טיוטה:מטאפיזיקה צופית

המטאפיזיקה הצופית מתמקדת במושג הלקוח מהשפה הערבית: "אחדות" או توحيد, תווחיד. שתי פילוסופיות סופיות עיקריות רווחות בנושא זה. وحدة الوجود (תעתיק לאנגלית: Waḥdat al-wujūd או בתרגום מערבית לאנגלית: Unity of Being או Unity of Existence), פירושו המילולי "אחדות הקיום" או "אחדות ההוויה". ווג'וד "קיום, נוכחות" מתייחס כאן לאללה. מצד שני, وحدة الشهود (תעתיק לאנגלית: Waḥdat ash-shuhūd או בתרגום מערבית לאנגלית: Unity of Witness או Unity of Vision או לחילופין Unity of Appearance), שפירושו "אפרנטיזם" (מונח לועזי שניתן לתרגמו להופעה, עדות ראיה לכאורה, או חזון) או "המונותיאיזם של העדות", גורס שאלוהים ויצירתו נפרדים לחלוטין. כאשר, המייצגים הבולטים ביותר של כל גישה, הם אבן ערבי ו(אחמד סירהינדי ), בהתאמה.

יש חוקרים שטענו כי ההבדל בין שתי הפילוסופיות נבדל רק בסמנטיקה וכי הוויכוח כולו הוא רק אוסף של "מחלוקות מילוליות" שנוצרו בגלל שפה דו-משמעית. עם זאת, המושגים הנוגעים ליחסים בין האלוהים ליקום עדיין נידונים באופן פעיל הן בקרב הסופים והן בין הסופים למוסלמים שאינם סופים. בהקשר זה ניתן לציין השקפה מטאפיזית צופית נוספת, המנסה לשלב בין שתי הגישות המטאפיזיות המוזכרות לעיל והמעומתות רוב הזמן אחת כנגד השנייה. ההשקפה, או ראיית העולם המטאפיזית המנסה לגשר ולפשר בין שתי הגישות אשר יוצגו בערך היא הגישה הרואה במונח ווג'וד, המתייחס כאמור לאללה, בתור הישות הנחשפת ומתרחבת מתוך עצמה, בקצרה (الوجود المنبسط; תעתיק לעברית: אל-ווג'וד אל-מונבסיט; תעתיק לאנגלית: al-wujūd al-munbasiṭ; אנגלית: The Self-Unfolding Being) כאשר מפתחה העיקרי הוא (שאה ואלי אללה א-דהלווי ). ניתן לכנות, בהתאם לגישה זו, את אללה, כישות אשר מתרחבת או מתפשטת (Expansive Being), או לחילופין בתור נשימתו של האל הרחום על הכל The Breath of the All-Merciful (nafas al-raḥmān), אף לדידו של אחד מתלמידיו הבולטים של אבן ערבי, (סאדר א-דין אל-קונאווי ).

ואחידאת אל-ווג'וד (אחדות הקיום, אחדות ההוויה)

ההוגה והתיאולוג המיסטיקן המוסלמי, אבו סעיד מובארכ מח'זומי (ابوسعید مبارک مخزومی) (אבו סעיד מובארכ מח'זומי), דן ברעיון של אחדות ההוויה, בחיבורו תוחפאת-י-מורסלא, تحفة مرسلى, או בעברית: המתנה השלוחה. בנוסף לכך, ידוע שהפילוסוף המוסלמי הסופי, אבן סבעין (ابن سبعين ), שמוצאו היה מחבל אנדלוסיה שבספרד, אף הוא יישם מושג זה בכתביו. אולם התיאולוג הסופי המזוהה ביותר בדברו על אידאולוגיה וגישה ספציפית זו של המטאפיזיקה הצופית המוסלמית, בפרטיה העמוקים ביותר, הוא אבן ערבי. המלומד ויליאם צ'יטיק (William Chittick), למשל, מייחס לכאורה, לאבן ערבי, את יישומו של המונח ווג'וד, קיום, בהתייחסו לאללה, כ"ישות ההכרחית" (ערבית: وحدة واجب الوجود; תעתיק לאנגלית: waḥda wājib al-wujūd; תעתיק לעברית: ואחידאת ואג'יב אל-ווג'וד, רוצה לומר, הייחוד ההכרחי של הישות או ההוויה או בפשטות "מחויב המציאות"), בדומה להגותו הפילוסופית של אבן סינא. יש לציין שהמינוח המדויק שבו השתמש אבן ערבי בכתביו, לפי צ'יטיק, הוא המונח העין האחת, ובתעתיק מערבית לאנגלית: Al-`Ayn-Al-Wahida, العين الوحدة, כשהכוונה כאן במילה עין, לישות היחידה, לאללה. מונח אשר אותו יחליפו בעיקר מבקריו של אבן ערבי, במונח ואחידאת אל-ווג'וד, שיצרו מעין עיוות מסוים במקצת, של משנתו הצופית של אבן ערבי, שוב, לדידו של צ'יטיק.

