ויקיפדיה

חרטה על הליך התאמה מגדרית

הפסקת אורח חיים או הזדהות כטרנסג׳נדר

חרטה על הליך התאמה מגדרית היא הפסקת אורח חיים טרנסקסואלי לאחר שנעשה הליך להתאמה מגדרית, באמצעים חברתיים, חוקיים או רפואיים, או תחושת חרטה ורצון לחזור למגדר הקודם.[1]

מאמר סקירה בנושא משנת 1993 מבחין בין חרטה גדולה, המוגדרת כרצון לחזור למגדר המקורי, וחרטה קטנה, הנחשבת כאכזבה שעשויה לחפוף עם אי שביעות רצון מתוצאות ההליך.[2][3]
חלק מן המחקרים החשיבו כחרטה רק ניתוחים להתאמה מגדרית חזרה, ואחרים הסתפקו בהצהרה על חרטה, בחזרה בפועל לתפקיד המגדר הקודם, או אף בדיווח על הרהורי חרטה מזדמנים. כך או אחרת, מקרי החרטה האלו מעטים ביותר[1][4][3][5] בעיקר עקב היותה של ההתאמה המגדרית נדירה כשלעצמה. ישנם מחקרים המראים כי אף שיעור זה נמצא במגמת ירידה.[3][5][6]

בין המתחרטים, ישנם כאלו שלאחר שהתחרטו החלו להזדהות כא-בינארים, סביר להניח שלאור התגלות זהותם המגדרית כמורכבת יותר מאשר הזהות המגדרית הבינארית שאליה עשו את ההליכים הללו במקור.

מחקר

עריכה

סקירה שיטתית ומטא-אנליזה של תוצאות טיפולים להתאמה מגדרית, שנערכה על ידי חוקרי מאיו קליניק בשנת 2010, מצאה שמרבית המחקר שנערך בנושא ברחבי העולם הוא באיכות נמוכה מאוד, עקב מספר מגבלות מתודולוגיות: הוא אינו מוגן מנטאים אפשריים בשל היעדר קבוצות ביקורת והקצאה אקראית; פרטים כמו הטיפול ההורמונלי תכופות מתועדים רק לפי דיווח המטופלים עצמם; חלק מן המחקרים אף לא דיווחו כלל על הטיפול ההורמונלי, ואלו לא נחשבו בתוצאות המטא-אנליזה.[7] מספר מחקרים שתוצאותיהם פורסמו לאחר סקירה זו ולא נכללו בה עשויים לתקן חלק מן הבעיות.[8]

סקירות מחקרים

עריכה

סקירה משנת 1993 מצאה שיעור חרטה של כ-1% עבור טרנסים וטרנסיות לאחר ניתוח תחתון.[3] סקירה דומה משנת 2002 מצאה שיעור זהה.[5]

סקירה שיטתית ומטא-אנליזה שנערכה בשנת 2021 בחנה את שיעור החרטה בקרב מי שעברו ניתוח להתאמה מגדרית. בהתבסס על 27 מחקרים שהתפרסמו וכללו 7,928 משתתפים שעברו סוג כלשהו של ניתוח להתאמה מגדרית, נמצא כי שיעור החרטה נמוך ביותר (1%). הסיבה השכיחה ביותר לחרטה הייתה נסיבות פסיכו-סוציאליות, במיוחד עקב קשיים שנוצרו כתוצאה מהחזרה לחברה עם המגדר החדש בסביבות חברתיות ומשפחתיות. סיבות אחרות פחות נפוצות היו שהניתוח לא השיג את המטרות הכירורגיות ברמה אסתטית ופסיכולוגית.[1]

