חרם שכירות

צורה של מחאה קולקטיבית ישירה נגד בעלי בתים
חרם שכירות בניו יורק, 1919

חרם שכירות היא צורה של מחאה קולקטיבית ישירה,[1] כאשר קבוצה של שוכרי דירות מחליטה לסרב לשלם את שכר הדירה עד שרשימת דרישות שלהם מתקבלת על ידי בעל הדירה. היסטורית, פעמים רבות חרם שכירות קשור לשכר דירה גבוה, תנאים ירודים בנכס או דרישות בלתי סבירות מהשוכרים; עם זאת, היו מצבים בהם סוגיות רחבות יותר הובילו לחרם.

חרם שכירות הוא צורת מחאה לא חוקית,[2] משום שהחרם הוא שבירת החוזה בין השוכר למשכיר.

שלבים מרכזים בחרם שכירותעריכה

ריצ'רד ברינט מתאר במאמרו משנת 1982 שישה שלבים בחרם שכירות מוצלח[3]:

  1. התארגנות: התארגנות של דיירים כקבוצה המחליטה לפעול יחד. החודשים הראשונים של הקמפיין מוקדשים לבניית תשתית ארגונית, הכרוכה בתיאום ישיבות, ביצוע סקרים, קבלת ייעוץ ממומחי בנייה, הפצת מידע וגיוס כמה שיותר דיירים למחאה.
  2. בניית תוכנית פעולה להעלאת המודעות ויצירת תמיכה ציבוריות רחבה כמה שניתן לחרם. מגוון הכלים שניתן להשתמש בהם: קבוצות לחץ, פנייה לבית משפט, חשיפה תקשורתית רחבה, שתדלנות והפגנות.
  3. התנגדות לפינוי דיירים באמצעות הליכים משפטיים.
  4. גיוס מאסה קריטית של דיירים שלא ישלמו שכר דירה ומיסוד מטה לתיאום ותמיכה בדיירים השובתים.
  5. עדכון שוטף של הדיירים והתקשורת.
  6. הסכמות עם בעלי הבתים לסיום השביתה: הקפאת שכר דירה, שיפוץ הדירות וכו'.

אולם, ישנם רק מקרים מעטים בהם חרם שכירות הצליח, וזאת משום שקשה מאוד לארגן את כל הדיירים לקחת חלק בשביתה, דיירים יכולים לשלם שכר דירה בסתר ותמיד קיים החשש מפינוי המונע מדיירים מבוגרים ומשפחות להשתתף בחרם.[2]

מקרים בולטיםעריכה

חרם השכירות בלידס, 1914עריכה

בינואר 1914 300 דיירים בלידס שבתו כנגד העלאת שכר הדירה. העלאת שכר הדירה הייתה החלטה של הסניף המקומי של איגוד בעלי הנכסים. הודעות נשלחו ל-10,000 דיירים. מארגני החרם קראו למחאה כללית בעיר. הליגה להגנת הדיירים, ביחד עם מארגני השביתה ערכו אסיפות ברחבי העיר. אחרי שמונה שבועות, בית המשפט הורה להפסיק את השביתה. המארגנים פונו והוכנסו לרשימה שחורה והתקשו להשכיר דירה בעיר.[1][4]

חרם השכירות בגלאזגו, 1915עריכה

 
לוח הנצחה לחרם השכירות בגלאזגו ואחת ממנהיגות השביתה מרי ברבור (Mary Barbour). מתחת ללוח דיוקן של ברבור שהוכן על ידי קבוצת אמנים מקומית ב-2012

כשהממלכה המאוחדת נכנסה למלחמה עם גרמניה בשנת 1914, היא הייתה צריכה להגדיל באופן דרמטי את הייצור. גלאזגו, הייתה מרכז הנדסה כבדה ובניית הספינות; איגודי העובדים היו חזקים בעיר אך באופן מסורתי השכר היה נמוך. ככל שהביקוש לעובדים באזורי התעשייה בסביבות גלאזגו גדל, כך גם הביקוש לדיור. בעלי הבתים ביקשו להעלות את דמי השכירות שגבו, עם זאת, נכסים רבים היו ברמה ירודה ונזקקו לתיקון. עליית שכר הדירה ומחירי המזון, הובילו להפגנות ומחאה.[5]

