פתיחת התפריט הראשי

חוק הדרכים (שילוט)

חוק הדרכים (שילוט), תשכ״ו–1966

חוק הדרכים (שילוט), התשכ"ו-1966 העוסק במתן הסמכה/אישור לשלט שיש בו הודעה לרבים בדרך של כתב, דפוס, הדבקה, הצגה, צביעה, חריטה וכדומה. חוק זה עוסק בעיקרו באיסורים, בהסמכות וכדומה.

החוק נחקק בעקבות שילוט מסחרי פיראטי בדרכים בין עירוניות. החוק עבר שינויים אך עדיין אינו נאכף בצורה מלאה.

תוכן עניינים

עיקרי החוקעריכה

החוק המרכזי העוסק בדיני חוקי דרכים ושילוט הוא חוק הדרכים (שילוט), התשכ"ו -1966. אסור לאדם להחנות רכב שיש עליו שלט בולט, הנראה לעיני מי שנוהג בדרך עירונית או בין עירונית לצורך פרסומת, אלא אם זה הותר לו על פי חוק.

כמו כן אין להתקין שלט הנראה לעיני מי שנוהג בדרך עירונית, אלא אם ניתן לכך אישור ועל השלט צויין מי הזמין את הכנת השלט או התקנתו. הסמכות למתן היתר להתקנת שלט חוצות היא בתחום הראשות המקומית ובאישור הוועדה המחוזית.[1]

כאשר רוצים להתקין שלט מחוץ לתחום של הראשות המקומית, יש לפעול לקבלת היתר מהוועדה המחוזית. ניתן להעניק היתר לשלט חוצות, אם הוא נועד למניעת תאונות דרכים, שריפות, לכלוך או השלכת פסולת, להודיע על מפעל או בית עסק, הימצאותו של אתר קדוש, גן לאומי, פארק לאומי, אתר ניצחון והנצחה או אתר היסטורי. כמו כן ניתן היתר להתקנת שלטים של הרשות המקומית, על מנת להודיע על כניסה לשטחי הרשות ושלטים המודיעים על נותן חסות לניקיון ולטיפוח קטע מסוים בדרך בינעירונית.

החוק תקף עבור שלטי המדינה למעט שלטי צה"ל או משטרת ישראל ותמרורים.[1]

הסמכות למתן היתריםעריכה

הסמכות לתת היתר לשלט נתונה לוועדת היתרים שחבריה הם: נציג שר התשתיות הלאומיות (יו"ר), נציג השר לאיכות הסביבה, נציג שר התחבורה, נציג שר הפנים, נציג השר לביטחון הפנים ושני נציגים של גופים ציבוריים הקשורים לשמירת איכות הסביבה וימונו על ידי השר לאיכות הסביבה. הסמכות היא של הרשות המקומית ששופטת את קבלת ההיתרים.[1]

סילוק שלט ללא היתרעריכה

שלט שהותקן בניגוד להוראות ובניגוד לחוק, הרשות רשאית להסיר אותו, להרוס אותו ולסלקו, זאת לאחר שנמסרה התראה לבעל השלט, והוא לא הסיר את השלט בפרק הזמן שנקבע בהתראה.

כמו כן, רשאית הרשות להסרתו באופן מיידי ללא מתן הוראה, אם השלט מסכן את בטיחות הציבור, את הנמצאים בסביבתו או אם לא ניתן לברר מיהו בעל השלט כדי לשלוח התראה.

בנוסף, אם אותו שלט סולק או הוסר על ידי הרשויות, בעל השלט יחזיר לאוצר המדינה כפול מההוצאות שהוצאו להריסתו.[2] זאת ועוד, הרשות, או מי שהוסמך לכך על ידיה, רשאית להיכנס לכל החצרות ולהשתמש במידה סבירה של כוח כדי לבצע את סמכויותיה. לפי חוק זה, שלט אשר הפך לשלט אסור הוא שלט שהיה מותר בחוק, ולאחר מכן נוצר כביש חדש או הדרך הפכה לבין עירונית. לאדם אשר התקין את השלט יש שלושים יום לקבל אישור חוזר על השלט בלי שינקטו כלפיו צעדים משפטיים.[1]

עונשיןעריכה

אדם המבצע אחת מעבירות אילו ייענש: מתקין שלט בניגוד להוראות החוק, אינו מקיים תנאי מתנאי האישור, מחנה רכב נושא שלט בניגוד להוראות ואינו מסלק שלט כפי שנדרש בהתראה עובר על החוק. אם העברה נמשכת, רשאי בית המשפט להטיל קנס נוסף בשיעור של חמישה אחוזים מסכום הקנס הקבוע לאותה עבירה לכל יום שבו נמשכת העבירה. אדם שהורשע ולאחר שנתיים ביצע עבירה זו שנית, יחויב בקנס כפול מהקנס שבית המשפט הטיל עליו. העבירה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה, והקנס שהוטל בשל העבירה ישולם לקרן לשמירת הניקיון.[1]

שילוט בנתיבי איילוןעריכה

החל משנת 6/1965 חוקק חוק האוסר על הצבת שלטי פרסום בדרכים בין עירוניות. בעשרות השנים האחרונות התמלאו הדרכים הבין-עירוניות בשילוט מסחרי פירטי. במשך שנים פעלו חברות פרסום ורשויות מקומיות בניגוד לחוק והעבירו כספים למטרתם האישית. בשנת 2006 הגישה עמותה עתירה כנגד המשרד להגנת הסביבה, בדרישה להסיר את השילוט המסחרי מנתיבי איילון שמוצב בניגוד לחוק. להליכי העתירה הצטרפו גם שתי חברות הפרסום "נור סטאר מדיה בע"מ" וחברת "ברעם".

