פסק דין הורות מתוכננת נגד קייסי
הורות מתוכננת נגד קייסי הוא פסיקה של בית המשפט העליון של ארצות הברית מ-1992 שעסקה בזכות להפלה. פסק הדין שינה את ההלכה שנפסקה קודם לכן ברו נגד וייד שניתן ב-1973, אך שימר את "גרעין ההלכה". פסק הדין בוטל בדובס נגד הארגון לבריאות נשים בג'קסון שניתן ב-2022.
 | |
| מידע החלטה | |
|---|---|
| ערכאה | בית המשפט העליון של ארצות הברית |
| תאריך טענות | 22 באפריל 1992 |
| תאריך החלטה | 29 ביוני 1992 |
| הליכים קודמים | בית המשפט הפדרלי המחוזי במזרח פנסילבניה קבע שהחוק אינו חוקתי; בית המשפט השלישי לערעורים של ארצות הברית דחה את החלטת בית המשפט המחוזי בחלקה וקיבל את חלקה |
| החלטה | |
|
1. בהתחשבות בשאלות החוקתיות היסודיות שהובהרו ברו נגד וייד, עקרונות של יציבות מוסדית, וחשיבות -- מחייבות שקביעות היסוד ברו ישמרו. 2.החוק של פנסילבניה שדרש[1] | |
| חברי המותב | |
| נשיא בית המשפט | ויליאם רנקוויסט |
| חברי המותב | ביירון וייט, הארי בלקמן, ג'ון סטיבנס, סנדרה דיי או'קונור, אנטונין סקאליה, אנתוני קנדי, דייוויד סוטר, קלרנס תומס |
| דעות בפסק הדין | |
| דעת רוב |
או'קונור, קנדי וסוטר (חלקים I, II, III, V-A, V-C, ו-VI) בתמיכת בלקמן וסטיבנס או'קונור, קנדי וסוטר (חלק V-E) בתמיכת סטיבנס או'קונור, קנדי וסוטר (חלקים IV, V-B, ו-V-D) |
| דעות נוספות |
מסכים חלקית: סטיבנס מסכים חלקית: בלקמן מסכים חלקית:רנקוויסט, בהצטרפות וייט סקאליה ותומס מסכים חלקית: סקאליה, בהצטרפות רנקוויסט, וייט ותומס |
| פסקי דין שבוטלו | |
| רו נגד וייד (חלקית), העיר אקרון נגד המרכז לבריאות הרבייה (אנ'), תורנבורג נגד המכללה האמריקאית למיילדות וגניקליות (אנ') | |
| נהפך על ידי | |
| דובס נגד הארגון לבריאות נשים בג'קסון | |
רקע עריכה
ערך מורחב – פסק דין רו נגד וייד
הפסיקה הבולטת הראשונה בנושא הייתה פסק דין רו נגד וייד שניתן על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית ב-1973. בפסק הדין נקבע כי הזכות להליך הוגן המובטחת בתיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית כוללת את הזכות לפרטיות, ובכלל זאת את זכותן של נשים לבחור לבצע הפלה מלאכותית ללא התערבות המדינה, בשלבים מסוימים של ההיריון. הזכות לבחור בהפלה אשר הוכרה בפסק הדין אינה אבסולוטית ונקבע שיש לאזנה עם האינטרס של המדינה להגן על בריאות האישה ועל "חיים פוטנציאליים". בית המשפט איזן בין זכות האישה לאינטרס המדינה על ידי קביעת כללים שונים בשלבים שונים של ההיריון: בשליש הראשון המדינות אינן יכולות להתערב כלל בבחירת האישה; בשליש השני המדינות יכולות לקבוע כללים סבירים לצורך אסדרה של הפלות; ובשליש האחרון המדינה יכולה לאסור על הפלות באופן גורף, כל עוד החוק כולל חריגים שתכליתם הגנה על חייה ובריאותה של האם.
המקרה היה האפשרות הראשונה לשינוי ההלכה שנקבעה ברו נגד וייד, לאחר ששני שופטים שתמכו ברו, ויליאם ברנן ות'ורגוד מרשל הוחלפו בשני מינויי ג'ורג' הרברט ווקר בוש, דייוויד סוטר וקלרנס תומאס, ששניהם נתפסו כשמרנים לעומת קודמיהם. בבית המשפט היו כעת שמונה שופטים שמונו על ידי נשיאים רפובליקניים, חמישה מתוכם מינויים של רונלד רייגן וג'ורג' הרברט ווקר בוש, שהתנגדו שניהם להלכת רו. השופט האחרון הנותר היה ביירון וייט, אחד משני המתנגדים המקוריים להלכת רו. בנקודה זו היו שני שופטים שתמכו בבירור ברו: הארי בלקמן, שכתב את רו, וג'ון סטיבנס, שאזכר את פסק הדין בפסקי הדין שלו בהעיר אקרון נגד המרכז לבריאות הרבייה (אנ') ותורנבורג נגד המכללה האמריקאית למיילדות וגניקליות (אנ').
