חבל היין אלטו דורו

חבל היין אלטו דורו
Região Vinhateira do Alto Douro
	הדורו מנקודת התצפית קאזל דה לואיבוש
	הדורו מנקודת התצפית קאזל דה לואיבוש
אתר מורשת עולמית
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2001, לפי קריטריונים 3, 4 ו-5
שטח האתר	246 קילומטרים רבועים
שטח אזור החיץ	2,254 קילומטרים רבועים
מיקום
מדינה	פורטוגל
קואורדינטות	41°06′06″N 7°47′56″W / 41.101667°N 7.798889°W
	(למפת פורטוגל רגילה) ליסבון פורטו בראגה סטובל קוימברה לייריה פארו אבורה ספרד האוקיינוס; האטלנטי; אזור היין

חבל היין אלטו דורו (בפורטוגזית: Região Vinhateira do Alto Douro) הוא אזור ייצור יין סביב הנהר דורו בצפון-מזרח פורטוגל. השם "אלטו דורו" (הדורו העליון) מציין את העובדה שהחבל שוכן במעלה הנהר במרחק מהעיר פורטו, כשרכסי ההרים מגנים עליו מהאקלים של החוף. לאזור יש את סיווג היין הגבוה ביותר של פורטוגל כ-"Denominação de Origem Controlada (DOC)" (בפורטוגזית כינוי מקור מבוקר) והוא רשום ככינוי מקור מוגן לפי חוקי האיחוד האירופי ובריטניה, וכמציין גאוגרפי במספר מדינות אחרות באמצעות הסכמים דו-צדדיים. בעוד שהאזור קשור בעיקר לייצור יין פורט, מייצרים בדורו יין שולחני (יינות לא מחוזקים) כמו גם יין מחוזק. היינות הלא מחוזקים מכונים בדרך כלל "יינות דורו".

אלטו דורו היה אחד מ-13 האזורים בפורטוגל היבשתית שזוהו על ידי הגאוגרף אמורים ז'יראו, במחקר שפורסם בין השנים 1927 ו-1930. יחד עם טראש-אוש-מונטש הוא הפך למחוז טראש-אוש-מונטש אי אלטו דורו (אנ').

סגנון היינות המיוצרים בדורו נע בין קלרט קליל בסגנון בורדו ועד ליינות עשירים בסגנון בורגון שיושנו בחביות עץ אלון חדש.

היסטוריה עריכה

קיימות עדויות ארכאולוגיות לייצור יין באזור מסוף האימפריה הרומית המערבית, במהלך המאות ה-3 וה-4 לספירה, אם כי זרעי ענבים נמצאו גם באתרים ארכאולוגיים עתיקים יותר.^[1] בימי הביניים, מאמצע המאה ה-12, הייתה לציסטרציאנים השפעה חשובה על ייצור היין באזור, דרך שלושת המנזרים שלהם: סאלזדאש (Salzedas), סאו ז'ואאו דה טארוקה (São João de Tarouca) וסאו פדרו דאש אגואיאש (São Pedro das Águias).

במאה ה-17 התרחבו כרמי האזור, והאזכור המוקדם ביותר של "יין פורט" הוא משנת 1675. הסכם מתואן (אנ') בין פורטוגל לאנגליה ב-1703, ובעקבותיו הקמתם של יקבים של סוחרי יין בריטים רבים בפורטו הביאו לכך שיין הפורט הפך המוצר העיקרי של האזור, והוא הפך לחשוב מאוד מבחינה כלכלית לפורטוגל. כחלק מהסדרת הייצור והמסחר של מצרך יקר זה, אמנה פורטוגזית מלכותית מ-10 בספטמבר 1756 הגדירה את אזור הייצור של יין פורט. כך הוא הפך לאזור היין הראשון בעולם שיש לו תיחום רשמי.^[2] הכרמים המכוסים בתיחום זה היו בחלקו המערבי של האזור הנוכחי. מאוחר יותר, הכרמים התרחבו בהדרגה מזרחה לאזורים חמים ויבשים יותר.

אזור הדורו לא ניצל ממחלות הגפן של המאה ה-19. הקימחון פגע ב-1852 והפילוקסרה ב-1863.

