ז'אן-פיליפ ראמו

מלחין צרפתי

ז'אן-פיליפ ראמוצרפתית: Jean-Philippe Rameau; הוטבל ב-25 בספטמבר 1683 בדיז'ון12 בספטמבר 1764, פריז) היה אחד מחשובי המלחינים והתאורטיקנים למוזיקה בצרפת תקופת הבארוק. הוא החליף את ז'אן-בטיסט לולי כמלחין הראשון במעלה של האופרה הצרפתית, והיה מושא התקפותיהם של המעדיפים את סגנונו של לולי.[1]

ז'אן-פיליפ ראמו
Jean-Philippe Rameau
לידה 25 בספטמבר 1683
דיז'ון, צרפתצרפת צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 12 בספטמבר 1764 (בגיל 80)
פריז, ממלכת צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה כנסיית סנט אסטאש עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ממלכת צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים Collège des Godrans עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם המוזיקה הקלאסית בתקופת הבארוק עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה כינור עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Marie-Louise Mangot עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Claude-François Rameau עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה מסדר סן-מישל עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קורות חייו ויצירתו

עריכה

אביו של ראמו היה נגן העוגב בקתדרלה של דיז'ון, הראשון לשושלת נגני מקלדת במשפחת ראמו, שכללה את ז'אן-פיליפ עצמו, אחיו הצעיר קלוד ואחותו קתרין, בנו הצעיר של קלוד ז'אן-פרנסואה ואחיו למחצה של ז'אן-פרנסואה, לאזאר, שהיה גם לדמות בדיאלוג של דני דידרו, "אחיינו של ראמו".. האב עודד את זאן-פיליפ להתאמן בצ'מבלו מן הגיל הצעיר ביותר האפשרי. אף על פי כן, ראמו התחיל ללמוד משפטים לפני שהחליט, שחקר מוזיקה והלחנתה הם אהבת חייו האמיתית. הוא בילה חלק גדול מנעוריו באיטליה ובפריז ולמשך זמן מה הלך בדרכי אביו כנגן עוגב בקתדרלה של קלרמון. ראמו נודע ביותר, אולי, בתאוריות שלו בנוגע לטונאליות באמצעות "באס פונדמנטאל" או תווים ראשיים, הרעיון שאקורדים נשארים שווי ערך בהיפוך, שתואר ב-Traité de l'harmonie משנת 1722 ו-Nouveau système de musique théorique משנת 1726. רק לאחר שהגיע לשנות ה-40 לחייו התבלט ראמו בתחום הקומפוזיציה, אבל עם מותו של קופרן בשנת 1733 היה מקום לראות בו את המלחין הראשון במעלה בתקופתו. מאז והלאה הקדיש את עצמו בראש ובראשונה לאופרה, החל באיפוליט ואריסי (צר') משנת 1733. הוא עבד בשיתוף פעולה עם וולטר במספר אופרות, בעיקר "נסיכת נאווארה", שזיכתה אותו בתואר המלכותי "מחבר המוזיקה של הארמון". גם אם מעולם לא חיבר סימפוניה אמיתית, הרי גילה את כישוריו, בייחוד בז'אנר האופראי, כמחדש מוזיקה תזמורתית ותזמור, שהשפיע על המוזיקה של הבאים אחריו וחזה מראש את המוזיקה של התקופה הקלאסית והרומנטית (הקטור ברליוז), ואפילו את הנאו-קלאסיציזם של סטרווינסקי, בפרלוד קצר באופרה האחרונה שלו, Les Boréades משנת 1763. שלושת קובצי היצירות לצ'מבלו שחיבר ראמו – ובייחוד השלישי מביניהם – מגלים מקוריות ותעוזה יוצאים מגדר הרגיל. בזכותם ובזכות ה-Pièces de Clavecin en Concert (סוויטות קונצרטנטיות לצ'מבלו, כינור וויולה דה גמבה) נחשב ראמו בין טובי המלחינים לכלי.[2]

שני מלחינים צרפתיים דגולים העריצו את המוזיקה שלו: הקטור ברליוז, שתיאר את אמנותו של ראמו כ"אחת התפיסות הנעלות ביותר של מוזיקה דרמטית", וקלוד דביסי, שהתרשם בעיקר מן האופרה "קסטור ופולוקס" של ראמו (1737), שהוחזרה לרפרטואר בשנת 1903: "גאוניותו של גלוק נטועה עמוק ביצירותיו של ראמו. (...) השוואה מפורטת מאפשרת לנו לקבוע בוודאות, שגלוק יכול היה לרשת את מקומו של ראמו על הבימה הצרפתית אך ורק על ידי הטמעת יצירותיו היפהפיות של ראמו עד להיותן שלו עצמו." קאמי סן-סנס, ונסן ד'אנדי ופול דיקא הם עוד שלושה מוזיקאים צרפתים חשובים, שתמכו מעשית במוזיקה של ראמו בזמנם.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא ז'אן-פיליפ ראמו בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ גרהאם סדלר ותומאס כריסטנסן, "ז'אן-פיליפ ראמו, במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
  2. ^ גרהאם וכריסטנסן, גרוב