המטא-אנליזה שנערכה על ידי חוקרי מאיו קליניק ב-2010 עסקה באיכות החיים ובתוצאות הפסיכו-סוציאליות של הליכי התאמה מגדרית, בהתבסס על 28 מחקרים קודמים שהתפרסמו בנושא, וכללו יחד 1,833 משתתפים עם דיספוריה מגדרית שעברו ניתוח להתאמה מגדרית הכולל טיפול הורמונלי. הממצאים העיקריים מתוך חישוב המטא-אנליזה היו כי 80% מן המשתתפים דיווחו על שיפור משמעותי בדיספוריה מגדרית ובאיכות החיים שלהם; 78% דיווחו על שיפור בתסמינים הפסיכולוגיים של דיספוריה; ו-72% דיווחו על שיפור בתפקוד המיני. מקצת המחקרים שהשתתפו בסקירה בדקו גם את שיעור החרטה. הממצא העיקרי בנושא זה היה כי רוב הנבדקים לא דיווחו על חרטה על ההתאמה המגדרית. במחקר אחד משנת 1998, שלושה מתוך 17 טרנסקסואלים שעברו התאמה מגדרית בשנים 1970–1990 הביעו חרטה, ושניים מהם ביקשו לעבור הליך לחזרה למגדרם הקודם. במחקר נוסף משנת 2006, בטווח של שלוש שנים בממוצע לאחר הניתוח, אף טרנסקסואל מבין 232 שעברו ניתוח להתאמה מגדרית (היפוך פין) לא הביע חרטה עקבית, ושישה אחוזים הביעו חרטה מזדמנת. שיעור המענה היה 32%.[7]

בשנת 2012, דו"ח של האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה על הטיפול בדיספוריה מגדרית ציין שסקירת הספרות מתעדת מגמת ירידה באחוזי חרטה על ניתוחים להתאמה מגדרית במהלך שלושת העשורים הקודמים; בעוד ששביעות רצון מההליך נחשבת לנורמה בשנים האחרונות, כמה מחקרים משנות ה-70 וה-80 מצאו שיעורי חרטה בסביבות 30%, ואף בשנת 1997 מחקר אחד עדיין מצא שיעור חרטה של 6%. הסיבות לשיפור אינן ברורות לחלוטין, אך נמצאות במתאם עם קריטריונים גמישים אך עם זאת אחידים יותר להפניה לניתוח, עם שיפור בטכניקה ובתוצאות של הניתוחים, ועם אקלים חברתי נוח יותר כלפי מיעוטים מיניים ומגדריים.[6]

סקירה שמוצגת באתר המכון לחקר אי-שוויון באוניברסיטת קורנל, בנושא השפעת ההתאמה המגדרית על רווחתם הנפשית של טרנסג'נדרים בוגרים, העלתה 55 מאמרים בנושא שפורסמו בין 1991 ליוני 2017. לעניין שיעור החרטה, במחקרים שבדקו אותו, הסקירה העלתה שהוא נע בין 0.3% ל-3.8%, שהשכיחות ירדה ככל שהשתפרו הטכניקות הכירורגיות והתמיכה החברתית, ושהחרטה לרוב נבעה מהיעדר תמיכה חברתית או מתוצאות גרועות של ניתוחים בטכניקות ישנות.[9]

מחקרי תוצאות

עריכה

בהולנד, שבה מרכז אחד מטפל ב-95% מהאוכלוסייה הטרנסג'נדרית, פורסמו ב-2018 שני מחקרים בנושא. במחקר עוקבה נבדקה כל האוכלוסייה שטופלה במרכז מ-1972 עד 2015. במהלך תקופה זו מספר האנשים בשנה שהגיעו למרכז לצורך הערכה גדל פי 20: מ-34 בשנת 1980 ל-686 בשנת 2015. אחוז האנשים שהתחילו טיפול הורמונלי בתקופה של 5 שנים לאחר הביקור הראשון ירד עם הזמן: מכמעט 90% בשנת 1980 ל-65% בשנת 2010. אחוז האנשים שעברו ניתוח להתאמה מגדרית הכולל גם את הסרת איברי הרבייה (אשכים או שחלות) תוך 5 שנים לאחר תחילת הטיפול ההורמונלי, נשאר יציב לאורך זמן (74.7% לנשים טרנסיות ו-83.8% לגברים טרנסים). מבין אלו שעברו את הניתוח, רק ב-0.6% מהנשים הטרנסג'נדריות וב-0.3% מהגברים הטרנסג'נדרים נצפתה חרטה על הניתוח שכללה טיפול הורמונלי במרכז לשינוי המגדר חזרה. החרטה דווחה 11 שנים בממוצע לאחר תחילת הטיפול, ולכן החוקרים כתבו שאולי מוקדם מדי לבחון את שיעור החרטה בקרב אנשים שהחלו את הטיפול בעשור האחרון. הסיבות לחרטה נחלקו ל'חרטה חברתית', 'חרטה אמיתית' והרגשה א-בינארית.[8] המחקר השני כלל את כל מי שפנה למרכז בבקשה להליך התאמה מגדרית בין השנים 2007 ו-2009. מתוך 546 המטופלים, 201 (37%) ענו לחוקרים, בהם 136 נבדקים שעברו ניתוח להתאמה מגדרית. בטווח של 4–6 שנים לאחר תחילת הניתוח, אף לא אחד הביע חרטה במובן של רצון לחזור למגדר הקודם – ושמונה נבדקים (6%) הביעו אי שביעות רצון מהניתוח או חרטה עליו.[2]