בעוד שיין שולחני היה תמיד מיוצר באזור, במשך זמן רב נראה מעט ממנו מחוץ לאזור עצמו. סוחרי יין הפורט התמקדו בייצור וייצוא של יין פורט, שהיה המוצר הייחודי שלהם בשוק היצוא, והיה להם עניין מועט בסוגי יין אחרים. לפיכך, בעוד שהיינות היו יכולים להיות טובים, במשך זמן רב, לא היה ניסיון להשתמש בענבי דורו כדי לייצר יין שולחני איכותי יותר. מי שזכה לקרדיט ליצירת יין הדורו האיכותי הראשון הוא פרננדו ניקולאו דה אלמיידה (Fernando Nicolau de Almeida), שעבד כיינן עבור פריירה (Ferreira), יצרן של יין פורט. הוא ביקר בבורדו במהלך מלחמת העולם השנייה, מה שנתן לו השראה ליצירת יין שולחן איכותי. התוצאה הייתה היין "ברקה וליה" (Barca Velha), שיוצר לראשונה בשנת 1952 באמצעות ענבים מ"קינטה דו ואלה דה מיאו" (Quinte do Vale de Meão) הממוקם בתת-אזור דורו סופריור.^[3] ברקה וליה לא זכה מיד להרבה מעריצים, שכן רוב סוחרי יין הפורט לא התעניינו ביינות לא מחוזקים במשך זמן רב. עוד כמה יינות דורו איכותיים הופיעו משנות ה-70, אך רק בשנות ה-90 של המאה ה-20 הופיע מספר רב של יינות. גורם תורם לכך היה כניסתה של פורטוגל לקהילה הכלכלית האירופית ב-1986, שגרמה לכך שהמונופול של יקבי יין הפורט בוטל, ובכך נסללה הדרך ליצרנים בעמק הדורו לייצר ולבקבק יין משלהם – יינות פורט או דורו יבש. בשלב זה, כמה יקבי פורט הכניסו למגוון שלהם גם יינות דורו.

חבל ייצור היין של דורו הוכרז אתר מורשת עולמית של אונסק"ו ב-2001.^[4]

גאוגרפיה ואקלים עריכה

אזור היין דורו ממוקם סביב עמק נהר הדורו והעמקים התחתונים של יובליו: וארוזה (Varosa), קורחו (Corgo), טבורה (Távora), טוחטו (Torto) ופיניאו (Pinhão). האזור מוגן מרוחות האוקיינוס האטלנטי על ידי הרי מארו (Marão) ומונטמורו (Montemuro) ואקלימו יבשתי, עם קיץ חם ויבש וחורף קר.

האזור מחולק בדרך כלל לשלושה תת-אזורים, ממערב למזרח:^[5]

באישו קורחו (Baixo Corgo, "מתחת לקורחו") - תת-אזור עם האקלים המתון ביותר והכמות הגדולה ביותר של משקעים. יש בו 140,000 דונם של כרמים. אף על פי שזהו תת-האזור שבו נטעו גפנים לראשונה, הוא נחשב באופן כללי כייצרן יינות באיכות פחותה משני תת-האזורים האחרים.
סימה קורחו (Cima Corgo, "מעל לקורחו") – הוא תת-האזור הגדול ביותר עם 190,000 דונם של כרמים, שבמרכזו הכפר פיניאו (Pinhão), ושם ממוקמים רוב סוגי הקינטנה המפורסמים.
דורו סופריור (Douro Superior, "דורו עליון"^[6]) הוא החם והיבש מבין תת-האזורים, ומשתרע עד לגבול ספרד. יש בו 87,000 דונם של כרמים והוא מקור ליינות רבים באיכות טובה מאוד. מכיוון שהוא הפחות נגיש מבין שלושת תת-האזורים, ניטעו בו גפנים רק במאה ה-21, והוא עדיין מתרחב.

טרסות של כרמים נפוצים מאוד באזור דורו. כרמים המוקדשים לייצור פורט נטועים בדרך כלל על צפחה בעוד ששטחים עם קרקעות שמקורם בגרניט משמשים לייצור יין שולחני.

זני ענבים עריכה

זני הענבים העיקריים באזור דורו כוללים את זני הענבים השחורים: בשטרדו (אנ'), מורישקו טינטו (אנ'), טינטה אמראלה (אנ'), טיטה בחוקה (אנ'), טינטה קאו (אנ'), טינטה חוריש (אנ') (זהה לזן הספרדי טמפראנייו), טוריגה פרנצזה (אנ') וטוריגה נסיונל (אנ'), וזני הענבים הלבנים: דונזלינו ברנקו (אנ'), גוביו (אנ'), מאלווזיה פינה (אנ'), חביגטו (אנ') וויוזינו (אנ').

מספר רב של זני ענבים גדלים באזור דורו, רובם זני ענבים פורטוגזיים מקומיים. במשך זמן רב, זני הענבים שגדלו בדורו לא נחקרו היטב. כרמים של זנים מעורבים היו הנורמה, ורוב הזמן, בעלי הכרמים לא ידעו אילו זני ענבים הם מגדלים. נעשה מאמץ חלוצי בשנות ה-70 אשר זיהה את טוריגה נסיונל, טינטה חוריש, טוריגה פרנצזה, טינטה קאו וטינטה בחוקה כזני הענבים כהי הקליפה העיקריים. טינטה אמראלה וסזאו (אנ') כהי הקליפה נכללו מאוחר יותר בין הזנים שמעוררים את העניין הרב ביותר.^[3] עבודה זו הייתה חשובה ליצירת הגל החדש של יינות דורו המובילים והובילה גם להתמקדות רבה יותר בזני הענבים שנכנסים ליין פורט. רוב הקינטות המובילים נוטעים כעת מחדש בכרמים חד-זנים ומתמקדים במספר מצומצם של זנים, אך כרמים ותיקים שבהם יש זנים מעורבים ימשיכו לייצר יין במשך שנים רבות בעתיד.