ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/יהדות אתיופיה/טיוטות/פראס מוקרה

מועתק ברשות המחבר:

I.מבוא

מזה יותר משבע שנים שקועה מדינת ישראל באחת הפרשות המכוערות והמבישות ביותר בתולדותיה, פרשת היהודים המכונים "פלאשמורה." מכינוי גנאי פנימי בין יהודי אתיופיה – כינוי שהתרגום הקרוב ביותר אליו בעברית הוא "מתבוללים" – התפתח סיפור מנופח שנתן עילה לקבוצת פקידים לגולל את עלילת ההתנצרות בצורה גורפת על עדה חסרת מגן, לחבל בכל דרך בעלייתם ארצה ולהפקירם לתנאים שתבעו עד עתה את חייהם של מאות מהם, רובם ילדים ותינוקות, ממעשי רצח וממחלות. בתקופה זו עלו לישראל כחצי מיליון עולים מרוסיה ומחבר העמים. גם אם ננקוט בהערכה הזהירה ביותר, המונה את מספר הלא-יהודים בין עולי עלייה זו בחמישית (ההערכות הריאליות יותר מדברות כיום על מספר כפול), נגיע לכמאה אלף נוצרים גמורים שעלו בשנים אלה לארץ, יותר מכל יהודי אתיופיה שעלו ארצה אי פעם. איש לא העז להתנכל לאנשים אלה, למרות שעל פי כל הקריטריונים אינם יהודים, והם משתלבים בארץ ונעשים בשר מבשרנו. לעומת זאת, יהודי אתיופיה שהתרחקו מחיי הדת מאונס, מצאו עצמם מורחקים מכלל ישראל דווקא בידי חילוניים גמורים. כך נוצר מצב שבו מחללי שבת ואוכלי טרפה החליטו להיות קתוליים יותר מהאפיפיור ולהחמיר עם שארית יהודי אתיופיה יותר מהציבור הדתי, הקורא להעלותם ארצה.
בפאראדוקס הזה טמונה תמצית אסונם של יהודי אתיופיה: גזענות, ששום מילים מתחכמות ומתחסדות לא יכסוה, רוחשת בקרבנו נגד האדם השחור. חרושת שמועות מתוזמרת היטב הילכה אימים על הציבור בארץ בסיפורים אודות מיליוני אפריקאים המתחזים ליהודים ועומדים להציף את המדינה. את השקר והאיוולת שבטענה זו הפרכנו כבר בעבר, ובדו"ח זה ייעשה הדבר ביתר פירוט. המספר בו נקבו חבריי למאבק בתחילת שנות התשעים – 24,000 איש – הוכח כמהימן לחלוטין. וכיום, לאחר שהצלחנו להעלות ארצה כ12,000- עולים, נותרו בצפון אתיופיה ובעיר הבירה אדיס-אבבה כ15,000- יהודים (אומדן המביא בחשבון את הלידות שהיו מאז) הנתונים בסכנה שכמותה לא ידעה שום קהילה יהודית במחצית השנייה של מאה זו.
את המצוקה, הרדיפות והפוגרומים, פשוטו כמשמעו, העוברים על קהילה זו, בעוד חבורת פקידים רשלנית ומושחתת עומדת על דמם, אתעד להלן.
אני נושא לבדי במלוא האחריות, משפטית ואחרת, לכל הנאמר בדו"ח זה.



II.עלילת ההתנצרות ומיתוס המיליונים: אנאטומיה של המצאת בעיה
בשני מבצעים גדולים, "מבצע משה (1984/5) ו"מבצע שלמה" (1991), העלתה מדינת ישראל, אחרי יותר מארבעים שנות התעלמות והתנכרות, את בני ה"פלאשה," הם יהודי אתיופיה, או, ככינויים בפיהם, ביתא ישראל. כבר בשנות השבעים ידעו פקידי הסוכנות היהודית ומשרד הקליטה על כינוי-גנאי שרווח בין בני ביתא ישראל כנגד קבוצה מתוכם שנחשבה כפורשת מאורח החיים הדתי. השם "פלסמורה" או "פרס מוקרה" (אין פירוש מוסכם באמהארית או בטיגרינית למונחים אלה) ציין יהודים אתיופיים שגרו בכפרים נבדלים והתרחקו מאורח החיים הדתי, לא אכלו בשר שנשחט בידי הקייסים ולא שלחו את נשותיהם לסוכת הנידה, דבר עליו מקפידים בני העדה מאוד. נגד חלק מאנשים אלה אף הועלתה ההאשמה כי התנצרו, למרות שטענה זו מעולם לא כוונה נגד כולם. אפילו כך, הייתה הסכמה כי מרבית ההתנצרויות היו מאונס עקב רדיפות ומעשי רצח וביזה, וכי יש לאפשר לאנשים אלה לשוב ליהדות. בהתחשב בעובדה שהמונח "חילוני" היה זר לעולמם של יהודי אתיופיה, ברור כי "פלסמורה" כלל בתוכו גם את כל אלה שסתם התרחקו מאורח החיים הדתי. במהלך "מבצע משה" ובעיקר "מבצע שלמה" הועלו ארצה אלפים מהקרויים "פלסמורה" מבלי שאיש ייחס חשיבות כלשהי לכינוי זה. אנשים אלה הם כיום חלק אינטגרלי מהעדה ומהחברה הישראלית וכמעט איש אינו זוכר את עברם.
רק בימים האחרונים ל"מבצע שלמה" הושמעה המילה "פלאשמורה" בקול רם בפי פקידי הסוכנות והממשלה. היא תורגמה כ"מתנצרים" ושימשה תירוץ רשמי לעובדה שכ1,800- איש הושארו באדיס-אבבה ולא הועלו ארצה. למעלה משנתיים חלפו בטרם העז הערוץ השני להקרין את התמונות הקשות שהוסתרו מהציבור בלהט האופוריה של "מבצע שלמה": אנשים מתייפחים בתדהמה ובפחד בהתבשרם כי אינם זכאים לעלות, כל זאת בעוד צבאות המורדים נגד משטר מנגיסטו, שנענו לבקשת ישראל לעכב את כיבוש עיר הבירה, צרים על העיר. ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, אטם אוזניו לבקשות שרי ש"ס בממשלה ולבקשת הרב עובדיה יוסף והראשון לציון הרב מרדכי אליהו, וסירב להעלותם גם בימים שאחרי מבצע שלמה. בינתיים התברר שילדים רבים מבין העולים הגיעו ארצה ללא הוריהם. טענת הממשלה הייתה שמדובר בילדי "פלאשמורה" שהוריהם מסרום ברגע האחרון לידי קרוביהם בתקווה להעלותם ארצה. כך החלה מדינת ישראל להסתבך בשורת מחדלים וכזבים שהלכה והחריפה עם הזמן, ושתוצאותיה רודפות אותנו עד היום.
