ורה פיגנר
ורה פיגנר ((ברוסית: Ве́ра Никола́евна Фи́гнер Фили́ппова, 1852–1942) הייתה מהפכנית רוסיה, ממובילות תנועת נרודניה ווליה (רצון העם), אשר דגלה בטרור אישי פוליטי להפלת המשטר הצאריסטי. הייתה שותפה לתכנון ההתנקשות בצאר אלכסנדר השני ב-1881, נעצרה, וריצתה 20 חודשים במעצר מבודד עד למשפטה בו נידונה למוות. גזר דינה הומתק והיא נכלאה במשך 20 שנים במבצר שליסלבורג ואחר כך נשלחה לגלות בסיביר.
 | |
| לידה |
25 ביוני 1852 (יוליאני) קאזאן, מחוז קאזאן, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
15 ביוני 1942 (בגיל 89) מוסקבה, ברית המועצות |
| מדינה |
האימפריה הרוסית, ברית המועצות |
| מקום קבורה |
בית הקברות נובודוויצ'יה |
| השכלה |
|
| מפלגה |
המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית, נרודניה ווליה |
  | |
קורות חיים עריכה
נעורים עריכה
פיגנר נולדה ב-7 ביולי (על פי הלוח הגרגוריאני, 25 ביוני על פי הלוח היוליאני) 1852 כבת בכורה לניקולאי אלכסנדרוביץ' פיגנר ואיקטרינה קריסטופורבנה קופריאנובה, למשפחה אצולה בת ששה ילדים ממוצא גרמני. בבעלות המשפחה היו למעלה ממאה הקטאר (אלף דונם) של קרקע שעובדה על ידי צמיתים במעמד של עבדים-למחצה עד לרפורמה של 1861. אביה שירת בשירות הייעור הממשלתי, ולאחר מכן התפטר מתפקידו ועמד בראש מנהל מקומי שכונה 'מתווך שלום', בשנים שלאחר שחרור האיכרים.
ב-1863, בגיל 11 נשלחה פיגנר למוסד רודיאונובסקי לנערות אצולה בעיר קאזאן שם למדה שש שנים. בימי לימודיה החלה לפקפק ולבסוף לכפור בייעוד אליו התחנכה במוסד רודיאונובסקי, לנשיות כנועה וצייתנית. על אף שהדבר היה אסור במוסד בו למדה הרחיבה פינגר את אופקיה האינטלקטואליים באמצעות קריאה בחשאי בספרים שהיו אסורים עליה, אותם השיגה בעת ביקוריה בביתה. היא הצטיינה בלימודיה, והתעניינה במיוחד בהיסטוריה ובספרות, וקיבלה את הפרס לאקדמיה הבכירה עם סיום לימודיה בשנת 1869.
פיגנר השתוקקה ללמוד רפואה, דבר שנבצר ממנה ברוסיה לאחר שהאקדמיה הרפואית-כירורגית של סנט-פטרבורג סגרה שעריה בפני נשים. לפיכך נשאה פיגנר עיניה ללימודים באוניברסיטת ציריך, אשר קיבלה נשים רוסיות, על אף שלא היו בידיהן תעודות בגרות עיוניות. אולם אביה אסר עליה את הנסיעה - על כן נישאה לבחור בשם אלכסיי פיליפוב, חסכה כסף ומכרה את הנדוניה שקיבלה - ונסעה לציריך, שם הייתה סטודנטית בפקולטה לרפואה ב-1872–1875. ב-1873 הצטרפה לקבוצה של כ-13 נשים רוסיות רדיקליות שכונתה 'מעגל פריצ'ה', שרבות מחברותיו נעשו בהמשך לפעילות בולטות בתנועה המהפכנית. תקופה זו עיצבה את עמדותיה כמו גם את יחסה למעמד האצולה ממנו הגיעה. ב-1873 גורשו רבות מהסטודנטיות הרוסיות מציריך, בטענה כי ניצלו את הידע הרפואי שרכשו במטרה לבצע בעצמן הפלות. גם אחותה הצעירה, לידיה, הצטרפה לשורות הנרודניקים.
פעילות מהפכנית עריכה
מרבית נשות מעגל פריצ'ה החליטו לשוב לרוסיה ולפעול להפיץ תעמולה סוציאליסטית בקרב בני מעמד האיכרים בה, אולם פיגנר נשארה עוד תקופת מה בשווייץ להשלים את לימודיה. ב-1875 נמסר לה על ידי מארק נתנסון כי יתר חברות הקבוצה זקוקות מאוד לעזרתה. היא שבה לרוסיה מבלי לסיים את התואר, אך מצאה כי אינה יכולה לסייע לחברותיה ולכן השיגה רישיון כפרמדיק. היא התגרשה מבעלה והחלה להיות פעילה בקרב האינטליגנציה המהפכנית ותנועת זמליה אי ווליה. היא לקחה חלק בהפגנה הפוליטית הראשונה שהתקיימה ברוסיה בדצמבר 1876 בסנט פטרבורג - בה נשא גיאורגי פלחנוב נאום, הונף דגל אדום והתקיים עימות עם המשטרה. ב-1877–1879 עבדה כסייעת של רופא, והפיצה תעמולה מהפכנית בכפרים שבאזור סמרה וסראטוב.
