מחאה

פעולה ציבורית להבעת חוסר הסכמה

מחאה היא מעשה המבטא ביקורת וחוסר הסכמה, לרוב באופן פומבי, מופגן ומתוקשר כדי להשיג כמה שיותר מודעות לנושא, במיוחד אם מדובר בפעולה המסבה עוול עבור כמות גדולה של אנשים. מחאה יכולה להיות מופנית כלפי השלטון אך לא בהכרח. ניתן לבטא מחאה כלפי כל גורם אשר פוגע באדם אחר ובכך לגרום להפסקת הפעולה הפוגענית.

מחאה מצביעה על הצורך לשנות ולתקן את הסטטוס קוו, בטענה כי האמצעים המקובלים לבניית פוליטיקה ומדיניות ציבורית באמצעות הפרלמנט ומערכת המשפט נכשלו.[1]

צורות מחאהעריכה

 
תצוגה של עיצוב סדרת בולים בנושא "מחאה", כחלק מעיצוב סדרות בולים בנושא "60 שנה למדינת ישראל", מעשה ידי תלמידי שכבת י"ב במגמת אמנות בתיכון "היובל" בהרצליה.

צורות המחאה יכולות להיות שונות ומגוונות, חוקיות או בלתי חוקיות. צורות המחאה הבולטות ביותר והמוכרות כחוקיות במדינות המערב הן חלוקת מנשרים, הפגנה, תהלוכה (מצעד או צעדה), משמרת מחאה, שביתה, פרסום מחאה כתובה באמצעי התקשורת, ניהול ויכוח ציבורי, החתמת אזרחים על עצומה ועוד. לעומת צורות מחאה אלה מוכרות בעולם גם צורות מחאה אחרות, הכרוכות על-פי רוב בהפרת חוק, ובהן החרמת מושא המחאה, המתבטאת בסירוב לקבל ממנו שירותים, סירוב לשרת בצבא, סירוב לשלם מסים וסירוב להופיע לדין בבתי המשפט – וגם בפעולות כמו חסימה של כבישים ראשיים, הבערת צמיגים ועוד.

הצבעת מחאהעריכה

  ערך מורחב – הצבעת מחאה

לעיתים בהצבעה המיעוט טורח להצביע כנגד הרוב, לא מטעמים מעשיים, אלא כדי להביע את מחאתו ביחס לדעת הרוב.

בהצבעה לכנסת אזרחים הרוצים להביע את מחאתם מכל המפלגות המתמודדות בוחרים פעמים רבות שלא להצביע לאף מפלגה אלא להכניס למעטפה פתק לבן. במקרים אחרים בחרו האזרחים להצביע למפלגות נישה, כדוגמת מפלגת הגמלאים בבחירות לכנסת ה-17.

הצלחת השפעתן של מחאותעריכה

הפגנות חברתיות מילאו תפקיד חשוב בהתפתחות הפוליטית של מדינות רבות. למשל, מאז שנות התשעים, הפגנות פופולריות באמריקה הלטינית מילאו תפקיד מכריע בהוצאת הנשיאים הנבחרים מתפקידם לפני סיום כהונתם. בנוסף, המשברים הכלכליים באירופה מאז 2008 גייסו את המחאות הגדולות ביוון ובספרד, שהשפיעו רבות על יציבות ממשלותיהן[2].

אבל בהרבה מקרים השפעתן של הפגנות ועצומות הנן חלשות יותר, ובניגוד להצבעה אינן משיגות תוצאות בטווח הקצר. ורק במקרים בודדים יענו מקבלי ההחלטות לדרישות המוחים באופן מידי ובמלואן. שאחת הסיבות לכך שזה מאותת על היותם על מקבלי החלטות חלשים אל מול קבוצות אינטרס בחברה. והיענות לדרישות המחאה תביא ליותר לחץ מצד קבוצות אינטרס אחרות בחברה. לעיתים המחאות משיגות תוצאה הפוכה מאלה שהתכוונו המוחים. במקרה זה, מקבלי ההחלטות, בשל זעמם על המפגינים, מקצינים את המדיניות אשר נגדה יצאו המוחים. יש הטוענים כי אלמלא המחאות נגד מלחמת וייטנאם, נסיגת האמריקאים הייתה מתרחשת בשלב הרבה יותר מוקדם[3].