ועדה בראשות מזכיר הממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, המליצה להתמודד עם הבעיה בכל המישורים: לאפשר איחוד משפחות לאלה שהופרדו מיקיריהם, לאפשר למסורבים באתיופיה לערער על תיוגם כמתנצרים, ובטווח הארוך, לאפשר לכולם לעבור מסלול של "השבה ליהדות." פתרון זה מקובל הן על הממסד הרבני – כיוון שההלכה מתייחסת גם אל מי שהמיר דתו כאל יהודי שאינו צריך גיור – והן על העדה, שטקס ההשבה ליהדות נהוג בה דורות רבים.
ב1991/2- פקדו שליחים מישראל ובני העדה את הכפרים וערכו רשימות מדויקות הכוללות את כל בני הפלאשה שנותרו באתיופיה. המפקד מנה כ29,000- איש. התברר שהקהילה שומרת בקפדנות על ייחודה, נמנעת מלהיטמע בנוצרים (הרואים בה, מצדם, פלאשה לכל דבר) ורואה עצמה חלק מעדת ביתא ישראל כולה, שעמה היא קשורה בסבך קשרי דם וחיתון. בשובם ארצה הזינו השליחים את הרשימה למחשב והוציאו ממנה את כל הכפילויות שנוצרו עקב רישומיהם של אנשים ביותר מכפר אחד. כך הצטמצמה הרשימה לכ24,000- איש. רשימה זו, העומדת עד היום ביסוד רשימות הסוכנות ומשרדי הקליטה והפנים, היא הרשימה המוסמכת היחידה של שארית יהודי אתיופיה. כל אלה שעלו מאז ארצה היו כלולים ברשימה זו. לא היה עד היום אף מקרה אחד של אדם שנכלל בה ונמצא שאינו יהודי.
עליית ממשלת המערך ב1992- החזירה את הגלגל אחורנית. העדה, לרוע מזלה, מצאה את עצמה בסבך של יריבויות פוליטיות זרות לה שהולידו התחשבנויות על גבה. העובדה שלימינה התייצבו בתחילה אנשים המזוהים עם הימין ועם היהדות הדתית עוררה כמעט אוטומטית חשדנות בחוגי השמאל. עיתונאים רשלנים וחסרי אחריות, בעיקר מ"ידיעות אחרונות," פרסמו ידיעות על כוונה מצד גוש אמונים למלא את ההתנחלויות בעולים מאתיופיה. על כך נוספו טענות כי מספרם של הפלאשמורה מגיע לרבבות ואף יותר, וכי תוך זמן קצר תוצף מדינת ישראל בגלי עלייה מאפריקה.
שר הקליטה בממשלה החדשה, יאיר צבן, ביטל בשרירות לב את כל מסקנות ועדת רובינשטיין ומינה "ועדת מומחים" לדון מחדש בנושא. הרכבה של אותה ועדה, נוהלי הדיון בה ומעל לכל מסקנותיה, הפכו עד מהרה לפארסה נלעגת. היא כללה מזרחנים, סוציולוגים ואנתרופולוגים שלא הייתה להם אפילו נגיעה קלושה ליהודי אתיופיה, ולעומת זאת לא היה בוועדה ולו נציג אחד של עולי אתיופיה! קביעות מלומדות כגון זו של פרופ' חוה לצרוס יפה – "זהו חלק מהתופעה העולמית הרחבה של חיפוש הדרום הרעב אחר פתרון למצוקותיו בעולם הצפוני השבע" – הן עדות להלך הרוח הפטרוני, המתנשא, וברוב המקרים גם הבור של רוב חברי הוועדה. לא כאן המקום לפתוח מחדש סוגיה אומללה זו, ודי לציין שבמשך הזמן, בין השאר גם בעקבות התערבויות הבג"ץ, בוטלו, למעשה, כל מסקנות ועדת צבן.
עדת ביתא ישראל, מצדה, התייצבה ברובה לצד המסורבים. קס רפאל הדנה, הקס הגדול באתיופיה, אביו של הרב הראשי של יהודי אתיופיה, יוסף הדנה, התבטא לגבי המסורבים במילים חד-משמעיות: "הם עצם מעצמנו ובשר מבשרנו." משרדי הקליטה והפנים התעלמו מקביעתו זו והעדיפו את הגדרותיהם ה"מדעיות" של ה"מומחים." כך, לראשונה בתולדות הציונות, התערבו אנשים מבחוץ בקביעת זהותה של עדה, וזאת בניגוד בוטה לעמדת מנהיגיה.
עמותת "מכנף דרום לציון" פתחה במאבק ציבורי להעלאת שארית יהדות אתיופיה. ב1992- הצטרפתי למאבק, שנוהל עד אז ברובו בידי אנשים המזוהים עם הימין, ועמי אנשים נוספים מהשמאל. כך נוסד "הועד הציבורי להעלאת שארית יהדות אתיופיה." התקוממנו נגד תיוגם של האנשים באופן גורף כמתנצרים ללא הוכחות פרטניות, וטענו שגם אם התנצרו חלק מהאנשים, יש לראות בהם אנוסים כדוגמת אנוסי ספרד, תימן ומשהד בדורות קודמים, ולקבל את הבעת חרטתם כמספיקה, כפי שנוהגת ההלכה. הסתייענו רבות בעזרתו המשפטית של פרופ' מיכאל קורינאלדי, הפועל מזה שנים רבות בהתנדבות למען העדה, ובשורה של פסקי-דין שהשיג בבג"ץ שיפר בהרבה את מעמדם החוקי ואילץ את משרדי הממשלה לשנות את מדיניותם. כן פועל הרב מנחם ולדמן מניר עציון, מומחה בעל שם ליהדות אתיופיה, המלווה ומדריך את בני העדה באדיס-אבבה בדרכם הדתית ובקליטתם הרוחנית בארץ.