בעלי בתים ביקשו לנצל את הביקוש לדיור והחליטו לפנות דיירים שפיגרו בתשלומי שכר הדירה והחוק עמד לצידם. הדיירים שהיו מועמדים לפינוי היו בעיקר נשים משום שרוב הגברים גויסו לצבא. בפברואר 1915, הוקמה אגודת הנשים לשיכון בגלאזגו למנוע את עליית שכר דירה ופינוי משפחות. חרם השכירות החל במאי 1915 ובאוקטובר הצטרפו לשביתה מעל ל-15,000 דיירים. במהלך החרם, נשים מנעו בכוח את כניסתם של נציגי בעלי הדירות שבאו למסור הודעות פינוי באמצעות השלכת שקיות קמח, פירות רקובים וזבל.[5]

ב־17 בנובמבר 1915, אגודת הנשים לשיכון אירגנה את אחת ההפגנות הגדולות ביותר שהתקיימה עד אז בגלאזגו. אלפיים נשים ועובדי מספנות והנדסה צעדו ברחובות העיר לכיוון בית משפט המקומי[6] תחת הסיסמה: אבא נלחם בפלנדריה, אנחנו נלחמות כאן בבעלי הבתים.[2]

באותו היום, הודיע מזכיר המדינה של סקוטלנד, מקינון ווד, כי ביקש מהקבינט להקפיא את שכר הדירה לרמה של לפני המלחמה. ב-25 בדצמבר עבר חוק להגבלת הריבית על משכנתאות ושכירות בפרלמנט הבריטי.[5]

חרם שכירות בעשור הראשון של המאה העשרים באמריקהעריכה

אנדרו ווד וג'יימס א. בייר בחנו מספר חרמות שכירות בערים שונות ביבשת אמריקה בין השנים 1925–1940. בשנים הללו התקיימו שביתות בווראקרוס ומקסיקו סיטי (1922), ולפראיסו וסנטיאגו (1922, 1925), פנמה סיטי (1925) ובערים נוספות. חלק מהשביתות נמשכו מספר שנים ופרצו כל תקופה.

התגייסות הדיירים בערים ברחבי אמריקה במהלך תחילת המאה העשרים התבססה על רשתות חברתיות מקומיות של נשים, קבוצות אתניות, כנסיות, וצורות אחרות של התארגנויות בלתי פורמליות אזרחיות. הדבר שמבדיל את התגייסות הדיירים בראשית המאה העשרים מדוגמאות מוקדמות יותר של מחאה עירונית הוא האופי הדמוקרטי של החברה האזרחית והמדינה. שיח זכויות האזרח סיפק לשוכרים מסגרת חדשה לבטא את טענותיהם. בנוסף חרם השכירות באמריקה נהנה מתמיכה מצד הרשויות והמחוקקים. האליטות הפוליטיות החדשות תמכו במאבקים של הדיירים.[7]

חרם השכירות בברצלונה, 1931עריכה

במהלך שנות העשרים אוכלוסיית ברצלונה גדלה ביותר מ-62%. ההגירה המאסיבית גרמה להעלאה משמעותית בדמי השכירות. לאחר הקמת הרפובליקה השנייה באפריל 1931, CNT דרש הפחתת שכר דירה ב-40%. בחודשים יוני ויולי נערכו אסיפות הסברה בהן לקחו חלק נשים רבות שהיו אחראיות על התקציב המשפחתי. 100,000 שוכרים לקחו חלק בשביתה. משפחות רבות סירבו לשלם את שכר הדירה ואת תשלומי החשמל והגז. סולידריות בין תושבי השכונות הקשתה, אם לא מנעה, את פינוי הדיירים. בעלי הבתים הקטנים תבעו ממועצת העיר להגן עליהם ולסייע בגביית החובות.[8] בנובמבר באותה השנה, הממשלה שלחה את המשמר האזרחי לסייע בפינויים, היא כלאה את מנהיגי השביתה ופעלה לטובת בעלי הבתים.[9]