באביב 1879 נתפלגה תנועת "זמליה אי ווליה" על רקע המחלוקת בשאלת הטרור הפוליטי - כשפלג אחד דוגל בפעולת תעמולה בקרב הכפרים, ואילו האחר דוגל בירידה למחתרת ונקיטת טרור אישי והתנקשויות כנגד דמויות מפתח במשטר הצאריסטי המלוכני. ביוני אותה שנה נעשה ניסיון אחרון לגשר על המחלוקות, והצדדים לא הגיעו לעמק השווה. בסתיו התפצל הארגון לשתיים - הסיעה המתנגדת לטרור בהנהגת פלחנוב, שכונתה צ'רני פרדייל (החלוקה מחדש השחורה) שכללה את פאבל אקסלרוד, לב דייטש, ורה זסוליץ' ואחרים - והסיעה אשר דגלה בטרור אשר נקראה נרודניה ווליה (רצון העם) - אליה השתייכה פיגנר.
פיגנר נתמנתה לחברת הוועד הפועל של נרודניה ווליה, אשר קרא מאוחר יותר באותה שנה להוצאתו להורג של הצאר אלכסנדר השני בגין פשעים שביצע כנגד בני העם הרוסי. חברי הנרודניה ווליה הקימו מעגלי לימוד לפועלים בסנט פטרסבורג, מוסקבה, אודסה, קייב, וקרקוב, ותעמולה מתואמת בקרב סטודנטים באוניברסיטאות ברחבי רוסיה. כמו כן השיגו מכונות דפוס לכרוזים ולהוצאת עיתון לגיוס תמיכה לפעולתם.
כחברת הוועד הפועל פיגנר נטלה חלק גם ביצירת הזרוע המעין צבאית של נרודניה ווליה ובתאום פעולותיה, ובתכנון רצח הצאר - ניסיון הנפל ב-1880, וההתנקשות שצלחה לבסוף במרץ 1881 בסנט פטרסבורג.
המשטרה החשאית הייתה חסרת רחמים בחיפושיה אחר חברי ארגון הטרור שהיה אחראי לרציחתו של אלכסנדר השני, ובאביב 1882 הייתה פיגנר החברה היחידה שנותרה בחופשי ברוסיה מבין חברי הוועד המנהל הוותיק של 1879–1880, ולמעשה היוותה את מוקד ההנהגה של התנועה. במהלך תקופה זו בוצעה התנקשות אחת נוספת - ירי באחד מאנשי המשטרה החשאית באודסה במרץ 1882. למעשה מרבית פעילתה של פיגנר בתור מנהיגת הנרודניה ווליה בתקופה זו התמקדה בשיקום הארגון לאחר גל המעצרים והחרמות הציוד, והתנועה הצליחה לכונן מחדש מערך תעמולה באוניברסיטאות.
פיגנר מיקמה את בסיסה באודסה, ואחר כך עברה לקרקוב, שם נבגדה לבסוף על ידי אחד מהוועד המנהל, סרגי דגייב. שהפך סוכן כפול עבור המשטרה במטרה לזכות בהקלת עונשו לאחר שנעצר בדצמבר 1882. היא נעצרה בדירתה ב-10 בפברואר 1883. בעקבות מעצרה כתב הצאר החדש אלכסנדר ה-3 ביומנו "בשעה טובה היא נעצרה".
אסירה פוליטית עריכה
טרם תחילת משפטה ריצתה פיגנר 20 חודשי מעצר בבידוד במבצר פטרופבלובסקיה. היא נשפטה לצד 13 חברי נרודניה ווליה נוספים ב-1884 ודינה ניגזר למוות, אולם הומתק - והיא נכלאה למשך 20 שנים במבצר בשלוסלבורג. ב-1904 נשלחה פיגנר לגלות פנימית למחוז ארכנגלסק, משם למחוז קאזאן, ולבסוף לניז'ני נובגורוד. ב-1906 הורשתה לצאת אל מחוץ לארץ, ופתחה בקמפיין למען האסירים הפוליטיים ברוסיה. היא פרסמה חוברת על בתי הכלא הרוסיים, ואספה למען האסירים כסף. ב-1907 הצטרפה למפלגת הסוציאל-רבולוציונרים, אך פרשה ממנה ב-1909 לאחר שנתגלתה בגידתו של יונה אזף. היא שבה לרוסיה ב-1915.
לאחר המהפכה עריכה
פיגנר זכתה למעמד של גיבורה לאומית לאחר מהפכת פברואר 1917 והייתה לנואמת פופולרית במהלך אותה שנה. לאחר מכן הוציאה לאור את ספרה 'זכרונותיה של מהפכנית', שתורגם לשפות רבות, והעניק לה פרסום בינלאומי. הייתה בולטת באגודת האסירים הפוליטיים והגולים המשוחררים בברית המועצות עד לפירוקה ב-1935. כתבה את הביוגרפיות של מספר נארודניקים וספרים על ההיסטוריה של תנועת המהפכה ברוסיה בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19. ב-1932 יצא פרסום מאוגד של כתביה לאור על ידי בברית המועצות על ידי בית ההוצאה לאור של אגודת האסירים הפוליטיים.
הצליחה לשרוד את 'הטיהורים הגדולים' של 1937 ומתה מוות טבעי במוסקבה ב-1942 בגיל 89.
כתביה עריכה
- עמל חיים, בשני כרכים, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1944
- לאחר שליסלבורג, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1946
קישורים חיצוניים עריכה
- כתבי ורה פיגנר בפרויקט בן-יהודה
- ורה פיגנר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ווערא פיגנער (1852-1942), דף שער בספרייה הלאומית