בינתיים הלכה והחריפה מצוקתם של המסורבים שנתקעו באדיס-אבבה מאין ביכולתם לחזור לבתיהם בכפרים שנתפסו בינתיים בידי הנוצרים. הארגון היהודי-אמריקניNACOEJ (North American Conference on Ethiopian Jewry – ארגון צפון אמריקה למען יהודי אתיופיה) הפך למושיעם הגדול של אנשים אלה כששכר מתחם באדיס-אבבה ובו ריכז את פעולות העזרה למסורבים. מתחם זה (להלן: המחנה) הפך ברבות הימים, באירוניה היסטורית מוזרה, למנוף להעלאתם של קרוב ל7,000- בני העדה מהכפרים לישראל. תהליך זה אירע באופן הדרגתי, כשמשפחות מהכפרים החלו עוברות לאדיס, מצטרפות לתושבי המחנה ונרשמות לעלייה בשגרירות, בעוד הפעילים בארץ משתדלים לרסן את התופעה ככל שביכולתם. בדרך זו עלו לישראל כמעט כל דרי המחנה עד היום, חלקם הגדול כזכאי חוק השבות. בכך, למעשה, הודתה ישראל כי מבחינה משפטית והלכתית מדובר ביהודים. על אלה נוספו כ5,000- איש שעלו מאזור גונדר, כמעט כולם על פי חוק השבות לאחר ש"התגלו" כיהודים לכל דבר.
באוקטובר 1993 נמצא מימון לנסיעתי לאדיס-אבבה עם אברהם נגוסה. את רשמיי מתנאי חייהם של המסורבים תיעדתי בדו"ח מפורט. תיארתי בו, בין השאר, את הוכחותיהם של המסורבים ליהדותם, את קשרי המשפחה בינם לבין יקיריהם בארץ, ואת הרעב, תנאי החיים והאפידמיולוגיה המבהילה שכמותה לא נראתה בשום קהילה יהודית מאז השואה. גיל הפטירה הממוצע בין אלה שנכללו בתכנית הסיוע עלה רק במעט על 37.5 שנים (21 נפטרים מבין 2,800 איש), בעוד גיל הפטירה הממוצע בין אלה שלא נכללו בתכנית היה 33.5 שנים (33 נפטרים מבין כ1,300- איש, ובפרק זמן קצר יותר). זאת בעוד תוחלת החיים הממוצעת באתיופיה כולה עמדה אז על 44 שנה. הדו"ח הוגש, בין השאר, לראש הממשלה דאז יצחק רבין ז"ל, לנשיא וייצמן ולוועדת העלייה והקליטה של הכנסת. אחת התוצאות המיידיות של פרסום הדו"ח הייתה ביטול חלקי של ההבחנה בין הנכללים בתכנית הסיוע לבין האחרים. הצמצום בשיעורי הפטירה היה מיידי, למרות שתמותת הילדים והתינוקות נמשכת, לצערנו, עד היום.
שנתיים אחר כך הייתי בוושינגטון לרגל עבודתי ושם נפגשתי עם חברי הקהילה היהודית הפעילים למען יהודי אתיופיה ובראשם ד"ר ג'ק וד"ר דיאנה זלר. גיבשנו יחד תכנית למאבק בממשלת ישראל שהתבססה על ניסיון המאבק שנוהל בשנות השבעים נגד ממשלת ברית המועצות סביב עליית היהודים ממנה, דהיינו: לתת פרסום נרחב ככל האפשר למעשי הממשלה כדי להביכה בפני דעת הקהל האמריקנית, בפני הקהילות היהודיות ואף בפני הקהילה השחורה שם. כך עשה גם אברהם נגוסה בעת מסע גיוס כספים בארה"ב ובקנדה. מכתבים שכתבו ארצה הקונסוליות הישראליות בערים אחדות בצפון אמריקה הוכיחו את יעילותה של אסטרטגיה זו.
בשנים שאחר כך יצאו לאתיופיה חברי הכנסת אדיסו מסלה (מספר פעמים), מודי זנדברג (אוקטובר 1995 וינואר 1998), וחנן פורת (אפריל 1997) ואחרים. כולם עוררו את דעת הקהל למצב המסורבים והלחץ החל בהדרגה לשאת פרי.
להישג חשוב זכה פרופ' קורינאלדי בבג"ץ שניתן בינואר 1997. הוא עתר בשם 480 נשים עם ילדיהן ובעליהן – למעשה, כל קהילת המחנה באדיס-אבבה – שעברו השבה ליהדות בידי הרב ולדמן. הרב ולדמן וקס רפאל הדנה נתנו לאנשים תעודות המעידות כי הם יהודים, והמדינה נדרשה להשיב מדוע אינה מכירה בהם כיהודים. לבג"ץ הצטרפו כתובעים פרופ' אלן דרשוביץ מהארוורד ופרופ' ארווין קוטלר, מומחה לזכויות האדם מאוניברסיטת מקגיל, טורונטו. המדינה הזדרזה לענות, עקרונית, בחיוב.
מאז עליית ממשלת הליכוד ב1996- נוצר מהפך של ממש במצב המסורבים. ב8- ליוני 1997, בעקבות יוזמתו של ח"כ חנן פורת, החליטה ועדת השרים לענייני התפוצות בראשות השר שרנסקי – ואת החלטתה אישרה אחר כך הממשלה כולה – להעלות את כל דיירי המחנה באדיס-אבבה על פי הרשימה שהכינה הקהילה, וזאת "על פי חוקי המדינה," דהיינו, חוק השבות וחוק הכניסה. סעיף שני בהחלטה קבע כי, לאחר שיועלו דיירי המחנה באדיס-אבבה, תמשיך ישראל לטפל בהבאת יהודי אתיופיה "כפי שהיא מטפלת בעליית כל יהודי העולם." בכך, בפעם הראשונה, הצהירה המדינה על כוונתה להחזיר את הבעיה לממדיה הריאליים ולטפל בה בצורה עניינית.