מחקרים הראו כי רמה גבוהה יותר של דמוקרטיזציה מקטינה את עלויות הגיוס עבור שחקני החברה האזרחית ולכן מועילה להפגנות. עם זאת, מחקרים אחרים טוענים כי דמוקרטיזציה עשויה להוביל לירידה בפעילות המחאה החברתית מכיוון שמערכת פוליטית דמוקרטית חזקה, מספקת אפיקים ממוסדים יותר להשתתפות פוליטית ולהחלטת טרוניות. שני טיעונים אלה לגבי השפעות הדמוקרטיזציה על הפגנות חברתיות מהווים פאזל[2].

זאת מפני שבמדינות בהן יש יותר סיכוי לשחקנים פוליטיים "לשחק לפי הספר", המיקוח וקבלת ההחלטות נוטים להיות ממוסדים למדי. זה, בתורו, מייצר תמריצים עבור אנשים להשקיע בחיזוק המוסדות הללו וביכולתם להשפיע על ההחלטות מתוכם. אם לעומת זאת, רוב השחקנים מאמינים שהדרך הטובה ביותר להשפיע על החלטות היא באמצעים אלטרנטיביים כמו הפגנות, התמריצים לפתח מוסדות חזקים ומתפקדים היטב יהיו נמוכים בהרבה. בהתחשב באפקט משוב זה, השקעה בתפקודם התקין של מוסדות יכולה ליצור מעגל מוסרי. אם הם בוחרים במסלול המוסדי דרך הפרלמנט, ההסתברות שלהם להשפיע על תוצאת הליך ההחלטה מתועדת על פי מודל המיקוח החקיקתי. כלומר, לכל אדם יש הסתברות חיובית להפוך את סדר היום וכך להציע את המדיניות המועדפת עליו[4].

למחאה תהיה השפעה ממשית כאשר למתמודדים תפקיד מרכזי במוסדות וכאשר יש להם בעלי ברית חזקים במוסדות אלה. באופן ספציפי, המוחים רואים במערכת הדמוקרטיה הייצוגית גורם מרכזי המתווך להשפעה הפוליטית של שיבושים מוסדיים. לשינויים במוסדות יכולות להיות השלכות מרחיקות לכת. למשל, התפרקות מדינות הגוש המזרחי לא נוצרה כתוצאה מהמחאות שהיו באותן מדינות בשנים 1989–1991, אלא כתוצאה מהתפרקות המוסדות בברית המועצות במחצית השנייה של שנות השמונים, ובפרסטרויקה של גורבצ'וב[5].

תנועות חברתיות, במיוחד כאשר הן מבטאות את עצמן באמצעות צורת הפעולה האופיינית ביותר שלהן, כמו למשל דרך הפגנות פומביות, מפנות את המסר שלהן במקביל לשני יעדים מובחנים: בעלי הכוח והציבור הרחב. יעילותן של תנועות חברתיות תלויה ביכולתן לעסוק בפעילות מיקוח עם בעלי ברית ומתנגדים. הצלחתם של מורדים חסרי אונים נובעת משילוב של תמיכה חיצונית מתמשכת, חוסר אמון של האליטות הפוליטיות והסובלנות שלהם, שהעניקו לתנועה משאבים מכריעים[5].

מחנה אופוזיציה גדול מסוגל לעודד מחאות אנטי-ממשלתיות נוספות רק אם יש לו אחדות גבוהה יותר. התוצאות מצביעות בנוסף על כך שיכולת גיוס האופוזיציה חשובה להפגנות במדינות מתפתחות אך לא במדינות מפותחות. ואין די במחנה אופוזיציה גדול כדי לגייס הפגנות אנטי-ממשלתיות רחבות היקף. אופוזיציה אחידה עם תמיכה חזקה היא מפתח לייצור מספר גדול יותר של מחאות. יתר על כן, לדבר השלכות חשובות על הדמוקרטיה והייצוג הדמוקרטי. לדוגמה, בהתחשב בכך שקבוצות עם ייצוג חד צדדי יעיל נוטות לעבוד בתהליך החקיקה, אך קבוצות שהודרו מהליך החקיקה נוטות לפנות להפגנות רחוב[2].

