פתיחת התפריט הראשי

זהבה סולומון

חוקרת ופרופסור לעבודה סוציאלית ישראלית

זהבה סולומון (נולדה ב-31 במאי 1950) היא חוקרת בתחום האפידמיולוגיה הפסיכיאטרית, בריאות הנפש והעבודה הסוציאלית, פרופסור מן המניין בבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל באוניברסיטת תל אביב וכלת פרס ישראל לחקר העבודה הסוציאלית לשנת תשס"ט (2009). בעבר שירתה כראש ענף מחקר במחלקה לבריאות הנפש בצה"ל, בדרגת סגן-אלוף.

זהבה סולומון
אין תמונה חופשית
לידה 31 במאי 1950 (בת 69)
הרצליה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
פרסים והוקרה פרס א.מ.ת (2016) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

זהבה סולומון נולדה בהרצליה, למשה וברכה העליון. לאחר סיום לימודי התואר הראשון באוניברסיטת חיפה בשנת 1973, היא המשיכה ללימודי תואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, אותם סיימה ב-1976. את לימודי הדוקטורט עשתה בתחום אפידמיולוגיה פסיכיאטרית באוניברסיטת פיטסבורג בארצות הברית. בעבודת הדוקטורט שלה היא בחנה את תרומתם של משתנים חברתיים במיתון השפעות דחק בקרב אמהות שמגדלות ילדים בסביבה אברסיבית.

בסיום לימודיה, בשנת 1981, שבה לישראל וגויסה לצה"ל. סולומון שירתה בדרגת סגן-אלוף כראש ענף מחקר במחלקת בריאות הנפש בחיל הרפואה. הענף הוקם באותן שנים והוגדר כגוף מודיעין הפועל לזיהוי יחידות וחיילים בסיכון. בתקופתה הוקם מאגר הנתונים לנפגעי תגובות הקרב במלחמת לבנון הראשונה (1982). מאגר שיטתי ייחודי זה, שהוקם במהלך הקרב, היה הראשון מסוגו בעולם והיווה בסיס לשורה של מחקרים פורצי דרך.

ב-1992 הצטרפה סולומון לסגל בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל באוניברסיטת תל אביב, שם מילאה בין היתר את תפקיד ראש בית הספר לעבודה סוציאלית.

זהבה סולומון זוכה להכרה בינלאומית גבוהה, בהיותה חברת מערכת בכתבי העת המרכזיים בתחום הטראומה הנפשית, ובהם "Journal of Traumatic Stress; Trauma and Loss", וכן בחירתה לחברה בוועדת המגדר הפסיכיאטרי DSM. בוועדה זו מספר חברים לא-אמריקאים בודדים ובמסגרתה מוגדרים קריטריונים לאבחון של הפרעה פוסט-טראומתית.

בשנת 2008 סולומון השתתפה ביצירת הסרט "ואלס עם באשיר" של הבמאי ארי פולמן. היא הופיעה שם בתפקיד עצמה, עובדת סוציאלית וחוקרת ישראלית אשר מתמחה בתחום הפסיכוטראומה. הסרט זכה בפרסים רבים והיה מועמד לאוסקר בקטגוריית "הסרט הזר הטוב ביותר".

זהבה סולומון נשואה לראובן סולומון. אם לשניים וסבתא לשתי נכדות.

מחקריםעריכה

  • תגובת קרב: מחקריה של סולומון בתחום תגובות הדחק במלחמה ואחריה התמקדו באיתור קריטריונים לזיהוי מוקדם של תגובות דחק של חיילים בחזית - משימה מאתגרת במיוחד בעת שהן המטפלים והן המטופלים נמצאים בסכנת חיים. המחקרים התמקדו באיתור גורמי סיכון וגורמי תמך וחוסן – בעיקר גורמים שניתנים להתערבות ולטיפול, כגון אווירה ביחידה, לכידות, סגנון פיקוד וכדומה – על מנת להקטין מצוקה ולקדם רווחה. מוקד חשוב של המחקרים היה הערכת יעילות התערבויות קהילתית חברתית ופרטנית.
  • נפגעי פוסט טראומה: על בסיס ממצאי המחקרים אושררה והוגדרה מחדש שיטת הטיפול בנפגעי תגובת קרב ובנפגעים פוסט-טראומטיים. המחקרים תרמו להקמת היחידה לתגובות קרב, באגף השיקום במשרד הביטחון שמסייעת לנפגעים עד היום. ממצאי המחקרים הללו זכו להערכה רבה בצה"ל ובאגף השיקום, תרמו משמעותית לשינוי הגישה כלפי נפגעי תגובות קרב בצה"ל ובמשרד הביטחון, והעמיקו את מחויבות מערכת הביטחון לטיפול בנפגעי הנפש.
  • "הטראומטיזציה המשנית": תפיסתה החברתית-קהילתית של סולומון עמדה בבסיס מחקרה בתחום "הטראומטיזציה המשנית" – תהליך בו המצוקה של ניצול הטראומה מכבידה ופוגעת בבני משפחתו. ב-1987, לאחר מאמצים מרובים, הצליחה סולומון לשכנע את צה"ל להתיר לה להעריך תופעה זו בקרב נפגעי מלחמת לבנון הראשונה. ממצאי המחקר פורץ הדרך הזה שינו את התפיסה לגבי מצוקות נפשיות שנגרמות בעת השירות הצבאי ובעקבותיו - ממצוקות של הפרט בלבד למצוקת המשפחה כולה. כתוצאה מכך, החלה הרחבת סל שירותי הטיפול והרווחה, שכולל עתה גם בני/בנות זוג וילדים של מי שנפגעו בצבא.
  • פדויי שבי: סולומון יזמה והובילה מחקר חשוב וייחודי בתחום פדויי השבי. המחקר, שהחל ב-1991, ביקש להעריך את מצבם הנפשי, הגופני והתפקודי של מי שנפלו בשבי האויב במלחמת יוה"כ. מפגשים עם פדויי שבי ועם אנשי מקצוע שטיפלו בהם בשובם העלו, כי הטיפול אותו קיבלו בשובם ארצה היה נקודתי ועבור חלקם אף טראומתי מאוד. ממצאי המחקר הצביעו על משקעי דחק משמעותיים, והיוו מצע להפקת סרט תיעודי בשם "ערים בלילה". הסרט הופק על ידי יואב בן דוד מפדויי השבי שנטלו חלק במחקר, ואחר כך הובילו גם להקמת עמותה באותו שם לעזרה הדדית של פדויי השבי. מחקר זה העלה את המודעות לסבלם הסמוי של פדויי השבי, ואף הביא לשינוי מדיניות הטיפול של משרד הביטחון. ביחד עם ראשי אגף השיקום דאז, גובשה תוכנית outreach שהיא היחידה במינה בעולם, ובמסגרתה הוזמנו כל פדויי השבי ממלחמת העצמאות ואילך להערכה, וזכותם לטיפול הוכרה.