בשוודיה, המשרד הלאומי לבריאות ורווחה (NBHW) מטפל בבקשות להתאמה מגדרית, חוקית וכירורגית. במחקר שבדק את כל מי שביקש הליך התאמה מגדרית בין השנים 1960–2010, רובם בעשור האחרון, ובקשתו נענתה עד אמצע 2011, נמצא כי כ-2.2% ביקשו עד סוף 2010 לחזור למגדר הקודם. קבוצה זו כללה עשרה אנשים שזוהו כגברים בלידתם, שגילם החציוני בעת ההליך הראשון היה 35, וגילם החציוני בעת הליך החזרה למגדר הקודם היה 43.5 (כלומר, כעבור שמונה וחצי שנים). הקבוצה כללה גם חמישה אנשים שזוהו כנשים בלידתן, שגילן החציוני בעת ההליך הראשון היה 22, וגילן החציוני בעת הליך החזרה למגדר הקודם היה 29.5 (כלומר, כעבור שבע וחצי שנים). במחקר זה נמצא גם ששיעורי החרטה עד 2010 ירדו באופן מובהק סטטיסטית במהלך השנים, מ-27% מהטרנסקסואלים שביקשו התאמה מגדרית בשנים 1960–1971 (ארבעה מתוך 15 מקרים בלבד) ל-0.3% בלבד מהטרנסקסואלים שביקשו אותה בשנים 2001–2010 (אחד מתוך 360 מקרים).[10]

מחקר שנערך בארצות הברית בקרב 317 ילדים ובני נוער טרנסג׳נדרים (גיל ממוצע 8.1 שנים) מצא כי לאחר 5 שנים מאז ששינו חברתית את מגדרם, 2.5% מהם הזדהו כסיסג׳נדרים ו-3.5% כא-בינאריים. זהות סיסג׳נדרית הייתה נפוצה יותר בקרב מי ששינו את מגדרם לפני גיל 6; החזרה למגדר שזוהו איתו בלידה אירעה לרוב לפני גיל 10.[11]

מחקר שנערך בגרמניה בשנת 2014 מצא כי בטווח של חמש שנים בממוצע לאחר ניתוח בחלק הגוף התחתון מזכר לנקבה, 2.9% רואים את עצמם יותר כגבר מאשר כאישה, ואחוז נוסף רואים את עצמם כגבר. הרוב הביע שביעות רצון מהניתוח. 53% מהנשאלים לא השיבו את השאלונים.[12]

מחקר שבוצע בקנדה ופורסם בשנת 1989 מצא קשר בין שיעור החרטה לנטייה מינית. 111 טרנסקסואלים שעברו ניתוח להתאמה מגדרית לפחות שנה לפני כן השיבו לשאלון על תחושותיהם לגבי הניתוח. מתוכם 97 היו גברים ונשים שנטייתם המינית לפני השינוי הייתה הומוסקסואלית, ו-14 גברים שהיו הטרוסקסואלים. מבין 97 הראשונים אף אחד לא הביע חרטה לגבי הניתוח, אך מבין ה-14 שהיו הטרוסקסואלים ארבעה (28.6% מכלל ההטרוסקסואלים, שהם 3.6% מכלל המדגם) הביעו חרטה.[13] מחקר מ-2005 שנעשה בהולנד תומך במסקנה ששיעור החרטה של טרנסקסואלים שהיו הטרוסקסואלים גבוה יותר: מבין 126 טרנסקסואלים, רק שתי נשים טרנסג'נדריות עם נטייה לא-הומוסקסואליות (3.6% מהלא-הומוסקסואלים שהם 1.6% מכלל המדגם) הביעו חרטה בריאיון שנערך בממוצע 21 חודשים לאחר גמר ההליך.[14]

