חינה מרוקאית

טקס החינה בחתונה היהודית במרוקו הוא טקס מעבר המציין את סיום פרק הרווקות בחיי הכלה, והוא חלק מאירועי הפרידה של הכלה מבית הוריה. טקס החינה היהודי מתקיים בבית הכלה טרום החתונה, וכולל מריחת עיסת חינה על ידי כפות ידי הכלה, החתן והאורחים, לעתים על שיער הכלה, ובעבר גם על רגליה. הטקס מלווה במוזיקה ופיוטים, ובמעמד מסירת מתנות יקרות ערך ממשפחת החתן לכלה, וממשפחת הכלה לחתן. למריחת החינה משמעות מגית הנועדה לגונן מפני שדים ועין הרע. טקסי החינה נועדו גם להפגשת שתי המשפחות ומעגלי החברים. בחברה המוסלמית במרוקו, טקסי חינה משולבים באירועים שונים במעגל החיים, חתונה, לידה או בר מצווה.

משמעות הטקס

משמעותם של טקסים מסורתיים משתנה לאורך הדורות, ומותאמת לתקופה, להקשר התרבותי ולאופן בו המשתתפים יוצקים לתוכם משמעות, ומפרשים אותם.

טקס החינה נשען על סגולות הטיהור, החיטוי וההגנה המגית המיוחסים לצמח החינה בעת העתיקה במטרה היתה להגן על החתן והכלה מפני מזיקים ועין הרע. לטקס נוספה משמעות של הכנת הכלה למעמדה החדש ולפרידה מבית הוריה, והטקס הפך לאירוע קהילתי אליו מוזמנים קרובי משפחה ואורחים.

עם הזמן הפך הטקס לחלק מתרבות הקהילה בסדרת אירועים שציינו את החתונה היהודית. חברי הקהילה משחזרים טקסים אלה כחלק מזהותם והשתייכותם, גם לאחר פיזורם מארץ המוצא.

מהי החינה?

הצמח כופר לבן מעליו מופקת אבקת החינה

החינה היא עיסה המופקת מטחינת עלי כופר לבן (Lawsonia inermis) מיובשים וערבובם במים או מים מבושמים. צמח זה מוזכר בשיר השירים כאשכול הכופר בהקשר של אהבה וחיזור:

לְסֻֽסָתִי֙ בְּרִכְבֵ֣י פַרְעֹ֔ה דִּמִּיתִ֖יךְ רַעְיָתִֽי׃ נָאו֤וּ לְחָיַ֙יִךְ֙ בַּתֹּרִ֔ים צַוָּארֵ֖ךְ בַּחֲרוּזִֽים׃ תּוֹרֵ֤י זָהָב֙ נַֽעֲשֶׂה־לָּ֔ךְ עִ֖ם נְקֻדּ֥וֹת הַכָּֽסֶף׃ עַד־שֶׁ֤הַמֶּ֙לֶךְ֙ בִּמְסִבּ֔וֹ נִרְדִּ֖י נָתַ֥ן רֵיחֽוֹ׃ צְר֨וֹר הַמֹּ֤ר דּוֹדִי֙ לִ֔י בֵּ֥ין שָׁדַ֖י יָלִֽין׃ אֶשְׁכֹּ֨ל הַכֹּ֤פֶר דּוֹדִי֙ לִ֔י בְּכַרְמֵ֖י עֵ֥ין גֶּֽדִי׃ הִנָּ֤ךְ יָפָה֙ רַעְיָתִ֔י הִנָּ֥ךְ יָפָ֖ה עֵינַ֥יִךְ יוֹנִֽים׃ הִנְּךָ֨ יָפֶ֤ה דוֹדִי֙ אַ֣ף נָעִ֔ים אַף־עַרְשֵׂ֖נוּ רַעֲנָנָֽה׃ קֹר֤וֹת בָּתֵּ֙ינוּ֙ אֲרָזִ֔ים רַהִיטֵ֖נוּ בְּרוֹתִֽים׃

— שיר השירים, פרק א, ט-טז

מקור הטקס

טקסי חינה נהוגים בתרבות המקומית במרוקו, האמזירית (ברברית) והמוסלמית. בקרב המוסלמים במרוקו, מריחת חינה על האישה או אף על היילוד נעשים באופן יומיומי, לרוב כציור או כיתוב דקורטיבי, הנעשים בידי אמנית מומחית המכונה נקאשה. מומחים אלה ידועים גם במשיכת תיירים. אצל המוסלמים טקסי חינה מתקיימים גם בבית החתן.

אבקת חינה

בקרב היהודים, מריחת חינה שמורה בעיקר לטקסי חתונה ולעתים בר מצווה, ואינה מלווה בציורים.

בעבר היו נהוגים מספר טקסי חינה בחגיגות שקדמו לחתונה. חתונה זו נמשכה בין שבוע לשבועיים ואף יותר. הטקסים נערכו בבית הכלה, על ידי נשות המשפחה, וביטאו את חלקה של משפחת הכלה באירועי החתונה.

טקס האזמומז - מריחת חינה על ראש הכלה על ידי נשות המשפחה

טקסי חינה בעבר

1. טקס האזמומג Azmomeg הרחקת הסכנה: השתתפו בו נשים בלבד - אֵם הכלה, אחיותיה, בנות משפחה קרובות ונשים מבוגרות שליוו את הטקס בשירת נשים, אשר אסורה בפני גברים. במהלך הטקס מרחו חינה וביצה על שיערה של הכלה ועטפו אותו במטפחת לבנה, אכּנבוס, עד היום בו טבלה במקווה. הסרת החינה נעשתה בטקס האזלומין: טקס סירוק השיער. בקצב איטי המדמה תנועת סירוק שיער, מבכות האם ובתה את עזיבתה של הבת הרחק מעבר להרים, ובהגזמה פואטית מברכות אך גם מלינות על אביה שמסרה לחתנה. את הטקס ליווה השיר "סרקי, סרקי שיערה" לו גרסאות רבות ומגוונות בקהילות מרוקו השונות.
2. טקס החינה הקטנה: נועד בעיקר להפגשת בני משפחת הכלה ובני משפחת החתן. במהלך הטקס מרחו את כפות ידיהם של הכלה והחתן בחינה, ונהגו לקיים סעודה גדולה.
3. טקס החינה הגדולה: השתתפו בו אורחים של שתי המשפחות. במהלך הטקט מרחו את כפות ידיהם של הכלה והחתן בחינה וכן את ידי כל האורחים ונהגו לשחוט בו עגל או פרה ולקיים סעודה גדולה. בטקס הופיעה תזמורת אשר ביצעה שירים עממיים, שירי חינה ושירי חתונה. בתום הארוחה נערך טקס הרְ'ראמָָה – הענקת מתנות בהכרזה.

את ימי הטקסים ליוו תהלוכות מלוות צהלולים של החלפת מְנחוֹת בין המשפחות - מגשים עמוסי כל טוב, מאכלים ודברי מתיקה. המוזמנים אכלו מהם במקום או לקחו אותם לבתיהם. תהלוכה זו משוחזרת כיום בתהלוכת נשיאת מגשי העוגיות אל מקום הטקס, כאשר האורחים מוזמנים לעטות עליהם קפטאן לאישה וגְ'לאבייה לגבר.

עם תהליכי המודרניזציה וכניסת השלטון הצרפתי למרוקו בשנת 1912, שונה בהדרגה אופיו של הטקס. החגיגות החלו להתקיים מחוץ לבתים הפרטיים, באולמות אירועים, ובנוכחות נרחבת יותר של מוזמנים.

באמצע המאה ה-20, עם פיזור הקהילה היהודית בישראל, צרפת, קנדה וארצות אחרות, התפרק המבנה המסורתי של קשרי המשפחה והקהילה, ועימו אופן עריכת החתונה והחינה.

טקס החינה

טקס החינה בימינו מתחיל עם תהלוכות האורחים לקול צהלולים כשבידיהם מגשי עוגיות לכל שירים מסורתיים אופייניים לטקס. בטקס עצמו נערכת הענקת מתנות הדדית ומריחת חינה על כפות ידי החתן הכלה והאורחים, תוך ברכה.

שירי חינה וחתונה

טקסי החינה לוו בשירים ייחודיים שאצרו בתוכם שמחה על האירוע המשמעותי אך באותה עת גם עצב וכאב של הכלה שבתום החתונה תעזוב את בית הוריה. יש לזכור כי במרוקו נישאו נערות צעירות ולעתים נשלחו מאות קילומטרים הרחק מבית ההורים, והפרידה הייתה קשה.

השירים הפופולריים כיום הם שירי להקת "שפתיים" ובראשם הלהיטים "אהלן וסהלן ביכּוּם", "חביבי דיאלי", "אללה ימללי" ועוד.

טקס המתנות

בטקס החינה נהוג להעניק מתנות אישיות לכלה, וכן מתנות בסגנון נדוניה (סוּרָא). הענקת המתנות ההדדיות ממשפחת החתן לכלה ולהפך, משחזרת את טקס הרְ'ראמָָה המסורתי בו הוענקו מתנות וכסף באופן פומבי - מנחה הטקס הכריז: "האד ל'הַדייָה" או "האד לר'ראמה" "זוהי מתנת... יוסיף לו האל מטובו!" וזו נרשמה כתרומה לנדוניה.

כבעבר, גם כיום נהוג שמשפחות החתן והכלה מעניקות מתנות יקרות ערך (לדוגמא תכשיט לאשה ושעון לגבר). לעתים מוצגות המתנות לראווה בסלסאות עמוסות במתנות שונות לגבר ואישה.

עוגיות מרוקאיות

עוגיות מרוקאיות

בטקס החינה מוגשות עוגיות מרוקאיות מסורתיות במגשים מקושטים אותם נושאים האורחים בתהלוכה אל מקום הטקס. מאפים אלה מהווה תרבות קולינרית שלמה כאשר לעוגיות השונות יש מועדים שונים

העוגיות המרוקאיות מושפעות מן המטבח האַמַזירי (בֵּרְבֵּרי), מעמים מן המזרח שהביאו עימם חומרי גלם חדשים - שקדים מתוקים, דבש, פיסטוק, שומשום ובוטנים, וכן מן היהודים והמוסלמים שעברו מאנדלוסיה למרוקו והביאו עימם את השימוש הרב בשקדים ומרציפן. השְבַּקייה (עוגייה מטוגנת טבולה בדבש) נוהגים המוסלמים לאכול עם צאת צום הרמאדן, בצמוד למרק החְרירָה (מרק חומוס וירקות). עוגיות על טהרת השקדים והאגוזים, לעתים מבושמות במי ורדים או הדרים, נהוגות בשמחות. אחת העוגיות הבולטות מעוצבת כמנורת שמן קטנה (קְנאדֵל) ממולאת בשקדים טחונים, ביצה מוקצפת וסוכר, קרויה בשמות שונים מַסַפָּן או קנידְלָה, תלוי באיזור במרוקו.

במרוקו נהוג היה לקחת תְסַ'אָסימָה – כמה עוגיות בתוך מפית לחלוק עם בני ביתך שלא השתתפו בטקס.

טקסי החינה בישראל

עם תמורות השנים וכניסת ההשפעה הצרפתית, הלכו והצטמצמו אירועי החינה המסורתיים ונותר טקס החינה הגדולה במשמעותו הסמלית, אשר עוד במרוקו עברו לקיימו באולמות אירועים. עם תפוצת הקהילה, קשיי קליטה ופרנסה ובעיקר מדיניות כוך ההיתוך, התקיימו טקסי החינה בחיק המשפחה והקהילה. משנות ה-70 החלה להתפתח מודעות חדשה לזהות קהילתית וזו גברה משנות ה-90 עם הנסיעות למרוקו וייבוא התרבות החומרית המרוקאית.

עם השנים הפך טקס החינה לחגיגה קולינרית, מוזיקלית ובידורית כגון הכנסת החתן והכלה על אפיריון והחלפת תלבושות רבות על ידי הכלה. חברות רבות מציעות שירותים לאירועי החינה, השכרת תלבושות והכנת עוגיות מסורתיות.

כיום מתקיים טקס החינה לרוב כמה ימים לפני לחתונה, כאירוע למעגל משפחה וחברים קרובים, והוא משמש אמצעי לשחזור מורשת העבר, חיבור לשורשים והצהרה על זהות קהילתית.

ראו גם

• חינה (טקס)
• חינה (יהדות הודו)

לקריאה נוספת

• יוסף שטרית ואחרים, החתונה היהודית המסורתית במרוקו, אוניברסיטת חיפה, 2003
• יששכר בן עמי, Le mariage traditionnel chez les Juifs Marocains, ספר יהדות מרוקו: פרקים בחקר תרבותם, הוצאות ראובן מס, ירושלים 1975, עמ' 9-103
• להקת צפון-מערב, שירים ופיוטים של יהדות מרוקו; מסכת חתן וכלה, אוניברסיטת חיפה, 1990 בערך
• מעגל החיים, שלום צבר, בתוך מרוקו, בעריכת חיים סעדון, סדרת קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, תשס"ד
• נינה פינטו אבקסיס, טרנספורמציות בטקס הנוצ'ה דה פניוס: מן הרחוב אל תמונת עץ השורשים החזותי, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח 150-152 (תשע"ז), עמ' 139-162
• אורלי סימון, דוד גדג', משה שטרית, הגדת חינה מרוקאית, ירושלים, 2024

קישורים חיצוניים

• מעגל החיים, שלום צבר, בתוך מרוקו, בעריכת חיים סעדון, סדרת קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, תשס"ד

• חינה, ניסים קריספיל
• Spurles, Kelly; L, Patricia (2004). Henna for Brides and Gazelles: Ritual, Women's Work and Tourism in Morocco (Thesis). hdl:1866/14244. ISBN 978-0-612-97895-9. ProQuest 305053576.