אבן ערבי משתמש במונח ווג'וד לכל דבר שמזוהה עם האל, אך הוא מטעים ומדגיש שהמונח ווג'וד לא משתייך לדברים אשר נמצאים ביקום הפיזי במובן מוחשי כלשהו, אלא שמהמושג, ווג'וד, כלומר האלוהים, נובעים כל הדברים. מדובר בעניין הדורש הסתכלות על המונח ווג'וד דרך שתי פרספקטיבות המבוטאות דרך שני המונחים התיאולוגיים האיסלאמיים הבאים: תנזיה (تنزيه) ותשביה (تشبيه). מונחים המגלמים בו זמנית את הדברים הבאים: לפי המונח הראשון את הטרנסצנדנטליות או הריחוק של האל מהאדם והיקום ולפי המונח השני את הקרבה של האל לאדם, זאת בהתאם ל-99 שמותיו של האלוהים באסלאם, המכונים השמות היפים ביותר (ערבית: أَسْمَاءُ ٱللَّٰهِ ٱلْحُسْنَىٰ). אדרבא, הדברים שואבים את קיומם מהאל, כפי שכדור הארץ שואב את אורו מהשמש. מדובר פה באופן שבו הווג'וד משתייך ומיוחס נכונה לדברים, הנקראים גם, במונחיו של אבן ערבי, "ישויות" או בריבוי בערבית מהמילה عين: عيان; תעתיק לאנגלית: aʿyān. בהרחבה, מדובר בשני מושגים טכניים בהם משתמש אבן ערבי, בו-זמנית, זה מול זה, לדידו של צ'יטיק: al-aʿyān al-thābita, الأعيان الثابتة, כשהוא בא לציין את הישויות הבלתי מתחלקות והקבועות, שאינן מתקיימות בפני עצמן, אל מול al-a’yān al-mawjūda, الأعيان الموجودة, כשהוא בא לציין את הישויות שכן מתחלקות ומשתנות, שקיימות בשטח, הנקראות גם דברים ﺃَﺷﻴَﺎﺀ, ashyaa, מהמילה הערבית למילה העברית דבר: ﺷَﻲﺀ, או בתעתיק לאנגלית: 'shay. זאת למרות, שהמושגים מבחינה טכנית, שונים, לכאורה, אך למעשה מדובר בשתי פרספקטיבות או זוויות ראייה שונות על אותן ישויות, כשרק עניין הקיום (Existence), מוכנס למשוואה.

בהקשר למונח ווג'וד (وجود), ישנן שתי נקודות מבט ביחס לתנזיה (تنزيه) ולתשביה (تشبيه): כשמסתכלים מתוך נקודת המבט של התנזיה, או אז אבן ערבי מצהיר שהווג'וד שייך לאל בלבד וידוע שהדברים ”אפילו לא הריחו ריח ניחוח של ווג'וד”, לדידו של אבן ערבי. וכשמסתכלים מתוך נקודת המבט של התשביה, אבן ערבי מאשרר שכל הדברים מהווים חשיפה (تجلي, תעתיק לעברית: תאג'אלי) והתגלות או התבטאות עצמית (ظهور; תעתיק לעברית: ט'והור) של המושג ווג'וד. לסיכום, כל הדברים הם הוא/לא הוא (ערבית: هولاهو). רוצה לומר שכל הדברים הם בו זמנית, קשורים לאל וההפך, קשורים לווג'וד וההפך. בספרו "פצוץ אל-חכאם" (ערבית: فصوص الحِكَم; עברית: מרגליות החוכמה, או פניני החוכמה), אבן ערבי מצהיר שפירוש נוסף של המונח ווג'וד מתייחס למונח בתור הבסיס הבלתי ידוע והבלתי נגיש של כל דבר שהוא קיים. אללה עצמו הוא הווג'וד האמיתי, בעוד שכל הדברים האחרים שוכנים בחוסר קיום, כך שאך ורק הווג'וד עצמו אינו מוגבל ואדרבא, הוא אבסולוטי (مطلق; מוטלאק), בעוד שכל דבר אחר הוא מוגבל, ממוסגר ומוצמצם. ווג'וד היא המציאות האבסולוטית, האינסופית והבלתי מוגבלת של אללה, בעוד שכל הדברים האחרים נשארים יחסיים, סופיים ומוגבלים.

הדוקטרינה הידועה של אבן ערבי, הידועה בשמותיה בעברית, אחדות ההוויה או אחדות הקיום, מתמקדת במציאות האזוטרית, הפנימית או החבויה, של הבריאה (ערבית: باطن; באטין), זאת לעומת המימד האקסוטרי (ערבית: ظاهر; ט'אהיר), אשר מתבטא כלפי חוץ, של המציאות. אם כך, הוא מפרש את המונח ווג'וד כמציאות האחת והייחודית אשר ממנה נגזרים כל שאר המימדים של המציאות המוחלטת. העולם החיצוני שמכיל את העצמים המוחשיים, הוא למעשה צל שמשך זמן הקיום שלו הוא קצר מאוד, צל של המציאות העליונה, של האמת של אללה עצמו (ערבית: الحقّ; אל-חאק). אך ורק אללה הוא המציאות החובקת כל והנצחית. ניתן לסכם זאת במילותיו של אבן ערבי, כדלקמן: "התהילה אליו, אשר ברא את כל הדברים, כשהוא עצמו מהווה את מהותם הבסיסית ביותר" ובאנגלית: ”Glory to Him who created all things, being Himself their very essence ('ainuha)“.