ואכן, במבצע עלייה מאומץ, הועלו עד היום כמעט כל דיירי המחנה. גם מי שנמנה עם מתנגדיו הפוליטיים של ראש הממשלה, כמוני, חייב להכיר בגדולת החלטתו זו. לבנימין נתניהו תעמוד לעולם זכות האומץ והיושר למחות את חרפת השנים הארוכות בהן נאלצו אנשים להמתין ללא הצדקה לאשרת כניסה לישראל. החלטת ממשלה זו היא צעד ראשון לפירוקה של פצצת-זמן בלב החברה הישראלית.

חיסול המחנה באדיס-אבבה בימים אלה היה אמור להביא אל סיומו פרק כאוב בתולדות העדה ולפתוח פרק חדש בעלייתם המסודרת של שאר היהודים מהצפון. בפועל, לצערנו, נוצרה מציאות שונה לחלוטין, שבה עוסק עיקר דו"ח זה. ידיעות שהגיעו אלינו מאז תחילת השנה מאזור גונדר שבצפון אתיופיה, מקום מושבם ההיסטורי של ביתא ישראל ובו נמצאים אחרוני היהודים כיום, סיפרו על מנוסה בלתי-מובנת של יהודים מכפריהם אל הכפרים הגדולים, אל העיר גונדר ובעיקר אל אדיס-אבבה.
בין ה13- וה15- במאי 1998 ביקר באזור גונדר יועץ ראש הממשלה לענייני יהודי אתיופיה, מר דניאל פקדו. בדו"ח שכתב תיאר את מצבם המזעזע של הפליטים בעיר גונדר. הוא כתב, בין השאר:
נדהמתי לראות פליטים הנמצאים במצב רפואי קשה מאוד. זה הזכיר לי את המראות בתקופת "הרעב של וולו" [רעב כבד ששרר בצפון-מזרח אתיופיה בתחילת שנות השמונים]. קשישים, כשקמו מן הכסא, נזקקו לתמיכה משני הצדדים על מנת לעמוד… ברור שבשנים אלה שכולם מחכים בגונדר הם נוהגים כיהודים ככל יכולתם למרות שאין להם קסים או מנהיגים רוחניים. ארבעים וחמישה נפשות נפטרו בשנים האחרונות. אין להם טיפול רפואי והם גרים בתנאים קשים בבתים ששכרו בסביבה.
פקדו גם ציין את תחילת תופעת המנוסה מהכפרים לכיוון אדיס-אבבה ואת הפגיעות ביהודים בכפרים מצד הנוצרים הדוחקים בהם לעזוב. הוא הציע לפעול בדחיפות לסייע ולהעלות את הפליטים מגונדר. שלא במפתיע, פעלו הפקידים העוינים לעלייה מאתיופיה במהירות והתלוננו בפני הממונים על היועץ. הוא נאלץ לשתוק והדו"ח לא נחשף לציבור.
NACOEJ ביקש מאברהם נגוסה לנסוע לאדיס לסייע בעליית המקרים הבעייתיים האחרונים שנותרו במחנה. אברהם החליט לנצל נסיעה זו כדי לבקר גם באזור גונדר ולברר את סיבת המנוסה מהכפרים. החלטתי להצטרף לנסיעתו על חשבוני. ב29- למאי 1998 נסענו לאתיופיה. חזרתי ב4- ליוני, ואברהם נשאר עד ה18- ביוני. את רוב זמן שהותי באתיופיה עשינו בחבל דמביה שבאזור גונדר. כן פגשנו יהודים מאזור קונזילה, מחבלי צ'ילגה ואצ'פר ומתת-חבל קווארה. אלינו נלוו מאלדה איינאו, בעבר מאנשי המחנה באדיס-אבבה שעלה מאז לארץ ומתגורר בנתניה, ושני מקומיים. שלושה מראשי NACOEJ, ברברה רביקוב, רוברט מן ואנדי גולדמן, באו ב11- ליוני 1998 לאתיופיה ואברהם שכנעם לנסוע אתו לצפון, לראות במו-עיניהם את מצב היהודים.
בעיר גונדר, בירת האזור, פגשנו יהודים שעקרו לאחרונה מכפריהם עקב התנכלויות שכניהם. למרבה הצער, גם בעיר לא היו חייהם חופשיים מהתנכלויות. מולוקן טדגיי, תלמיד בית ספר תיכון, העיד כי הוצא ממיטתו באמצע הלילה ע"י מקומיים שכינוהו "בודא" (אוכל אדם, כינוי הגנאי המסורתי ליהודים) ואילצוהו לבוא אל מיטת קרובם שנפל למשכב. טענתם הייתה שמחלת קרובם נגרמה ע"י בודא ורק מגעו של האחרון יכול לרפאו. הורים אחדים סיפרה על ניסיונות לחטוף את בנותיהם ולהשיאן כפילגשים לנוצרים. דברים דומים קורים בקווארה. המילים "בודא" ו"קיילא" חוזרות ונשנות בתיאוריהם של רבים מהאנשים שהעידו בסרט שצילמנו, והן מעידות כי עלילת הדם לא עברה מהעולם גם בימים אלה של סוף המאה העשרים.
בעיירה הקטנה קולאדיבה ראינו יהודים רבים שעקרו אליה לאחרונה מהכפרים הקטנים יותר שבסביבה. לשאלותינו לסיבת המעבר נענינו שבעיירות קיימות תחנות משטרה הנותנות להם ביטחון יחסי מהתנכלויות שכניהם.
בעיירה צ'וואהיט ראינו כ150- איש מצטופפים ברפת בחצרו של בן העדה שנתן להם מקלט אחרי שברחו מהכפרים הסמוכים. חלקם נקב בשם תת-החבל טנקל והכפר וורקדבה, מהם נמלטו אחרי שבקתותיהם הוצתו בלילה הקודם. ילדתו של אחד העדים, בת ארבע, חולצה מהלהבות רק ברגע האחרון. כעבור שבוע ביקרו בצ'וואהיט שנית אברהם נגוסה וחברי משלחת NACOEJ ומצאו שמספר הפליטים עלה ל400-. ניכר היה שהאיש שנתן להם את חסותו לא יוכל לכלכל אנשים אלה לאורך זמן.
