הספר הוולשי

אזורי הגבול בין ויילס לאנגליה

הסְפַר הוולשי או המארצ'ים הוולשיםאנגלית: Welsh Marches, בוולשית: Y Mers, בלטינית: Marchia Walliae) הוא כינוי לאזורי הגבול בין אנגליה לויילס. ההגדרה המדויקת השתנתה מספר פעמים לאורך ההיסטוריה.

מפת ויילס במאה ה-14, אדונויות הספר מתוארות בגווני ירוק וצהוב ובשיאן ניהלו כשני שלישים מווילס.

כיום המונח משמש לתיאור האזורים באנגליה הצמודים לגבול הוולשי, בעיקר מחוזות הרפורדשייר ושרופשייר, ולפעמים גם באופן מורחב לאזורים נוספים או לאזורים בצד הוולשי של הגבול. בתקופות קדומות יותר, במיוחד בין המאה ה-11 וה-16 אזורי הספר הוולשי היו בסיס לאדמות שניתנו לאדוני הספר (אדוני המארצ'ר) במטרה להגן על אזורי הגבול כנגד הוולשים.

היסטוריהעריכה

 
קטע מסוללת אופה שקבעה את הגבול בין ממלכת מרסיה וויילס

סביב המאה ה-9 התחיל להתגבש גבול בין הנסיכויות הוולשיות (בעיקרן פוויס) וממלכת מרסיה. כתגובה לאימותים הטריטוריאליים בין שני צדדי הגבול, הוקמו ובוצרו עיירות בצד האנגלו-סקסוני של הגבול והוקמו מכשולים לאורך הגבול (החשוב בהן סוללת אופה). לאחר הכיבוש הנורמני של אנגליה ב-1066, מספר אצילים נורמנים קיבלו אדמות לאורך הגבול עם ויילס במטרה לבצר את הגבול ולהגן על ממלכת אנגליה מפני הוולשים. אזורים אלו נקראו "מארצ'ים" מהמילה הלטינית הקדומה לגבול או קצה "March", על אותו משקל שמה של ממלכת מרסיה, תואר מרקיז ותואר המארקגראף.

חשיבות אזורי הספר, האדונויות ששלטו בהם והאצילים שעמדו בראשן, הלכה וגברה בין המאה ה-11 ל-13. האצילים הנורמנים שהוצבו באזורי החיץ הללו, גדלו בכוחם והקימו משפחות נרחבות שחלשו על מספר אחוזות ואדמות, לאורך השנים הם גם נאלצו לעמוד אל מול התקפות הממלכות הוולשיות וכך גם התרחבו בהדרגה לעומק ויילס. בשיא גודלם של אזורי הספר, הם היוו כשני שלישים מוויילס לאורך מזרח ודרום ויילס. אזורי הספר נוהלו על פי החוק הנורמני-אנגלי ואף תושבים ממלכת אנגליה עודדו להתיישב באדוניות הספר וכך התעצב מרקם חברתי תרבותי שונה באזורים אלו. כך לדוגמה, כשסוקרים את אזורי דוברי הוולשית גם כיום, הם מרוכזים ברובם בפינה הצפון-מערבית של ויילס, היכן שלא שלטו אדוני הספר.

בין 1277 ל-1283 נכבשה ויילס באופן מלא בידי אדוארד הראשון, מלך אנגליה ונסיכות ויילס העצמאית הפכה לחלק ממלכת אנגליה עם חקיקת צו רוד'לן. למרות הכיבוש וביסוס נוכחות שלטונית אנגלית בוויילס, זו המשיכה לנהל שלטון מקומי וחוקים וולשים בלי התערבות אנגלית לרוב, ובאותה עת המשיכו גם אזורי הספר להתחזק ולתנהל גם הם באופן עצמאי מהשלטון המרכזי בלונדון. בהדרגה התגבשו שלוש רוזנויות מרכזיות לאורך הגבול האנגלו-וולשי; רוזנות צ'סטר בצפון, רוזנות שרוסברי במרכז, ורוזנות הרפורד בדרום. בפנים ויילס, בעיקר בדרום חצי-האי, התבססו מספר משפחות אצולה מרכזיות שהחזיקו כוח פוליטי רב בהם בית מרשל רוזני פמברוק.

בשנת 1536 הנרי השמיני, מלך אנגליה החליט לשים סוף לעצמאות של אזורי הספר ונסיכות ויילס, הוא חוקק את חוקי ויילס שביטלו את האדוניות הספר והאוטונומיה הוולשית והחיל את החוק האנגלי על כלל ויילס. מאז למעשה חשיבות אזורי הספר החלה לצנוח, אף על פי שאצילים רבים המשיכו להחזיק בכוח והשפעה אזורית, הם היו כפופים באופן ישיר יותר למלך אנגליה.

כיום הגדרת הספר הוולשי מתייחסת לאותם מחוזות הגובלים עם ויילס מהצד האנגלי, ולפעמים גם למחוזות המקבילים להם מהצד הוולשי. מבחינה חברתית-תרבותית, כאמור אזורי הספר הושפעו הרבה יותר מהתרבות הנורמנית והאנגלית ולכן מבחינה זו ניתן לראות גם כיום הבדלים רבים בין "פיורה וואליה" (ויילס האמיתית) ו-"מארצ'יה וואליה" (הספר הוולשי).

אדוני הספר הוולשיעריכה

 
טירת פמברוק, כס משפחת מרשל ורוזנות הספר פמברוק בדרום ויילס.

אדוני הספר (Marcher Lords) התקיימו מאז הכיבוש הנורמני של אנגליה במאה ה-11, ועד לאיחוד ויילס ואנגליה על ידי הנרי השמיני, מלך אנגליה ב-1536. לאורך הגבול האנגלי-וולשי ובאזורים נרחבים בפנים ויילס התקיימו מספר רב של אחוזות וקרקעות בראשות אדונים שבמקור שימשו כאמור לשמש חוצץ בין ויילס וממלכת אנגליה.

עם איחוד אנגליה וויילס ב-1536, ויילס חולקה ל-13 מחוזות בדומה לנהוג באנגליה. מחוזות אלו ברובם הוחלפו ברבות השנים ונחשבים כיום למחוזות ההיסטוריים של ויילס. כאשר אדוני הספר איבדו את כוחום המנהלתי, שטחי השיפוט שלהם הוחלפו במחוזות אלו. רשימת האדונויות המובאת כאן מונה את האדונויות והאחוזות העיקריות על פי המחוז ההיסטורי שירש את שטחיהם:

אדונויות ששיטחיהן הועברו לאנגליה: בישופס קסל (שרופשייר), קליפורד (הרפורדשייר), קלאן (שרופשייר), האנטינגטון (הרפורדשייר), ניטון (שרופשייר, כיום פוויס), אוסווסטרי (שרופשייר), וויטינגטון (שרופשייר), ווויגמור (שרופשייר).

טירות מרכזיותעריכה

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה