שתל דנטלי

שתל דנטלי הוא התקן המשמש כנקודת עיגון ללסת ומשתמשים בו ברפואת השיניים כדי להשלים שיניים חסרות. השתל הוא מעין "דיבל" בעל הברגה כפולה. הראשונה היא חיצונית ומשמשת לעיגון השתל לעצם הלסת, והשנייה היא פנימית, ומשמשת לעיגון אביזרים חיצוניים לשתל. אביזרים אלו מכונים: חלקי שיקום. השתל עשוי בדרך-כלל מטיטניום כחלק מהתרכובת TiAl6V4 או מזירקוניום דו-חמצני, המכונה זירקוניה (ZrO2). המתכת ממנה עשוי השתל היא מתכת אצילה, כלומר מתכת שאיננה יוצרת תגובה כימית עם הגוף.

עקרונות

שתל דנטלי אחד או רבים עשויים לתמוך בשיטות שונות של בניית שיניים, כגון רצף של כתרים מחרסינה המכונה גשר, תותבות נשלפות, שיניים תותבות, תותבות המוברגות ישירות לשתלים, ועוד. ניתן גם להשתמש בשתלים בתור מעגן עבור תזוזת שיניים אורתודנטית. שימוש בשתלים דנטליים מאפשר תנועת שיניים בלתי-כיוונית ללא פעולה נגדית.

מרבית השתלים הדנטליים הם דמויי בורג המוברג לתוך עצם הלסת, אולם קיימים גם שתלים הנראים בצורת דיסק, ושתלים חיצוניים הממוקמים מעל עצם הלסת. החדרת השתלים אל עצם הלסת מבוצעת תוך קידוח לתוכה, והחדרת השתל אל הקדח בתנועת סיבוב^[1].

לאחר החדרת השתל, עוברת עצם הלסת תהליך המכונה אוסטיאו-אינטגרציה. בתהליך זה בונה עצם הלסת את עצמה סביב השתל, ומשפרת את אחיזתו בתוכה. בניגוד לשן רגילה אין סביב השתלים רצועת סיבים המשמשת כמשככת זעזועים (סיבים פריודונטליים), לכן, התחושה המתקבלת בלעיסה של שיניים המקובעות בשתלים שונה מעט מזו שמתקבלת עם שיניים טבעיות.

טרם המצאת השתלים האנדוסאוסים (תוך עצמיים) דמויי השורש, רוב השתלים היו משני סוגים: שתלי להב אנדוסאוסים, כאשר פיסת המתכת שצורתה כלהב שטוח הנעוץ בעצם, ומעליו קונוס הבולט אל תוך חלל הפה ומשמש לעיגון. שתלים אחרים נקראו סובפריוסטאלים וצורתם כמסגרת שישבה חיצונית מעל העצם, והוחזקה אליה באמצעות ברגים קטנים יותר.

סיכויים וסיכונים

רמת ההצלחה והבטיחות של ביצוע שתלים גבוהה למדי. אחוזי השרידות של שתלים בפה על פי מחקרים עומדים על כ-95% בטווח של 5 שנים, והסיכוי הסטטיסטי להישרדותם בפה הולך וקטן עם הזמן אך עדיין גבוה ועומד על כ- 82% גם לאחר 20 שנה. נתונים סטטיסטיים אלה כוללים שתלים שבוצעו גם לפני 20 שנה, וכי הטכנולוגיה והמחקר המשמשים כיום כבסיס לתכנון וביצוע שתלים התקדמו מאוד עם השנים. לאדם הסובל מחוסר שיניים השתלים עשויים להחזיר את התפקוד, את המראה של חיוך אסתטי, דיבור נאות, וכמובן את היכולת ללעוס. הסיכונים בביצוע שתל דנטלי הם בעיקר כישלון השתל כתוצאה מחוסר קליטה שלו בעצם הלסת, שבר שלו לאחר מספר שנים, ופגיעה באיברים סמוכים למיקום ביצוע ההשתלה^[2]. איברים אלו יכולים להיות הסינוס המקסילרי בלסת העליונה, והעצב המספק את התחושה לשפה הקדמית בלסת התחתונה ושמו: אינפריור אלביאולר. על מנת להימנע מפגיעה באיברים אלו או מאבדן תחושה, חשוב כי המשתיל יסתמך על צילומי CT המדגימים את כמות העצם, רוחבה וגובה בתלת מימד, כמו גם מיקום המבנים הנזכרים לעיל. המשתיל ייעזר בצילום ה-CT על מנת לקבע מראש את אורך ורוחב השתל המתאים למצב העצם, וכך יחדיר את השתל לאורך הנכון והמדויק, תוך הימנעות מפגיעה מיותרת.