מה גורם להצלחת מחאותעריכה

ישנן מספר דרכים הגורמות להצלחת מחאות חברתיות[3][5]:

  • קבוצות עם מטרה מוצהרת תהיינה יותר מוצלחות ממטרות מבוזרות.
  • קבוצות בררניות תצלחנה יותר מקבוצות שאינן כאלה.
  • הקבוצות תצטרכנה להיות בירוקרטיות, ריכוזיות ולא ממוסחרות.
  • מחאות בנושאי חברה וכלכלה הצלחתן יותר גבוה מזאת של מחאות בנושאי חוץ וביטחון.

ישנן שלוש דרגות של הצלחה של מחאות:[5]

  1. שיתוף פעולה או הכרה מצד מתנגדים למחאה או מרשויות השלטון
  2. עלייה של גורמים פוליטיים המסייעים לקבוצה
  3. טענות המוחים הופכות להיות חלק מרכזי בסדר יום הפוליטי

מחאה פוליטית מקוונתעריכה

דפוס מחאה שמתקיים במרחב הממוחשב ומשפיע על המציאות הפוליטית הממשית. האינטרנט משפיע על האופן בו האזרחים תופסים את הפוליטיקה ועל אופן ההשפעה שלהם עליה. מדיום מקוון זה מעניק ליחידים או לקבוצות קטנות אמצעים חדשים וכך מעצים את כוחם הפוליטי.[6]

אחד האמצעים להגברת כוחם של המוחים ברשת הוא ביטול מחסומים פיזיים ומרחביים. משתתפי המחאה המקוונת לא מוגבלים כיום במגבלות גאוגרפיות, סטאטוס חברתי-כלכלי, מגדרי, רמת השכלה או תעסוקה, כל מי שרוצה להיות חלק במחאה, יש באפשרותו לעשות זאת באמצעות נגישות מקוונת. עניין זה מרחיב את המאגר הפוטנציאלי של אנשים המתגייסים למחאה הפוליטית. אמצעי נוסף הוא יצירת רשתות חברתיות שמאפשרות לאנשים להתארגן בקבוצות בעלות התעניינות או אידאולוגיה משותפת וכך גם התגבשות למטרות מחאה פוליטית. פרט יכול להיות פעיל במגוון של רשתות חברתיות. חיזוק הקשרים הבין-אישיים ברשתות החבריות גורם לפרטים לתפוס את עצמם כחלק מקהילה גדולה יותר, להיות חזקים יותר בכוחם הפוליטי ובעלי פוטנציאל רב יותר לפעול.[7]

ישנו מגוון של אמצעי מחאה מקוונים. אחד האמצעים הפופולריים ביותר הוא מכתבי שרשרת שמועברים מדי יום למאות אלפי גולשים וחושפים אותם למחאה בנושא מסוים. בתמורה מתבקשים הגולשים להגיע להפגנה בנושא, לחתום על עצומה, לתרום כסף או תרומה מסוג אחר או להעביר את המכתב הלאה. חברי כנסת ומועמדים לראשות הממשלה משתמשים גם הם במכתבי השרשרת כדי לגייס תומכים וחברי מפלגה חדשים. אמצעי מחאה נוסף והפופולרי בעיקר בבלוגים הוא כתיבת יומן רשת כלומר אתר אינטרנט שבו נכתבות רשומות טקסט (פוסטים) שעוסקות בחייו של הבלוגר - חוויותיו ודעותיו על העולם. אמצעים נוספים הם: הקמת קבוצות מחאה וירטואליות בפייסבוק, שליחת הודעות בטוויטר, העלאת סרטונים ליוטיוב, התקפת אתרים הכוללת השחתה או הפלה של אתרים, ותגובתיות - טוקבקים.

כדי שהמחאה המקוונת תהיה אפקטיבית, תצליח לגרום לשינוי והשינוי התודעתי יהפוך למעשי, יש צורך בהתערבות אמצעי תקשורת המסורתיים. מחאות מקוונות שזוכות למקום באמצעי תקשורת ההמוניים הן אפקטיביות יותר. נוסף לכך במטרה להביא לשינוי ממשי, המנהיגים מפעילים מניפולציה על המשתתפים הפוטנציאליים, יוצרים אצלם עניין ומציגים בפניהם נושאים חדשים ועדכניים באופן רצוף, כך הם גורמים להשתתפות פעילה במחאות.

