חוסר היתכנותו הגשמית של המוות במוחו של אדם חי
"חוסר היתכנותו הגשמית של המוות במוחו של אדם חי" (אנגלית: The Physical Impossibility of Death in the Mind of Someone Living) הוא פסל משנת 1992 מאת האמן האנגלי דמיאן הירסט. העבודה נוצרה במימונו של צ'ארלס סאצ'י (Charles Saatchi), אספן אמנות אנגלי בולט, והוצגה לראשונה בתערוכה שנקראה "אמנים בריטים צעירים" שארגן. העבודה מורכבת מ"כריש טיגריסי, זכוכית, פלדה, תמיסה של 5% פורמלין, 213x518 x213 ס"מ."
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| אמן | דמיאן הירסט |
| תאריך יצירה | 1992 |
| טכניקה וחומרים | כריש, זכוכית, פלדה ופורמלין |
| ממדים בס"מ | |
| אורך |
518 ס״מ  |
| גובה |
213 ס״מ |
| נתונים על היצירה | |
| זרם אמנותי |
אמנים בריטים צעירים |
| מיקום |
מוזיאון המטרופוליטן לאמנות ניו יורק שבארצות הברית |
  | |
בשנת 2004 נמכרה העבודה לאספן האמנות האמריקאי סטיבן א. כהן (Steven A. Cohen) תמורת שמונה מיליון דולר, הסכום השני בגבהו ששולם עד אז ליצירת אמנות של אמן חי[1].
הקונספט עריכה
עיתון הניו יורק טיימס תיאר את עבודת האמנות ב-2007:
מר הירסט מכוון לעתים תכופות לטגן את המוח (ומפספס יותר מאשר קולע), אולם הוא עושה זאת באופן ישיר, לרוב בחוויה וִיסְצֶרָלִית, כשהכריש נותר בצורה יוצאת מן הכלל. תוך שהוא משמר את נושא הכריש, הכריש בו זמנית מת וחי ומתבטא בצורה שאתה לא ממש תופס אותה עד שאתה לא רואה את זה, תלוי ושקט במכל שלו. הוא מעורר דחף דמוני מולד לחיות צורת חיים דמונית דמוית מוות."
ריקבון והחלפת הכריש עריכה
לצורך עבודתו הזמין האמן את הכריש מדייג אוסטרלי תמורת 6,000 יורו. האמן ביקש "משהו גדול מספיק כדי לטרוף אותך". מאחר שהכריש השתמר בצורה גרועה, החלה להתפתח עכירות בחלקים מהמעטפת שלו. בשנת 1993 הגלריה הוציאה את קרביו של הכריש ומתחה את עורו על תבנית פיברגלס. אולם הירסט טען ש"זה לא נראה מפחיד...אפשר לראות שהוא לא אמיתי. אין לו משקל". לאחר שנודע לו כי הגלריה עומדת למכור את היצירה לסטיבן א. כהן, הוא הציע להחליף את הכריש. כריש נוסף נתפס (בגיל מוערך של כ 25–30 שנה), ומדען ומשמר דגים מהמוזיאון להיסטוריה של הטבע (לונדון) הזריק לכריש פורמלין והשרה אותו בתמיסת פורמלין בוויטרינה המקורית שלו למשך שבועיים.
הירסט הכיר בפרדוקס הפילוסופי המכונה ספינת תסאוס, בנוגע לשאלה אם מדובר באותה עבודת אמנות. הוא השיב:
זו דילמה גדולה. לאמנים ולמשמרי אמנות יש דעות שונות בנוגע למה חשוב: העבודה המקורית או הכוונה (או הרעיון) המקורית. אני בא מרקע של אמנות קונספטואלית, כך שאני חושב שזו צריכה להיות הכוונה. מדובר באותה עבודה. אולם הזמן הוא שייתן לבסוף את פסק הדין.
תגובות עריכה
.jpg)
בשנת 2004 במהלך נאום בהאקדמיה המלכותית לאמנויות, מבקר האמנות רוברט יוז השתמש בחוסר היתכנותו הגשמית של המוות במוחו של אדם חי כדוגמה עיקרית לתופעה הבינלאומית של שוק האומנויות של זמנו שהפכה ל"שפל תרבותי". מבלי להזכיר את עבודת האמנות או את האמן, טען כי משיכת מכחול בצווארון תחרה בציור של ולסקס עשויה להיות רדיקלית יותר מאשר כריש "עגמומי ומתפורר במיכל שלו בצד השני של התמזה".
הירסט השיב לאדם שאמר שכל אחד היה יכול לעשות עבודת אמנות שכזו ב- "אבל לא עשית זאת, הלא כך?"
בשנת 2003, תחת הכותרת "כריש מת אינו אמנות", 'הגלריה הבינלאומית לסטאקיזם' הציגה כריש, שהוצג לראווה לראשונה כשנתיים לפני יצירתו של הירסט בחנות "ג'.די. אספקת מוצרי חשמל" של אדי סונדרס משכונת שורדיץ', ושאלה "אם הכריש של הירסט הוכר כעבודת אמנות גדולה, איך זה שהכריש של אדי שהוצג שנתיים לפניו לא הוכר ככזה? ייתכן ויש לנו כאן אמן גאוני שלא קיבל הכרה, שביצע זאת ראשון, או שכריש מת בכלל אינו אמנות?" הגלריה הציעה כי הירסט קיבל את הרעיון לעבודה שלו מחלון הראווה בחנות של אדי.
הערות שוליים עריכה
- ^ Smith, Roberta (16 October 2007). "Just When You Thought It Was Safe". The New York Times.