בתום שירותה הצבאי, במסגרת אוניברסיטת תל אביב התרחבה פעילותה המחקרית לחקר התמודדותם של ניצולי שואה, חולי נפש, ובני משפחותיהם, ובעיקר ילדים בסיכון החיים בסביבה אברסיבית ופוגענית. במרכז אדלר באוניברסיטת תל אביב היא יזמה וניהלה מחקרים רחבי היקף שבחנו את השפעתם הפתוגנית והסלוטוגנית של אירועי דחק, במשפחה (גילוי עריות) ובאלימות פוליטית (כמלחמה, שואה וטרור), על ילדים.

פרסיםעריכה

מפרסומיהעריכה

ספריםעריכה

  • Combat Stress Reaction: The Enduring Toll of War (Springer Series on Stress and Coping) by Zahava Solomon (1993)
  • Coping with War-Induced Stress: The Gulf War and the Israel Response (Springer Series on Stress and Coping) by Zahava Solomon (1995)
  • Posttraumatic Stress Disorder: A Lifespan Developmental Perspective by Andreas Maercker, Matthias Schutzwohl, and Zahava Solomon (1999)

מאמריםעריכה

סולומון פרסמה עד שנת 2009 כ-300 מאמרים, מהם למעלה ממאה פורסמו בכתבי עת מקצועיים. מרבית מאמריה אלו פורסמו בעת שירותה הצבאי, טרם היותה פעילה במסגרת אקדמית.

  • Solomon, Z., Kotler, M., Mikulincer, M. (1988). Combat related post-traumatic stress disorder among second generation Holocaust survivors: Preliminary findings. American Journal of Psychiatry, Vol.145, 865-868.
  • Z. Solomon. (1990). Does the war end when the shooting stops? The psychological toll of war. Journal of Applied Social Psychology, Vol.20, 1733-1745.
  • Solomon, Z., Neria, Y., Ohry, A., Waysman, M., & Ginzburg, K. (1994). PTSD among Israeli former prisoners of war and soldiers with combat stress reaction: A longitudinal study. American Journal of Psychiatry, Vol.151, 554-559.
  • Z. Solomon. (1995). From denial to recognition: Attitudes toward Holocaust survivors from World War II to the present. Journal of Traumatic Stress, Vol.8, 215-228.
  • Ginzburg, K., Solomon, Z., Koifman, B., Keren, G., Roth, A., Kriwisky, M., Kutz, I., David, D.,& Bleich, A. (2003). Trajectories of posttraumatic stress disorder following Myocardial infarction: A prospective study. Journal of Clinical Psychiatry, Vol. 64, 10, (pp. 1217-1223).
  • Solomon, Z., & Dekel, R. (2005). PTSD among Israeli ex-Prisoners of war: 18 and 30 years after release. The Journal of Clinical Psychiatry, 66(8), 1031-1037.
  • Solomon, Z., & Lavi, T. (2005). Israeli Youth in the Second Intifada: PTSD and Future Orientation. Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, 44 (11), 1167-1175.
  • Solomon, Z., Shklar, R., & Mikulincer, M. (2005). Front line treatment of combat stress reaction: A 20 year longitudinal evaluation. American Journal of Psychiatry, 162, 2309-2314.
  • Solomon, Z., Gelkopf, M., & Bleich, A. (2005). Is Terror Gender Blind? Social Psychiatry and Psychiatric Epidemiology, 40(12), 947-954.
  • Solomon, Z., Mikulincer, M. (2006). Trajectories of PTSD: A 20-Year Longitudinal Study. American Journal of Psychiatry, 163, 659-666.

קישורים חיצונייםעריכה