במסגרת מחקר שנערך בקרב רופאים, נשלח שאלון ל-154 מנתחים פלסטיים שהשתתפו בכנסים לבריאות טרנסג'נדרים בשנים 2016 ו-2017. לשאלון השיבו 46 מנתחים (30%). המשיבים נתבקשו להעריך, לפי טווחים, את מספר המטופלים שניתחו. מספר המטופלים בתשובות הסתכם ל-18,125–27,325. 43% מהמשיבים דיווחו שמעולם לא נתקלו במנותח שהתחרט על שינוי המגדר או ביקש טיפול לשנותו חזרה. שאר המשיבים דיווחו ביחד על 62 מקרים כאלו, שהם 0.2%–0.3%, כולל 13 מקרי חרטה על ניתוח חזה ו-45 מקרי חרטה על ניתוח באיברי המין. בין המתחרטים היו 37 נשים טרנסג'נדריות, 19 גברים טרנסג'נדרים, ושישה א-בינאריים. הנימוקים שהוצגו להתאמה המגדרית חזרה, היו שינוי בזהות המגדרית (42%), חרטה חברתית (37%) וחרטה רפואית (8%).[15]

מחקר משנת 2023 על 139 מטופלים שעברו כריתת שדיים מאשררת-מגדר מצא שיעורים נמוכים מאוד של חרטה ושיעורים גבוהים מאוד של סיפור מהתוצאות. שיעור הסיפוק החציוני היה 5 מתוך 5, ושיעור החרטה החציוני היה 0 מתוך 100.[16]

מחלוקות

עריכה

אוניברסיטת באת' ספא באנגליה (אנ') סירבה לאשר לפסיכותרפיסט ג'יימס קספיאן לערוך במסגרת לימודיו עבודת תזה בנושא היפוך תהליכי התאמה מגדרית. הצעת המחקר אושרה ב-2015, אולם ב-2017 כשקספיאן ביקש להרחיבה ולכלול בה גם אנשים שעברו ניתוחים להתאמה מגדרית, ולאחר מכן החליפו את מגדרם חזרה בלי לבצע ניתוח נוסף להתאמה מגדרית, ההצעה נדחתה, לדברי קספיאן בנימוק שהעיסוק במחקר בתחום שפוטנציאלית הוא בלתי תקין פוליטית, נושא בחובו סיכון, ושההתקפות במדיה החברתית עשויות לערב גם את האוניברסיטה.[17][18] קספיאן ערער על החלטת האוניברסיטה, אך ערעוריו נדחו. האוניברסיטה פרסמה תגובה לפיה המחקר לא נפסל בשל נושאו, אלא מפני שמתודולוגיית המחקר לא תבטיח את האנונימיות של המשתתפים ואת חיסיון הנתונים.[19]