המשכנו לכפר הגדול בוצ'ארה שבחבל דמביה, שם, לפי עדות האיש שהסכים להדריכנו, הוצתו בלילה הקודם בקתתו ובקתות נוספות. בהגיענו לכפר שאל האיש אם יש עמנו נשק, ומשענינו בשלילה סירב להוסיף ולהתקדם עמנו. נוצרה במקום התקהלות והאווירה נעשתה מתוחה. פתאום הופיעו ארבעה גברים עם רובים ולהקלתנו התברר כי הם יהודים. הם ליוו אותנו אל מקום ההצתה. מצאנו 15 טוקולים שנשרפו לגמרי, והעשן עדיין היה עולה מחורבותיהם. הגברים שנלוו אלינו היו בני חמש משפחות יהודיות אחרונות שנשארו בכפר. את עדותם סיפרו לפני מצלמת הווידיאו בעוד אנשים רבים מהכפר צובאים סביבנו. לא מן הנמנע שהמציתים עצמם היו בקהל.
בחזרנו מאזור אגם טאנה לצ'וואהיט שמענו על מקרה הצתה אחר שהסתיים ברצח בכפר סמוך. הילדה יזינה טדסה, בת שש, נשרפה למוות בהצתה לילית של הטוקול של משפחתה. המשפחה ברחה לקולאדיבה – שם נרצח, למרבה הזוועה, גם בן אחות אמה של הילדה– ומשם נמלטו לאדיס-אבבה.
לעדויות אלה ורבות אחרות, המתועדות בסרט שצילמנו, נוספו עדויותיהם של הפליטים שפגשנו בחזרנו לאדיס-אבבה. אייניש לקאו מהכפר גוביה שליד אטייה סיפרה כי בנה בן ה30-, תקלה גברה, נרצח לפני שלושה חודשים. קסאו וורקנך מהכפר גוביה, בעל אחותו של תקלה, נורה ברגלו ובכתפו. בקלה מקיט מהכפר דברגה שבחבל צ'ילגה, עיוור, סיפר שברח מכפרו אחרי שביתו ורכושו הוצתו בלילה. ילדיו הצילו אותו מהדליקה. אישה אחרת שבעלה בישראל ברחה עם שבעת ילדיה לצ'וואהיט אחרי שניסו לחטוף את בתה לשפחה וביתה נשרף. סדיסטו דסה, מכפר דברגה, נטש את עדרו וברח לצ'וואהיט אחרי שביתו נשרף ויריות נורו לעברו במנוסתו. כמה מהמדברים בסרט מתייפחים, ובכיים מעורר את בכי השומעים מסביב.
חזרנו לאדיס-אבבה לעמוד על מצב אלה שנמלטו לשם. ביום האחרון לשהותי באדיס-אבבה נקראנו להלווייתו של ילד בן חמש, אבבאו דסה גטהון, שנפטר מחצבת. סבתו של הילד מתגוררת בארץ. משפחתו ברחה לאדיס-אבבה ימים אחדים קודם לכן מהכפר ג'יבג'יבה שבחבל דמביה. אופיינית הייתה העובדה שבשעות שלפני קבורת הילד נאלץ אברהם לחפש את נציג הג'וינט בארץ כדי לקבל את אישורו לקבורת הילד בבית הקברות היהודי העדני באדיס-אבבה, שם קבורים גם קרוב למאתיים האנשים שנפטרו עד היום בימי שהותם במחנה. על קברו של הילד פנה אברהם אל המשתתפים בהלוויה ודיבר על לבם להשפיע על קרוביהם שלא להיחפז ולעזוב את כפריהם. הסרט שצילמנו מתעד את תגובותיהם הכעוסות של האנשים לפנייתו. בזה אחר זה מספרים האנשים על התנכלויות, הצתות, מעשי רצח ואונס מצד בני הכפרים נגד הפלאשה. בסרט גם נראים אנשים עם פצעי ירייה ודקירה. כמה פצועים אלה הם קרובי האנשים שנרצחו.
רדיפת היהודים היא, אם כן, תופעה המתפשטת בחודשים האחרונים במהירות באזור גונדר. הגורמים המשוערים לגל ההתנכלויות הם המצב הכלכלי ההולך ומחמיר כיום באתיופיה ואי-השקט הפוליטי הבא בעקבותיו, התמעטותם של משפחות היהודים בכל כפר עד למספרים קטנים המקשים עליהם להגן על עצמם והשמועות המגיעות לכפרים על היהודים שהצליחו לעלות לישראל. לכל היהודים שפגשנו קרובי משפחה בישראל, רובם מדרגה ראשונה, והם מראים את תמונותיהם למצלמה. בכל הפעמים ששאלנו את התושבים הנוצרים לגבי היהודים, הייתה התשובה "פלאשה.". אין ספק כי הם רואים בהם חלק בלתי נפרד מיהודי אתיופיה.

I.תפוצת בני העדה כיום
בכל יישוב בו ביקרנו במהלך נסיעתנו, ביקשנו מבני העדה המוכרים לנו משנים קודמות להכין לנו רשימה של בני העדה הנמצאים ביישוב זה. אומדננו המקסימלי לגבי מספר היהודים באתיופיה כיום הוא 15,000 איש. הרשימות שהכינונו במסע האחרון מצויות עתה בתהליך השוואה עם הרשימות מ1991/2- וכבר ברור כי רוב השמות תואמים בשתי הרשימות. הן נבדלות בעיקר לגבי אלה שעלו בינתיים ארצה, נפטרו או נולדו.
כיום נמצאים בעיירה צ'וואהיט כ1,000- יהודים, מיעוטם תושבי המקום ורובם פליטים שברחו לאחרונה מהכפרים הסמוכים. בעיר גונדר, בירת האזור בשם זה, מצטופפים בימים אלה כ2,200- פליטים. באדיס-אבבה מצויים עתה 6,300 יהודים פליטי הכפרים. היתר מפוזרים בכפרים קטנים בחבלי קוארה, דמביה, צ'ילגה, אלאפה-טקוסה ואצ'פר, אך רבים נוטשים מדי יום את מגוריהם ונמלטים מאימת ההצתות וההתנכלויות אל הריכוזים ההולכים ומתהווים שהוזכרו לעיל.
