בדקדוק, התאם הוא יחס בין רכיבים שונים במשפט, המתאפיין בדרך כלל בשינויים המתרחשים בצורה אחת בעקבות קשר תחבירי עם צורה אחרת. בין סוגי ההתאם הנפוצים ביותר בשפות העולם, כמו גם בעברית, הם התאם במין והתאם במספר.

לדוגמה, בעברית קיים התאם במין ובמספר בין הפועלנשוא) ובין הנושא, ולכן המשפט "אתה עייף" תקני (גם הנושא וגם הפועל בצורת נוכח), והמשפטים *"אתה עייפה" או *"אתה עייפים" אינם תקינים. באנגלית ההתאם במין ובמספר הוא מצומצם יותר, ולכן, למשל, המשפט "You are tired" יכול להתייחס באותה מידה לנמען שהוא זכר או נקבה, יחיד או רבים.

טעויות בהתאם - היעדר התאםעריכה

בשפה העברית, הצורה הבלתי מסומנת היא צורת הזכר, ולכן כאשר ישנו היעדר התאם, השימוש יהיה בצורת הזכר, הצורה הבלתי מסומנת, במקום בצורת הנקבה.

טעויות התאם קורות פעמים רבות בצירופי סמיכות. על מנת לשמור על התאם תקני יש להתאים את המין והמספר של גרעין הצירוף, שהוא בדרך כלל המילה הראשונה בצירוף הסמיכות, לפועל. לדוגמה: בני המשפחה הגיעו. עם זאת, לפי האקדמיה ללשון העברית, כאשר מדובר בצירופים שהרכיב הראשון מציין כמות (כַּמָּת) כל אחד משני הרכיבים יכול להיחשב כגרעין הצירוף, וניתן להתאים את הפועל הן לרכיב הראשון (הכַּמּת) הן לרכיב השני. לדוגמה: רוב תלמידי כיתה י'3 הגיעו (התאם לגרעין הצירוף המקורי - "תלמידי") או רוב תלמידי כיתה י'3 הגיעו (התאם לצירוף הראשון - הכמת). יתר על כן, האקדמיה ללשון אף פסקה כי אין לפסול גם התאם לפי תוכן הצירוף. כך למשל במשפט "חצי המדינה טסו לחו"ל". במשפט זה הפועל אינו מתאים למילה 'חצי' (זכר) וגם לא למילה 'מדינה' (נקבה) אלא לתוכן הצירוף – אנשים (רבים).[1]

פעמים רבות ניתן למצוא טעויות בהתאם כאשר המשפט פותח בנשוא, בעיקר במקרים שבהם הנשוא רחוק מהנושא, לדוגמה: "אמור להיות בבית הספר שביתה". כמו כן, ישנן טעויות התאם רבות במילים 'זה' ו'היה' ונטיותיהן, לדוגמה: "זה השיגרה שגורמת לכך", "לא היה תלבושת אחידה" וכדומה. גם המילה "איזה" משמשת פעמים רבות, בלשון הדיבור בעיקר, לנקבה וכך ישנה טעות בהתאם. לדוגמה: "באיזה שעה?" "באיזה תחנה לרדת?" ועוד. ברוב המקרים כאמור, הנטייה היא לפנות לצורת ה"זכר יחיד", במקום לצורה התקנית.

היעדר התאם בשם המספרעריכה

על פי רוב בעברית, מוספית הריבוי של שמות עצם בזכר היא -ים (ספר-ספרים) ומוספית הריבוי של שמות עצם בנקבה היא -ות (צלחת-צלחות). אולם יש יוצאי דופן לא מעטים, קרי שמות בזכר שצורת הריבוי שלהם -ות (קיר-קירות) ושמות בנקבה שצורת הריבוי שלהם -ים (אבן-אבנים).

טעויות בשימוש בשם המספר, השכיחות ממילא בעברית מודרנית, גוברות בצירופים הכוללים שמות יוצאי דופן כנ"ל, כלומר דוברים מרבים להצמיד מספר בזכר לצורות בסיומת -ים (שלושה אבנים) ומספר בנקבה לצורות בסיומת -ות (חמש כיסאות). עולים חדשים וילדים הרוכשים את השפה טועים גם בהתאם של שמות התואר הנלווים לשמות אלה, כלומר מטים את התואר בזכר כששם התואר מסתיים ב-ים (אבנים יפים) ובנקבה כששם התואר מסתיים ב-ות (שולחנות יפות).

היעדר התאם בצורן הזוגיעריכה

המין הדקדוקי של רוב צורות הזוגי בעברית (בעלות סיומת -‌ַיִם) הוא נקבה (בעיקר איברים בגוף): אוזניים, עיניים, רגליים, ציפורניים וכיוצא בזה. כתוצאה מכך, דוברי עברית מודרנית מתייחסים לשמות ממין זכר בעלי הסיומת –יים, כאל שמות ממין נקבה. בלבול זה אינו חל על אותם שמות בצורת היחיד (כלומר ללא הסיומת). כך, רבים אומרים: אופניים חדשות, משקפיים אופנתיות, מכנסיים יפות, מגפיים כבדות וכדומה, אבל בשום אופן לא: *אופן חדשה, *משקף אופנתית, *מכנס יפָה, *מגף כבדה.

ככל הנראה מסיבות סמנטיות, שמות עצם נוספים מהשדה הסמנטי של איברי הגוף ואביזרי לבוש הקשורים אליהם מקבלים יחס של נקבה אף על פי שאין להם סיומת של זוגי, כגון: סנדלים, כפכפים.


בלשון המקרא לעומת העברית החדשהעריכה

בלשון המקרא, מערכת המין היא קבועה למדי, ועד כמה שהמין הדקדוקי של המלה אינו נקבע על יסוד המין הטבעי, הרי הוא משתקף בסימנים החיצוניים. הוא הדין ביחס למספר.[2] אולם, בגלל ההתפוררות שחלה במערכת המין והמספר בעברית החדשה, יש משום הכשרת הקרקע לערעור תוקף ההתאמה (התאמת הפועל ושם התואר לשם העצם וכו'); הלוואי יכול להינתק מן השם המוגדר על ידו, ואף שמות התואר יכולים להיות נסמכים הן לשמות והן לכינויי הקניין, שלא יבואו שני נסמכים מחוברים לפני סומך אחד; יידוע שם המספר במקום יידוע השם הספור ועוד.[3] אף סדר המילים במשפט הפועלי בלשון ימינו שונה מהעברית הקלאסית: בלשון ימינו הסדר הרגיל הוא דווקא נושא – נשוא ומשלימיו, לעומת זאת, בעברית הקלאסית הסדר הוא: נשוא – נושא.[4] 

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה

  ערך זה הוא קצרמר בנושא בלשנות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.