מקרים של מחאות מקוונות באינטרנטעריכה

  • מחאה על כרטיסים להופעה של להקת מטאליקה - לאחר פרסום מחירי הכרטיסים הגבוהים להופעתה של מטאליקה, תומר מוסמן בן 25, סטודנט למנהל עסקים באוניברסיטה למנהל, מיהר לפתוח קבוצה בפייסבוק על מנת לגבש את מתנגדי המחירים הגבוהים. קבוצה זו קראה לחרם על ההופעה בשל המחירים המופרזים. לאחר ארבעה ימים בלבד, בקבוצה היו 4,000 חברים, מה שהביא לפגישתו של מוסמן עם מפיקי ההופעה והוזלת הכרטיסים.[8]
  • מחאה על הרפורמה למניעת רעש - במרץ 2010, יזם השר לאיכות הסביבה, גלעד ארדן, רפורמה לפיה לא יהיה ניתן להפעיל כלי נגינה במהלך היום. הדבר עורר את זעמם של מוזיקאים חובבים רבים. נמרוד פרידברג בעל חברת Feed Media ליחסי ציבור וניהול מוניטין ברשת הנהיג קבוצת פייסבוק שמחתה נגד התקנות החדשות. חברי הקבוצה שלחו מכתבים רבים ללשכתו של ארדן על מנת להפעיל עליו לחץ לשינוי החוק ובסוף הצליחו במטרתם וגרמו לביטול החוק.
  • מחאה מקוונת נגד הכרייה בדיונה האחרונה של ערבה - מחאה של מפלגת התנועה הירוקה הקוראת לכל האנשים בישראל להתחייב ב-100 ש"ח כדי רכוש דיונה ממינהל מקרקעי ישראל במידע וידרש. מדובר בדיונה אחרונה מסוגה בערבה שבה בעלי חיים ייחודיים שעלולה להיעלם אם קבלנים יקבלו את השטח. המחאה נפתחה באתר של התנועה ומשכה כ-2,000 מתחייבים לחתום.[9]
  • מחאת הישראלים נגד מסירת שמות של המשתתפים בפשיטה על ספינת מרמרה - בעקבות בקשת טורקיה מישראל למסור את שמותם של המשתתפים בפשיטה על ספינת מרמרה במאי 2010, ארגון "ישראל שלי" החליט לפתוח במחאה מקוונת בפייסבוק. במסגרת מחאה זו המשתמשים הישראלים פרסמו בדף פייסבוק של טורקיה משפט: "אני ישראלי – העמידו אותי לדין" בשפה טורקית.[10]

מחאות בולטות בישראלעריכה

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Almog S. Barzilai G, Between citizenship, equality, and law: the language of the summer 2011 social protests, 2012
  2. ^ 1 2 3 Su Y.P, Anti-Government Protests in Democracies, 2015
  3. ^ 1 2 תמר הרמן, מלמעלה למטה: תנועות חברתיות ומחאה פוליטית, 1995
  4. ^ Mechando F. Scartascini C. Tommasi M., Political institutions and street protests in Latin America, 2011
  5. ^ 1 2 3 4 Giugni M.G, Was it worth the effort? The outcomes and consequences of social movements, 1998
  6. ^ שפרמן קרין תמר, מחאה.com, באתר idi, יוני 2010
  7. ^ Garrett R. Kelly, Protest in an Information Society: A Review of Literature on Social Movements and New ICT's, Information, communication & Society, 2006
  8. ^ כהן שגיא, כשה"לייק" החליף את המגאפון: המחאה עוברת לפייסבוק, באתר מעריב, מאי 2010
  9. ^ דורי בן ישראל קריו, קונים את החולות, באתר mizbala, מאי 2011
  10. ^ ברודו אילנה, ישראלים בעמוד הפייסבוק של טורקיה: "אנחנו ישראלים – העמידו אתנו לדין", מאי 2011