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא חרטה על הליך התאמה מגדרית בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 Valeria P. Bustos, Samyd S. Bustos, Andres Mascaro, Gabriel Del Corral, Regret after Gender-affirmation Surgery: A Systematic Review and Meta-analysis of Prevalence, Plastic and Reconstructive Surgery. Global Open 9, 2021-03, עמ' e3477 doi: 10.1097/GOX.0000000000003477
  2. ^ 1 2 Tim C. van de Grift, Els Elaut, Susanne C. Cerwenka, Peggy T. Cohen-Kettenis, Surgical Satisfaction, Quality of Life, and Their Association After Gender-Affirming Surgery: A Follow-up Study, Journal of Sex & Marital Therapy 44, 2018-02-17, עמ' 138–148 doi: 10.1080/0092623X.2017.1326190
  3. ^ 1 2 3 4 Friedemann Pfafflin, Regrets After Sex Reassignment Surgery, Journal of Psychology & Human Sexuality 5, 1993, עמ' 69-85 doi: 10.1300/J056v05n04_05
  4. ^ המחקר המצוטט בהמשך, שבדק את כל הבקשות להתאמה מגדרית בשוודיה במשך 50 שנה, מצא 15 מקרי בקשה להיפוך ההליך.
  5. ^ 1 2 3 A. Michel et al, The transsexual: what about the future?, European Psychiatry 17, 2002, עמ' 353-362 doi: 10.1016/S0924-9338(02)00703-4
  6. ^ 1 2 W. Bane et al., Report of the American Psychiatric Association Task Force on Treatment of Gender Identity Disorder, Archives of Sexual Behavior 41, American Psychiatric Association, 2012, עמ' 759–796 doi: 10.1007/s10508-012-9975-x (אורכב 29.09.2022 בארכיון Wayback Machine)
  7. ^ 1 2 Victor Manuel Montori, Patricia J. Erwin, Ayman Murad, Rebecca J. Mullan, Hormonal therapy and sex reassignment: A systematic review and meta-analysis of quality of life and psychosocial outcomes, Clinical Endocrinology 72, 2010/02, עמ' 214–231 doi: 10.1111/j.1365-2265.2009.03625.x
  8. ^ 1 2 Chantal M. Wiepjes, Nienke M. Nota, Christel J. M. de Blok, Maartje Klaver, The Amsterdam Cohort of Gender Dysphoria Study (1972–2015): Trends in Prevalence, Treatment, and Regrets, The Journal of Sexual Medicine 15, 2018-04-01, עמ' 582–590 doi: 10.1016/j.jsxm.2018.01.016
  9. ^ What does the scholarly research say about the effect of gender transition on transgender well-being?, What We Know - פורטל המחקר של מדיניות ציבורית באוניברסיטת קורנל
  10. ^ Cecilia Dhejne, Katarina Öberg, Stefan Arver, Mikael Landén, An analysis of all applications for sex reassignment surgery in Sweden, 1960-2010: prevalence, incidence, and regrets, Archives of Sexual Behavior 43, 2014-11, עמ' 1535–1545 doi: 10.1007/s10508-014-0300-8
  11. ^ Kristina R. Olson, Lily Durwood, Rachel Horton, Natalie M. Gallagher, Gender Identity 5 Years After Social Transition, Pediatrics 150, 2022-08-01, עמ' e2021056082 doi: 10.1542/peds.2021-056082
  12. ^ הס ואחרים, Satisfaction With Male-to-Female Gender Reassignment SurgeryResults of a Retrospective Analysis, ‏Deutches Artzeblatt international‏, נובמבר 2014
  13. ^ Blanchard, R., Steiner, B. W., Clemmensen, L. H., & Dickey, R. (1989). Prediction of Regrets in Postoperative Transsexuals. The Canadian Journal of Psychiatry, 34(1), 43–45.
  14. ^ Peggy T. Cohen-Kettenis, Abraham J. Kuiper, Stephanie H. M. Van Goozen, Yolanda L. S. Smith, Sex reassignment: outcomes and predictors of treatment for adolescent and adult transsexuals, Psychological Medicine 35, 2005/01, עמ' 89–99 doi: 10.1017/S0033291704002776
  15. ^ Sasha Karan Narayan, Rayisa Hontscharuk, Sara Danker, Jess Guerriero, Guiding the conversation-types of regret after gender-affirming surgery and their associated etiologies, Annals of Translational Medicine 9, 2021-04, עמ' 605 doi: 10.21037/atm-20-6204
  16. ^ Lauren Bruce et al, Long-Term Regret and Satisfaction With Decision Following Gender-Affirming Mastectomy, JAMA Surgery, 2023 doi: 10.1001/jamasurg.2023.3352 (באנגלית)
  17. ^ "University 'blocks transgender research'" (באנגלית בריטית). 2017-09-25. נבדק ב-2019-06-13 – via BBC.
  18. ^ correspondent, Sally Weale Education (2017-09-25). "University 'turned down politically incorrect transgender research'". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2019-06-13.
  19. ^ Sam Petherick, "Ex-Bath Spa student James Caspian fails in court fight against university, 22 FEB 2019
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חרטה_על_הליך_התאמה_מגדרית&oldid=39375082"