מצבם של הפליטים באדיס-אבבה הוא המדאיג ביותר. הם נמצאים בעיקר בשכונות למבארט, שולה, קוטבה וראסגז, שם הם שוכרים מבני מגורים בחצרות תושבים מקומיים, שהסבו דירי עזים, מחסנים ובתי-שימוש לבקתות למגורי אדם. לרובם אין עדיין עבודה והם חיים מהכסף שהביאו עמם. חלקם כבר נראה מקבץ נדבות בעיר. ללא ספק, העקירה לאדיס-אבבה מביאה שיפור במצבם הביטחוני של אנשים אלה, עקב הסובלנות האתנית הגדולה יותר השוררת בעיר הבירה וקירבתם של מוסדות החוק. אולם הצפיפות חסרת התקדים בה הם חיים כעת, מצבם הכלכלי הירוד והחורף שכבר החל באתיופיה מאיימים להחזיר את המראות הקשים שתיעדנו ב1993-. אם לא יזדרז הג'וינט לחזור ולהפעיל את שירותי הבריאות והסיעוד לפליטים אלה, נהיה עדים שוב לתמותת ילדים ותינוקות ממחלות זיהומיות ומתת-תזונה, כפי שכבר היה בעבר.
התמונה העולה ממכלול עדויותיהם של האנשים שראיינו, והמתועדת בסרט, היא חד-משמעית: כל היהודים המתגוררים כיום בכפרי אזור גונדר נתונים כיום בסכנת חיים מיידית. שליחי עלייה לא מגיעים כיום לגונדר על פי הוראה מפורשת של הסוכנות, עקב המצב המתוח השורר באזור. המלכוד הרצחני במצב זה נעוץ בדרישתו של ראש מנהל האוכלוסין מר רפאל כהן (ר' להלן) שלא לקבל בקשות לעלייה באדיס-אבבה לאחר סגירת המחנה ולטפל בבקשות עלייה רק בגונדר, שאליה, כאמור, מנועים פקידי העלייה מלהגיע! פירושה של מדיניות זו היא, פשוטו כמשמעו, הפקרת יהודי אתיופיה למוות.
מבין 6,300 היהודים המצטופפים כיום באדיס, כ90%- הם, למיטב ידיעתנו, זכאי חוק השבות. זאת משום שאחיהם כבר עלו ארצה אחרי שהוכרו על פי חוק זה והם בנים ונכדים לאותם הורים, שבמרבית המקרים כבר עלו אף הם ארצה והם כיום יהודים לכל דבר.
II.התנהגותם של פקידי משרדי הממשלה
אין זה תפקיד קל לתעד את מעשיהם של משרתי ציבור העושים מלאכתם רמייה, מאחזים את עיני הממשלה והציבור ושולחים ידם במעשים שאינם מוסיפים כבוד למדינה. אבל אין גם מנוס מאמירת האמת כשהמדובר בחיי אדם. המציאות השוררת כיום היא שפקידי הממשלה והסוכנות מרשים לעצמם לעשות בעולים מאתיופיה ככל העולה על רוחם, לחבל בעלייתם ולהציק להם באינספור דרכים שרירותיות המזכירות את ימי "הספר הלבן" מבלי שהציבור יהיה מודע למעשיהם. בכל הקשור ליהודי אתיופיה, אין דין ואין דיין.
מושג מה על מצב זה נותן מכתבו המצורף של משה ליאון, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מה18- למאי 1998 המופנה לג'וינט ול-NACOEJ. המכתב מבקש מארגונים אלה לא פחות מאשר להפסיק את פעולותיהם באתיופיה "בהקדם האפשרי" אחרי סגירת המחנה ולהשאיר את הטיפול בידי ממשלת ישראל. המכתב חוזר ומדגיש כי הממשלה אינה רואה בעין יפה גם פעולות בצפון אתיופיה. אין תקדים בתולדות מדינת ישראל למעשה כה חסר-אחריות: ארגון יהודי וולונטארי, שעזרתו ליהודים היא לפעמים עניין של חיים ומוות עבורם, מתבקש, על נייר מכתבים רשמי של ממשלת ישראל, להפסיק את פעולותיו! למרבה הצער, הביזיון בפרשה זו הוא גם מנת חלקו של ארגון הג'וינט, שנענה מייד לבקשת הממשלה להתקפל מאתיופיה (מכתב התשובה חתום בידי מנכ"ל הג'וינט העולמי, מייקל שניידר). NACOEJ, לעומת זאת, למיטב ידיעתנו, שוקל מחדש את החלטתו בטענה שהמצב החדש שהתפתח בגונדר מחייבו לבדוק את הנושא לגופו.
מדאיגה לא פחות היא ההוראה ששלח מר רפאל כהן, ראש מנהל האוכלוסין, לאנשי הסוכנות באתיופיה שלא לטפל יותר בבקשות לעלייה באדיס-אבבה אלא רק באזור גונדר. שוב, מעולם לא היה מצב שבו הוגבלו יהודים בארץ כל שהיא בעולם להגיש בקשות עלייה במקומות מסוימים ולא באחרים. מי שם את משרד הפנים להחליט החלטה זאת כלפי אנשים הנמלטים על נפשם? האם היה מישהו מעז להגביל כך את יהודי חבר העמים, שלא יוכלו לבקש אשרות עלייה מחוץ למקומות שנקבעו מראש? יתרה מזאת: כפי שכבר ציינתי, קיימת כיום הוראה לפקידי העלייה שלא לנסוע לגונדר עקב הסכנה הנשקפת לחייהם שם. לזכותו של מר כהן ניתן לציין כי הוראתו יצאה בטרם הגיעו הידיעות על הרדיפות והמנוסה מהכפרים, כך שההוראה בשעתה הייתה אולי במחשבה טובה. אולם במצב שהתפתח, הצירוף הקיים של הוראות מנוגדות מאיים שיהודים רבים ימצאו את מותם לפני שיזכו לראות נציג של מדינת ישראל.