חרם שכירות בלונדון 1960עריכה

במאי 1959 המפלגה השמרנית זכתה בבחירות במועצה המקומית של רובע סנט פרנסיס בלונדון. המועצה הודיעה על כוונתה להציג תוכנית לשכר דירה דיפרנציאלי במטרה להעלות את ההכנסות מדיור. נציגים של 35 אגודות דיירים הודיעו על התנגדותם למהלך.[10] נערכו הפגנות נגד התוכנית, אך המתווה הדיפרנציאלי הוצג ואושר. שכר הדירה הועלה ל-4,200 דיירים ומתוכם 1,400 לא שילמו את העלאה בשכר הדירה.[2] בחודשים הראשונים של 1960 נערכו צעדות והפגנות בבניין העירייה ואחרי שהושלכו ביצים על חברי מועצה מהיציע הציבורי, ישיבות המועצה נסגרו לציבור הרחב. בפברואר, מפלגת הלייבור, ניסתה לשכנע את השובתים לסיים את השביתה ולנהל משא ומתן עם המועצה. השובתים הציגו מתווה להפסקת השביתה, אך הוא לא התקבל על ידי המועצה.[10] באוגוסט של אותה השנה, הוצאו צווי פינוי נגד שני דיירים. הדיירים ומשפחותיהם התבצרו בדירות ובאחד הלילות עברה שמועה שבאים לפנות את המשפחות ואלף מפגינים הגיעו לחסום את אנשי ההוצאה לפועל. שבועיים לאחר מכן, פקידי הוצאה לפועל מלווים בשוטרים פינו בכוח את המשפחות. בעקבות הפינוי נערכו הפגנות אלימות וכחמישים מפגינים נעצרו.[2]

אגודות הדיירים ניסו לנהל משא ומתן עם המועצה אולם היא הודיעה לכל 8,000 הדיירים כי מי שלא ישלם את שכר הדירה במלואו, יועמד לדין וככל הנראה יפונה.[2]

חרם שכירות בדרום אפריקה בשנות השמוניםעריכה

חרם השכירות בדרום אפריקה בשנות ה-80 של המאה ה-20, היה חלק ממחאה נגד האפרטהייד.[11] חרם שכר הדירה החל באוגוסט 1984 באזור נהר וואל (כשישים קילומטר דרומית ליוהנסבורג) והתפשט לחמישים ערים ברחבי דרום אפריקה בשנתיים הבאות. הערכה היא שעד ספטמבר 1986, 60% מהשחורים לא שילמו שכר דירה. כתגובה להצלחת החרם, הממשלה צמצמה את אספקת המים וניקוי בורות הביוב לשכונות השחורות ברחבי המדינה. ב-1989 עיריית סווטו ועיריות נוספות נאלצו לנהל משא ומתן עם נציגי השובתים.[12]

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 The SAGE encyclopedia of economics and society, עריכה: SAGE Publications, Los Angeles: SAGE Publications, First edition, 2016, עמ' 1394, ISBN 978-1-4522-1797-0
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 B Moorhouse, M Wilson, C Chamberlain, Rent strikes-direct action and the working class, Socialist Register, 1972
  3. ^ Richard Bryant, Rent Strike in the Gorbals, Community Development Journal 17, 1982-01-01, עמ' 41–46 doi: 10.1093/cdj/17.1.41
  4. ^ Leeds Rent Strike 1914 | critical place (באנגלית)
  5. ^ 1 2 3 Castells, Manuel, 1942-, The city and the grassroots : a cross-cultural theory of urban social movements, Berkeley: University of California Press, 1983, עמ' 27-37, ISBN 0-520-04756-7
  6. ^ Mary Barbour 1875-1958 | acumfaegovan (בBritish English)
  7. ^ Andrew Wood, James A. Baer, Strength in Numbers, Journal of Urban History 32, 2006-09, עמ' 862–884 doi: 10.1177/0096144206289347
  8. ^ Red Barcelona : social protest and labour mobilization in the twentieth century, עריכה: Angel Smith, London: Routledge, 2002, עמ' 80-83, ISBN 0-203-21937-6
  9. ^ Michael seidman, Women's Subversive Individualism in Barcelona during the 1930s, International Review of Social History 37, 1992-08, עמ' 161–176 doi: 10.1017/s0020859000111113
  10. ^ 1 2 mudlark121, Today in London housing history: St Pancras rent strikers fight police, Kings Cross, 1960., past tense, ‏2017-09-21 (באנגלית)
  11. ^ "Rent strike gives blacks in S. Africa a powerful weapon". Christian Science Monitor. 4 בספטמבר 1986. ISSN 0882-7729. בדיקה אחרונה ב-21 באפריל 2020. 
  12. ^ Stephen Zunes, The Role of Non-Violent Action in the Downfall of Apartheid, The Journal of Modern African Studies 37, 1999, עמ' 137–169