במהלך הדיון בפני בית המשפט עליון הצטרף הממשל הפדרלי לדיון כידיד בית המשפט, פרקליט המדינה של ארצות הברית קנת' סטאר וטען לטובת החוק של פנסילבניה בכך שרו היה פסיקה מוטעית מעיקרה, וביקש מבית המשפט לבטלו.
המקרה עריכה
התביעה הייתה נגד חוק ניהול ההפלות שחוקק על ידי פנסילבניה ב-1982. החוק כלל תנאים לביצוע הפלות:
- ביצוע מידיעה - אשה המבקשת לעבור הפלה תעבור הודעה מרופא על ההשלכות אפשריות לפחות 24 שעות קודם ההפלה
- יידוע בן זוג - אשה המבקשת לעבור הפלה תמסור הצהרה כי יידעה את בעלה על כוונתה לעבור הפלה, פרט למקרים מיוחדים.
- הסכמת הורים - קטינה המבקשת לעבור הפלה תקבל אישור לפחות אחד מהוריה או אפוטרופוס. במקרה הצורך יוכל בית המשפט לאשר הוראה שכזו.
דיונים ראשוניים עריכה
נגד החוק עתרו חמש מרפאות הפלה, כיתת רופאים שסיפקה שירותי הפלה, ורופא עצמאי אחד. העותרים עתרו לבית המשפט הפדרלי של מחוז המזרחי של פנסילבניה בבקשה שייתן צו שימנע מהמדינה להפעיל את החוק וייתן הצהרה כי החור מנוגד לחוקה. בית המשפט קיבל את העתירה, וקבע כי החוק אינו חוקתי.
מדינת פנסילבניה פנתה לבית המשפט הפדרלי השלישי לערעורים של ארצות הברית נגד הפסיקה, והוא קבע כי כל התקנות חוקתיות, פרט לדרישה ליידוע בן הזוג. בית השפט קבע כי הדרישה ליידוע הבעל אינה חוקתית בגלל שהיא חשפה נשים לדיכוי בידי בעליהן. בדעת מיעוט היה השופט סמואל אליטו, שסבר כי החוק כולו חוקתי. אליטו כתב, שלושים שנה מאוחר יותר, את דעת הרוב בבית המשפט העליון בדובס נגד הארגון לבריאות נשים בג'קסון, שביטל את הפסיקה בתיק.
פסק הדין עריכה
פסק הדין נחשב כפסק דין שניתן ב"רוב דעות", מכיוון שלא הייתה בו הסכמה מרוב של חמישה שופטים למרבית פסק הדין, פרט לשלושת הסעיפים של פסקם של או'קונור-קנדי-סוטר, שנתמך בידי השופטים בלקמן וסטיבנס.
דעת או'קונור, קנדי וסוטר עריכה
הדעה העיקרית הייתה פסקם של סנדרה דיי או'קונור, אנתוני קנדי ודייוויד סוטר, שנחשבה ל"רוב דעות", והיא ביטלה את החלוקה הנוקשה לשלושה פרקים שנתקבלה ברו, אך שימרה את "גרעין ההלכה" הקובע כי יש לנשים זכות על גופן וזכות להפלה. בעוד ברו נקט בית המשפט בגישת בחינה קפדנית, המקובלת במשפט החוקתי האמריקאי בבחינת זכויות יסוד חוקתיות, פסק הדין הוריד את רמת הבחינה להכבדה בלתי-מוצדקת, הקובעת רף נמוך יותר לבחינת זכויות, אך קבעה כי הזכות הכללית להפלות קיימת.
פסק הדין קבע כי הוא משמר את "גרעין ההלכה" שנתנה ברו, שהם: 1. לנשים קיימת זכות להפלה קודם שיש לעובר יכולת קיום, ולעשות כך ללא הכבדה שאינה מוצדקת. 2. יש למדינות את היכולת להגביל הפלות לאחר שיש לעובר יכולת קיום, ובלבד שיהיו בחוק היתרים למקרים שההיריון מסכן את חיי האישה או בריאותה. 3. למדינה יש זכות לדאוג לבריאות האישה ולעובר שיוכל להיות לילד מתחילת ההיריון. חוות הדעת קבעה גם כי זכות היסוד להפלה קבועה בסעיף ההליך ההוגן של התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית.