על כך יש להוסיף את התנהגותם של כמה מפקידי משרד הפנים בפרשה. מזה שנים אחדות שכל פניותינו לזרז את עליית היהודים מאתיופיה נענות בתירוץ "אין לנו די כוח אדם." למותר לציין שתירוץ זה לעולם לא הושמע לגבי יהודי ארצות אחרות. רק בשיחות לא רשמיות מגלים אנשים אלה את המניע האמיתי למאמציהם להצר את צעדי העלייה מאתיופיה: הוצאות הקליטה, החינוך והבריאות של אנשים אלה, הבאים מאחת הנחשלות בארצות העולם, גבוהות פי כמה על אלה של עולי חבר המדינות. עם זאת, לא אמנע מלשבח את פעילות משרד הפנים בנושאים שבהם חל שיפור בתפקודו. מאז כניסתו לתפקיד של מר רפאל כהן כראש מנהל האוכלוסין מיולי 1997, עלו מספרי העולים מן המחנה בכל חודש באופן משמעותי מאוד.
בידינו עדויות חמורות בנוגע להתנהגותו של יועץ שר הקליטה מר אביעד פרידמן. פקיד זה, מאז נכנס לתפקידו, עוסק ללא לאות בהפצת שקרים על בני העדה ובהטעיית השר הממונה עליו כדי למנוע את עליית בני העדה. הוא הצהיר לא אחת שאנשים אלה "עולים הרבה כסף למדינה" ואף חזר והזכיר את חשד האיידס. שקר אחר של מר פרידמן הוא שישיבות תיכוניות מסרבות לקבל תלמידים מבני הקרויים פלשמורה. בפועל, ההפך הוא הנכון: רובם הגדול של ילדי העולים הללו מתחנך בישיבות תיכוניות ובאולפנות בכל הארץ. בזמן כתיבת דו"ח זה נותרו עדיין כ400- יהודים במחנה, שעלייתם כבר אושרה אבל משרד הפנים והסוכנות עוד פועלים בעצלתיים, כדרכם תמיד. מר פרידמן, מצדו, הזדרז להכריז כי כל דיירי המחנה כבר עלו ארצה. די בדוגמא זאת ללמד על מידת דבקותו של יועץ השר באמירת אמת.
באוגוסט 1996 נסע מר פרידמן בתוקף תפקידו לאתיופיה כדי להתרשם בעצמו ממצב יהודי המחנה באדיס-אבבה. ביקורו המוזר במחנה, שארך כשעה, זכור עד היום היטב לאנשים שהיו שם אז. הם ראו אדם המסתובב במחנה בשתיקה גמורה, נמנע בעקשנות מלדבר עם נציגי העדה ועוזב כלעומת שבא. ביקור זה במחנה היה היחיד במהלך שהותו של מר פרידמן באתיופיה, שארכה כשבוע. את יתרת הזמן בילה מר פרידמן, בין השאר, בטיול בעיר העתיקה אקסום, שם סבר, מן הסתם, שיעשה שימוש נאות יותר בכספי משלם המסים. אין בידינו כל מסמך כתוב על ביקור זה, ואם נכתב, הוא נשאר סודי. אבל שקריו של מר פרידמן שנאמרו בעל פה כללו את ההאשמות שהיהודים במחנה אינם שומרים שבת ואינם באים לתפילה בציבור. עליי לחזור ולהזכיר כאן שמר פרידמן ממנה בכך את עצמו לבדוק בציציותיהם של אנשים שעל פי ההלכה הם יהודים. בין אם המדובר בעזות מצח או בסתם טיפשות, מר פרידמן לא מצא עד היום בקרבו אף אחת ממידות אלה כדי להשמיע באזני השר הממונה עליו טענות לגבי שמירת השבת והתפילה בציבור בין יהודי רוסיה וחבר העמים. רק בכל הנוגע ליהודי אתיופיה, כפי שכבר ציינתי, הכל מותר.
III.הצעדים הנדרשים
לפני כל הצעה לטיפול במצב שתואר לעיל יש להבהיר חד-משמעית: כל יהודי אתיופיה, אם נרצה בכך ואם לא, יגיעו במוקדם או במאוחר ארצה. כשם שעלו לאחר מבצע שלמה ועד היום למעלה מ12,000- איש והם מתערים כיום בארצם ונעשים בשר מבשרה, חרף ביורוקרטיה איטית עד מוות, פשוטו כמשמעו, ועל אפם וחמתם של אויבי העדה במשרדי הממשלה השונים, כן יעלו כל הנותרים. כזכור לכולם, התרחשה עלייה זאת אחרי שפקידי הסוכנות היהודית הודיעו חגיגית כי כל יהודי אתיופיה כבר הועלו ארצה. לא מקרה הוא שגם כיום מכריזים אותם פקידים, ובאותה רצינות, על סיום העלייה מאתיופיה. כל אלה לא יועילו. בני העדה בארץ לא ישכחו את קרוביהם ויקיריהם הנתונים בסכנת חיים יום-יום, ואנחנו לא ניתן לעניינם לרדת מעל סדר היום הציבורי.
אין, על כן, שום לשון בקשה בשורת הצעדים שאפרט להלן, הדרושים להצלת האנשים הללו ולשיקומה של העדה הקרועה והממורמרת בארץ. השאלה אינה אם יעלו האנשים, אלא רק באיזו צורה תתרחש עלייתם, עד כמה נשכיל למנוע אבדות נוספות בנפש ולהמעיט את משקעי המרירות והזעם שייווצרו בעקבות ההתנכרות וההזנחה.
I.יש להכריז על כל יהודי אתיופיה, על פי הרשימות הקיימות המעודכנות, כעל קהילה יהודית במצוקה. על הממשלה להיערך בהקדם, בכוח אדם ובמשאבים, לסכנה של התדרדרות נוספת במצבה הקריטי של העדה.
II.על ממשלת ישראל לפנות לארגונים ג'וינט ו NACOEJ- ולבקשם לחזור וליטול לידיהם מייד את הטיפול בשלומם של בני העדה באתיופיה בכל מקום בו הם נמצאים. באדיס-אבבה יש לחדש בדחיפות ובמתכונת חירום מוגברת את שירותי הבריאות, הסיעוד והרווחה.
III. יש להנחות את השגרירות באדיס-אבבה ליצור קשר רשמי עם חברי ועד הפליטים באדיס-אבבה, כפי שעושה כל שגרירות ישראלית בכל מקום בעולם, ולסייע בידם בכל ההליכים הדרושים להעלאת האנשים ארצה.
