פתיחת התפריט הראשי

הסכם לונדון (1827)

הסכם לונדון נחתם על ידי הממלכה המאוחדת, צרפת והאימפריה הרוסית ב-6 ביולי 1827. שלוש המעצמות האירופיות העיקריות, שקראו ללוחמי החופש היווניים והאימפריה העות'מאנית להפסיק את פעולות האיבה ההדדיות שהתרחשו מאז שהיוונים התמרדו נגד השלטון העות'מאני ב-6 במרץ 1821. האוסטרים לא הצטרפו להסכם כי טענו שמלחמת העצמאות היוונית אינה חוקית ומהווה למעשה מרידה בשלטון החוקי וכי הסכם מעין זה הוא התערבות בענייניה הפנימיים של האימפריה העות'מאנית.

ב-1825 מת אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה שחשש ממהפיכה, לא היה מוכן לשתף פעולה עם צרפת ולא היה מעוניין במלחמה נוספת אחרי מלחמת רוסיה-צרפת (1812). מחליפו היה ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה שהיה לוחמני יותר והיה מוכן לשתף פעולה עם צרפת. האנגלים רצו פעולה משותפת של כל המעצמות כי חששו שאם תפרוץ מלחמה בין העות'מאנים לרוסים, ינצחו בה הרוסים, ירחיבו את שליטתם בבלקן ובכך יופר מאזן הכוחות האירופאי. אחרי מגעים ראשוניים בין שר החוץ הבריטי לקיסר הרוסי, מעצמות אירופה החליטו להתערב במלחמה לצדם של היוונים שואפי העצמאות. הנימוק לחתימת ההסכם ולהתערבות המעצמות בנעשה ביוון היה באופן רשמי שיבוש המסחר בבלקן והחופים המזרחיים של המזרח התיכון בשל המלחמה המתמשכת. ההסכם, שנחתם ללא מעורבות האימפריה העות'מאנית קרא להפסקת אש מיידית בין הנצים, אמר כי האימפריה העות'מאנית צריכה להעניק ליוונים אוטונומיה וכי יוון תישאר תחת ריבונות עות'מאנית ותשלם לסולטאן מס שנתי.[1] ליוון הוענק אותו מעמד קונסטיטוציוני כשל הנסיכויות הרומניות ולאכיה ומולדובה מבלי לקבוע גבולות לאוטונמיה העתידית. ההסכם קבע שגובה המס יוסכם על ידי שני הצדדים ויישאר קבוע.

ההסכם היה מלא סתירות. ההסכם למעשה תבע מהעות'מאנים להפסיק את פעולותיהם הצבאיות ביוון ולהסיג את כוחותיהם ממנה בשלב בו הניצחון היה בהשג ידם. הוא אף הציע את תיווכן של המעצמות במשא ומתן להשגת הסדר סופי לאחר הפסקת האש.[2] סעיף סודי בהסכם קבע, כי אם השער הנשגב לא יסכים להפסקת אש בתוך חודש, ישגרו המעצמות החתומות עליו קונסולים מטעמן אל נאפפליו, בירת הרפובליקה ההלנית, וכך יעניקו לממשלת המורדים הכרה דה פקטו, דבר שאף מעצמה לא עשתה קודם לכן.[3] אותו סעיף הסמיך את הממשלות החתומות עליו להורות במתואם למפקדי הציים שלהן בים התיכון "לנקוט בכל האמצעים בהתאם לנסיבות" (כלומר, גם פעולה צבאית) כדי לאכוף את דרישת בעלות הברית אם העות'מאנים לא ימלאו אחר תנאי ההסכם עד המועד שייקבע וכי לצורך כך יוקם פיקוד משותף לשלושת הציים. יחד עם זאת הוסיף הסעיף וקבע כי אל למפקדים הצבאיים של בעלות הברית ליטול צד בסכסוך.[4]

האימפריה העות'מאנית, שהסתמכה בהחלטתה על הכח הימי שלה, שנחשב ככוח ימי חזק, סרבה לקבל את ההסכם וב-29 באוגוסט 1827 דחו העות'מאנים רשמית את תנאי הסכם לונדון. ההסכם נתפס בעיני שלוש המעצמות האירופיות החתומות עליו כהצדקה החוקית להתערבותן לטובת היוונים בקרב הימי של נאווארינו, מקום בו, ב-20 באוקטובר 1827, כוחות הברית מחצו את הצי המשולב העות'מאני-מצרי, בניצחון שלמעשה יצר את המדינה היוונית העצמאית.

אחד מסעיפי הסכם לונדון קשר את רוסיה להבטחה שלא תנסה כל האדרה טריטוריאלית על חשבון האימפריה העות'מאנית, וכן שלא תדרוש כל יתרון מסחרי בלעדי מהעות'מאנים כתוצאה מכל מלחמה שתפרוץ מול העות'מאנים. המלחמה אותה צפתה האמנה פרצה ביוני 1828 כאשר כוחות רוסים חצו את הדנובה למחוז העותמאני של דוברוג'ה. הסכם אדירנה שסיים את המלחמה נחתם על ידי רוסיה והאימפריה העות'מאנית ב -14 בספטמבר 1829, בנוסף להכרה בעצמאותן של יוון וסרביה, העות'מאנים ויתרו על שטחים רבים לטובת הרוסים. בגלל ההסדרים הטריטוריאליים החדשים וסעיפים אחרים המצויים בהסכם אדירנה, בריטניה ושאר המעצמות האירופיות התייחסו להסכם אדירנה כהפרה של הבטחותיה של רוסיה באמנת לונדון 1827.

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ הסכם לונדון (1827), סעיף 2.
  2. ^ הסכם לונדון (1827), סעיף 1.
  3. ^ הסכם לונדון (1827), סעיף נוסף (1).
  4. ^ הסכם לונדון (1827), סעיף נוסף (2).