המדינה, באמצעות המשרד להגנת הסביבה, השיבה כי היא מקבלת את העתירה מכיוון שהשלטים הללו אינם חוקיים ומהווים בעיה בטיחותית וגורמות לתאונות דרכים. כמו כן, נטען כי השלטים הגדולים רומסים את זכויות הציבור כי הם משנים את תוואי הנוף העירוני והשטח הפתוח.

לעומת זאת, מתנגדיו של החוק בנו את הטקטיקה ההסברתית שלהם על שלושה טיעונים מרכזיים: ראשית, יש לתקן חוק מיושן מהעבר (1966) שאיננו נותן מענה למציאות בת ימנו. שנית, השילוט בדרכים בין-עירוניות איננו גורם לתאונות דרכים. שלישית, יש להתחשב בשיקולים הכלכליים הנגזרים מהורדת השילוט בדרכים בין -עירוניות וסכנת פיטורים ההמוניים.

בדיון שהתקיים בשנת 2006 נקבע כי העתירה התקבלה במלואה וכי על העיריות וחברות הפרסום להסיר את הפרסום מנתיבי איילון בתוך שנה. ח"כ יורם מרציאנו, ממתנגדי העתירה, הגיש הצעת חוק שמטרתה לשנות את חוק הדרכים (שילוט) במטרה להכשיר את השלטים הקיימים ולהעניק את הסמכות לכך בידיהן של הרשויות המקומיות. ההצעה עדיין מונחת על שולחנה של ועדת הכלכלה.

למרות הדברים שנקבעו בחוק, הרשויות המקומיות וחברת נתיבי איילון אינן ממהרות להסיר את השלטים מטעמים כלכליים-שלטי החוצות מהווים מקור הכנסה.[3]

פסקי דין מרכזייםעריכה

תיק מנטלעריכה

בתיק מנטל, הוגש כתב אישום נגד יחזקאל כהן, חברת מנטל בע"מ, טל ששני, מנהל חברת מנטל בע"מ, חברת "צבי כהן ואחיו" - חברה קבלנית לעבודות עפר ופינוי אשפה בע"מ, וצבי כהן מנהל חברת צבי כהן ואחיו. כתב האישום נגד חברת צבי כהן ואחיו ונגד צבי כהן נמחק במהלך הדיון.

על קרקע הנמצא בבעלותו של כהן, הותקנו שני שלטים על מבנים עליהן התנוססה כתובת פרסומית לחברת "מנטל". התראות רבות נשלחו לכהן בהן נדרש להסיר את השילוט, אך למרות זאת לא הסיר את השלטים.

כהן הורשע בעבירה של איסור התקנת שלטים, כך שבית המשפט הטיל על כהן קנס בגובה 40,000 ₪ בתוספת התחייבות בגובה 30,000 ₪, שלא יעבור על העבירות בהן הורשע למשך שלוש שנים.

בית המשפט גזר על מנטל תשלום קנס בגובה 40,000 ₪ וכן התחייבות בסכום של 50,000 ₪, שלא תעבור על העבירות בהן הורשעה במשך שנתיים.

על טל ששני, מנהלה של חברת מנטל, הטיל בית המשפט קמא קנס בגובה של 20,000 ₪, בתוספת התחייבות בגובה 30,000 ₪ שלא יעבור על העבירות בהן הורשע במשך שנתיים.

חברת מנטל ומנהלה לא הגישו ערעור על גזר הדין.[4]

תיק יטבתהעריכה

בתיק יטבתה, הוגש כתב אישום נגד חברת י. בעיר אחזקות, שמעון רבנשטיין, מנהל הכספים וחבר ההנהלה בחברה, וכהן.

על פי כתב האישום, החברה ורבנשטיין התקינו או הזמינו התקנת שלט גדול על החלקה של כהן, עליה הותקן גם השלט של מנטל, ובה פרסומת למסעדת "יטבתה" השלט לא הוסר למרות ההתראות להסירו שנשלחו לכהן.

לאחר שמיעת הראיות בתיק, הרשיע בית משפט את כהן בעבירה של איסור התקנת שלטים. בית משפט גזר על כהן, קנס בגובה 100 ₪ בתוספת התחייבות בגובה 2,500 ₪.[4]

פסק דין חברת קשת שלטיםעריכה

חברת קשת שלטים הציבה שלושה שלטי חוצות גדולים על מבנה נטוש בבני-ברק סמוך לצומת גהה, ללא אישור. החברה נקנסה ב-150 אלף שקל והמנהל שלה ב-50 אלף שקל נוספים.

המשרד לאיכות הסביבה הגיש כתב אישום נגד החברה המפרסמת, חברת קשת שלטים ומנהלה, נתנאל זר.

בית המשפט חייב את החברה ומנהלה להימנע מעבירה דומה במשך שלוש שנים. כמו כן יצא צו שלפיו עליהם להסיר את השלטים מהמבנים עליהן נתלו.

בפסק הדין ציינה השופטת, דורית רייך-שפירא, בין השאר כי "הצבת שלטים בדרך בין-עירונית, מהווה בנוסף לזיהום ולפגיעה באיכות הסביבה, מפגע בטיחותי משום שיש בהם להסיח תשומת לב הנהגים מהנעשה בדרך, באופן שעלול לסכן אותם ולסכן אחרים".[4]

קישורים חיצונייםעריכה

  חוק הדרכים (שילוט), בספר החוקים הפתוח
  היסטוריית החקיקה של חוק הדרכים (שילוט), במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת

הערות שולייםעריכה