IV. משרדי הקליטה והפנים חייבים להיערך להעלאה מהירה של יהודי אתיופיה ארצה. שום תירוצים בדבר "כוח אדם," "תקציבים" וכדומה, שתבעו עד עתה קורבנות רבים, אין להם מקום כשהמדובר בקהילה הנתונה בסכנת חיים. על השרים להנחות את פקידיהם לשנות מן היסוד את דרך טיפולם בנושא ולפקח בצורה הדוקה יותר על פעולות פקידים אלה, שחלקם ממשיך, באופן סמוי, לבצע מדיניות שקבעו ממשלות קודמות.
V.כל יהודי באתיופיה צריך שיהיה רשאי, ככל יהודי בכל מקום אחר בעולם, להגיש בקשת עלייה מכל עיר בה הוא נמצא. אם נוצר ריכוז של יהודים בעיירה או בעיר אליה נמלטו מכפריהם, על הסוכנות לשלוח את פקידיה לאותו מקום.
VI. יש לאפשר לקסים, לרב ולדמן ולשליחי הרבנות הראשית להתחיל בתהליך ההשבה ליהדות כבר באתיופיה, כפי שנעשה עד היום.
אני פונה בזאת אל בני "ביתא ישראל" שעלו לאחרונה ארצה והמתנקים מכתם ההתנצרות שדבק בהם: זכרו, שום איש לא עשה לכם טובה בהביאו אתכם ארצה. מדינת ישראל רק התרשלה בצורה פושעת במילוי החובה הקבועה בחוק השבות לתת מקלט לכל יהודי נרדף באשר הוא. אל תשכחו את אחיכם ואל תניחו לאיש לשכוח אותם. השמיעו את צעקתכם ומחאתכם בצורה החריפה ביותר המותרת בחוק עד שיבואו כולם.
אני פונה אל בני העדה הוותיקים שעמדו עד עתה מהצד, מבוישים ונבוכים מן האשמה שהוטלה על חלק מעדתם: לא חשד המרת הדת מדריך את הפקידים המתנכלים אל אחיכם אלא, בפשטות ומבלי להתחבא מאחרי מלים יפות, צבע עורם. לו הנאמנות לדת היהודית הייתה הבעיה, היו כיום אלפים מצטופפים בקייב ובלנינגראד ליד דלתותיה הנעולות של שגרירות ישראל. ההאשמה בגזענות לעולם אינה נעימה, אבל ההתעלמות ממנה כאשר היא קיימת כמוה כשיתוף פעולה.
אני פונה אל כלל הציבור היהודי בישראל ובתפוצות: יש עיוותים שתיקונם קשה במיוחד בהיותו מהווה, למעשה, הודאה בטעות. כדי לשקם את עדת יהודי אתיופיה בארץ יש, בראש ובראשונה, להודות בטעות שנעשתה בזמן מבצע שלמה ולהצהיר כי ההפרדה בין יהודים כשרים ל"פלאשמורה" הייתה איוולת שיצרה בכייה לדורות. סבי התאסלם למראית-עין באיראן ואביו של שר הקליטה, למיטב ידיעתי, נעשה לכומר פרבוסלאבי. איש לא העז להציק לנו בשל כך ולא יעז לעשות כן לכל בן גלות אחרת. הגיעה השעה לכולנו לבקש, קבל עם, סליחה ומחילה מכל עדת ביתא ישראל .
בקשת הסליחה הזאת לא תחזיר לחיים את הילדה יזינה טדסה, את הילד אבבאו דסה גטהון, את התינוק אשאגרה מאלסה וכמותם ילדים ופעוטות רבים שמתו בשנים האחרונות ממעשי רצח וממחלות שהן חרפה לכל חברה מערבית בסוף המאה הזאת. היא לא תחזיר להורים השכולים את בניהם ובנותיהם שנרצחו בעוד מדינה אדישה עומדת על דמם. היא לא תשקם את הנערות שנאלצו לעבוד למחייתן כעוזרות-בית באדיס-אבבה והרו לאדוניהן, כפי שראיתיהן עומדות נכלמות עם עולליהן בשולי המחנה. היא לא תשיב אל בנותיו את גנטו איילו, האלמן הצעיר שצילמתי לפני שש שנים שוכן בדיר עזים באדיס-אבבה ושנפטר מדלקת התוספתן יום לפני עלייתו ארצה. המתים לא ישובו, אבל החיים עומדים בפתח, ועיניהם אומרות הכל. נכה על חטאים שחטאנו בפחדנות, בלשון הרע, בכחש ובעמידה על דם אחינו. על הפשע הבזוי ביותר בעיני יהודי אנו מתוודים היום – על פשע הגזענות, שרצינו להאמין כי אנו נקיים ממנו, והנה אנו נגועים בו ככל עם אחר. יום יבוא ואנשים בישראל, משמאל ומימין, ייקראו לתת את הדין על הנבלה המתמשכת שנעשתה בעדה זו. המסמכים מחכים ליום בו יתאוששו העולים ויבינו את אשר נעשה בהם. צדק ייעשה בבוא היום, וגם ייראה.
בהיסטוריה שמור מקום כבוד לממשלת ישראל הנוכחית על החלטתה להעלות את שאריתה של עדה קטנה ומושפלת, שראשית מסת ייסוריה בחורבן ממלכת הפלאשה, במאות שנות הרדיפות ועלילות-הדם וברעב האיום בימי "קופו קאן" (הזמן הרע), המשכה בארבעים שנות היסוסי מדינת ישראל, בגזירות היילה סלאסי ומנגיסטו ובפגרים שנפלו בדרך ארצה במדבר סודאן ולא נודע מקום קבורתם, וסופה בייסורי הקליטה, המחסור והניכור שהם עדיין מנת חלקם של הבאים לישראל. הגיעה השעה להשלים את המלאכה. בשם חבריי, אנשים מכל המחנות הפוליטיים בארץ, ובשם העדה כולה אני מודה לממשלת ישראל על מעשיה עד עתה. חזקו ואמצו בהשבת נידחי ישראל ובריפוי פצעי העבר.

אליצור א., יהודים שחורים, ספר לבן - יהודים באתיופיה בין רדיפות הנוצרים והתנכרות מדינת ישראל, יוני 1998