לעומת זאת, פסק הדין תקף את הכללים החוקתיים הנוקשים שנקבעו ברו, והעדיף לפנות ל"הכבדה בלתי מוצדקת", שפותחה על ידי השופטת או'קונור בהעיר אקרון נגד המרכז לבריאות הרבייה (אנ'). הכבדה בלתי מוצדקת היא כאשר המטרה או התוצאה היא הצבת מכשול בלתי ראוי בדרכה של אישה המבקשת להפיל עובר שאינו יכול להתקיים. גישה זו ביטלה את פסקי הדין העיר אקרון נגד המרכז לבריאות הרבייה (אנ') ותורנבורג נגד המכללה האמריקאית למיילדות וגניקליות (אנ'), שנסמכו על "בחינה קפדנית".
בבחינת החוק שעמד בדיון קבעה חוות הדעת כי סעיף ההודעת בן הזוג הוא "הכבדה בלתי-מוצדקת", בקובעו כי עבור נשים רבות תשמש קביעה זו כמכשול בלתי ראוי בדרך להפלה, וקבע כי היא מעניקה זכות שאינה רצויה לבעלים על נשותיהם. חוות הדעת אישרה את שאר ההגבלות שבחוק, וקבעה כי הן אינן "הכבדה בלתי מוצדקת".
דעות מיעוט עריכה
בנוסף הובעו מספר דעות מיעוט: השופטים הארי בלקמן וג'ון סטיבנס חיברו דעות מיעוט והצטרפו למרבית הדעה העיקרית. נשיא בית המשפט ויליאם רנקוויסט חיבר דעת מיעוט שהסימה במקצתה לדעה העיקרית וחלקה אליה במקצת, אליה הצטרפו השופטים ביירון וייט, אנטונין סקאליה וקלרנס תומאס, והשופט סקאליה חיבר דעת מיעוט שגם היא הסכימה במקצת וחלקה במקצת על הדעה העיקרית, כשלחוות דעתו הצטרפו הנשיא רנקוויסט, וייט ותומס.
רנקוויסט וסאליה, בהצטרפות וייט ותמס עריכה
דעות המיעוט של רקנוויסט וסקאליה הסכימו לדעה העיקרית בהחלטה לאשר את תוקף עיקרי החוק, אך חלקו עליה בהחלטתה לאשר את גרעין ההחלטה של הלכת רו ולבטל את סעיף יידוע בן הזוג, בטיעון שרו הייתה מוטעית. חוות הדעת של רנקוויסט פקפקה בזכות להפלה, "הזכות לפרטיות", וה"הבחינה הקפדנית" שנתנו ברו, כשהוא גם מערער על ה"הכבדה בלתי מוצדקת" שנתנה בפסק הדין, כשהוא קובע כי הבסיס המוצדק לדיון בחקחקה הוא על בסיס רצונלי.
חוות הדעת של סקאליה קבעה גם היא כי החוק בכללותו הוא חוקי, כשהוא קובע כי אין בחוקה זכות להפלה, וכי המסורות ארוכות השנים של החברה האמריקאית התירו להגביל את ההפלות בחוק.
סטיבנס ובלקמן עריכה
השופטים סטיבנס ובלקמן כתבו חוות דעת התומכות בדעה העיקרית, ומקבלות את פסיקתה להקיים את רו ולבטל את סעיף יידוע בן הזוג, אך הם חלקו על דעת הרוב שקבעה כי שאר ההגבלות הן חוקתיות.
חוות דעתו של סטיבנס הרחיבה את משמעות ה"הכבדה הבלתי מוצדקת", וקבעה כי תחתיה גם הסעיפים הנותרים בחוק הם בלתי חוקתיים, אך הוא סבר כי מן הראוי לבחון את הנושא תחת "הבחינה הקפדנית" כפי שנקבע בעבר, וטען כי הזכות לפרטיות מונעת מהמדינה להתערב בהחלטות האישה על גופה.
חוות דעות של בלקמן גם היא חתרה לקיומו של רו, לה כתב את דעת הרוב.
לקריאה נוספת עריכה
אנטונין סקאליה, החוקה והזכות להפלות, בשם החוק, ירושלים: הוצאת שיבולת, תשפ"ב, עמ' 112-118
קישורים חיצוניים עריכה
- פסק דין הורות מתוכננת נגד קייסי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ "1. Consideration of the fundamental constitutional question resolved by Roe v. Wade, principles of institutional integrity, and the rule of stare decisis require that Roe’s essential holding be reaffirmed. 2. The Pennsylvania law that required spousal awareness prior to obtaining an abortion was invalid under the Fourteenth Amendment because it created an undue burden on married women seeking an abortion. 3. Requirements for parental consent, informed consent, and 24-hour waiting period were constitutionally valid regulations. Third Circuit Court of Appeals affirmed in part and reversed in part.." See decision syllabus, p. 1