נטען כי טיפולי רדיותרפיה עלולים להשפיע לרעה על סיכויי שרידותם של שתלים.^[3] עם זאת, מחקר שפורסם בשנת 2016 קבע כי שתלים דנטליים שמותקנים באזור חלל הפה שנחשף להקרנות עשויים להיות בעלי שיעור שרידות גבוה, בתנאי שהמטופל מקפיד לשמור על היגיינת פה גבוהה ומעקב קבוע על מנת למנוע סיבוכים.^[4]

תנאים להצלחת התהליך

החדרת שתל דנטלי הוא תהליך קל ופשוט בידיים מיומנות, אולם יש לזכור כי יש בו גם מעורבות של תהליך ביולוגי ולא מכני גרידא. בהתאם, על רקמות הפה לתמוך בקליטת השתל הדנטלי. מחקרים מעידים על כך כי סוכרת בלתי מאוזנת (המוגלובין A1C מעל 7.2), עישון כבד וצריכת אלכוהול, מורידים את הסיכויים הסטטיסטיים לקליטת השתל^[5]. מעבר לכך, יש צורך בנפח עצם מספק שיאפשר החדרת שתל לתוכו. במקרים של חוסר בנפח-עצם, יכול המשתיל להיעזר במגוון שיטות לעיבוי נפח העצם. הנפוצות בהן הן פיצול רכס, אוגמנטציה לטראלית והרמת סינוס^[6].

ייצור שתלים

השתלים הראשונים פותחו עוד בשנות ה-40 של המאה ה-20 על ידי קבוצות חוקרים באירופה, ועם המצאת השתל הבורגי, הקל יותר להחדרה, הפכו השתלים להיות בחזית המחקר העולמי בתחום רפואת השיניים ואחד השינויים הגדולים ביותר בתולדותיה. בעולם יש מעל 3000 יצרני שתלים, חלקם קטנים המשווקים לסביבתם המידית בלבד, ועד חברות ענק המשווקות את השתלים מתוצרתם לעולם כולו.

בישראל קיימות מספר חברות לייצור שתלים, ויצוא השתלים מישראל מגיע היום לכ-72 מדינות ברחבי העולם.

מרבית השתלים הבורגיים בעולם מיוצרים באמצעות מכונות חריטה, החורטות מדגם ממוחשב המתוכנת לתוכן את צורת השתל מתוך גוש טיטניום המוזן למכונה. שיטות אחרות מתקדמות יותר הן למשל בחיתוך לייזר, ואפילו הדפסה תלת־ממדית של השתל או laser sintering. השתלים הבטוחים לשימוש הם אלה שעברו את הבדיקות של מנהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA).

בישראל

ביצוע שתלים איננו התמחות מוכרת על ידי משרד הבריאות בישראל. כל רופא שיניים שעבר הכשרה מתאימה רשאי לבצע שתלים. מומחים בעלי יותר ניסיון בביצוע שתלים הם פריודונטים (אנ') (מומחים למחלות חניכיים) ומומחים לפה ולסת (כירורגים).