כדי לכנות את המונח ווג'וד (קיום) או בשמו הנוסף, הישות הריאלית, אשר נקראת כך בהא הידיעה, גם הישות האחת, יש לדבר על אחדותה של המהות. במונחים אחרים, זה כמו לדבר על ההוויה―בהא הידיעה―המוגדרת לדידו של אבן ערבי, כאור, כאשר בפני עצמו, האור הוא בלתי מוגבל (مطلق; מוטלאק), כלומר אינסופי ומוחלט, בלתי מוגדר ובלתי ניתן להגדרה, בלתי מובחן ובלתי ניתן להבחנה. לעומת זאת, כל דבר שהוא שונה מההוויה בהא הידיעה―כל דבר בעל קיום מוחשי, שניתן לחוש אותו (ערבית: مَوْجُود; מווג'וד)―הוא מובחן, מוגדר ומוגבל (ערבית: مُقَيَّد; מוקאיאד). הישות הריאלית, או הישות האחת, איננה ניתנת להשוואה וטרנסצנדנטית, אולם היא חושפת את עצמה בכל הדברים (تجلي, תעתיק לעברית: תאג'אלי), כך שהיא גם דומה לדברים (לא זהה, כאמור לעיל) ואימננטית באופן חלקי, דרך תהליך החשיפה וההתגלות העצמית. היא מחזיקה בתכונה גמורה ומוחלטת שכזו של חוסר הגבלה, אשר מאופיינת בתורה בתכונה נוספת: היא לא מוגבלת על ידי חוסר הגבלה. כלומר, הישות הריאלית, הישות האחת, רוצה לומר ”אללה, כבעל המאפיין של ישות בלתי מוגבלת, לא מחזיק בשום מגבלה המונעת ממנו מגבלה שנייה לו. אדרבא, הוא בעל כל המגבלות, כך שניתן להגדיר אותו בתור המגבלה הבלתי מוגבלת“. ברמה העליונה ביותר, ווג'וד הוא המציאות המוחלטת והבלתי מוגבלת של אללה, הישות מחויבת הקיום (الواجب الوجود; אל-ואג'יב אל-ווג'וד), ישות שלא יכולה שלא להתקיים. במובן זה, ווג'וד מציין את מהותו של אללה בתור (ذات الحقّ; ד'את אל-חאק), המציאות היחידה שממשית במלוא היבטיה. ברמות נמוכות יותר, ווג'וד הוא היסוד העומד מאחורי "כל דבר השונה מהאל" (ماسوا الله)―כאשר מדובר באופן שבו אבן ערבי ואחרים מבית מדרשו (אכבריה), מגדירים את היקום (العالم; אל-עאלם; העולם). לכן, במשמעות משנית, משתמשים במונח ווג'וד כמונח מקוצר המתייחס ליקום כולו, לכל הדברים הקיימים.

ניתן להסיק ששמותיו וייחוסיו של אללה, מן הצד השני, מייצגים למעשה את יחסי הגומלין הקיימים בין המהות העליונה והאלוהית לבין היקום. הם ידועים לאל, זאת מפני שהוא יודע על כל אובייקט של ידע, אולם אובייקטים אלו, קרי השמות והייחוסים, אינם אובייקטים ממשיים בפני עצמם או תכונות אונטולוגיות, מפני שדבר כזה היה מרמז על מצב של פלורליזם ביחס לאל.

אבן ערבי השתמש במונח נוסף, השתפכות, או האצלה (ערבית: فیض; תעתיק לעברית: פאיד' או פאיז) כדי לציין את מעשה הבריאה. כתביו מכילים ביטויים אשר מציינים שלבים שונים של בריאה, הבחנה שמשמעותה היא מבחינה לוגית גרידא ולא מעשית בפועל. מה שמובא להלן מעניק פרטים באשר לחזון הבריאה של האל, בשלושה שלבים: ההאצלה הקדושה ביותר (الفیض الاقدس), ההאצלה הקדושה (الفیض المقدس) וכמו כן ההאצלה המתמדת (الفیض المستمر). הדוקטרינה של אחדות ההוויה התפשטה בקרב למדנים צופים שביניהם ניתן למנות את צדר א-דין אל-קונאווי (صدر الدین القونوی), מועייד א-דין אל-ג'אנדי (ערבית:مُعَيِّد الدين الجاندي), עפיף א-דין א-תילימסאני (عـفـيـف الـديـن لـتـلـمـسـانـي), דאוד אל-קייסארי (داود القيصري), עבד א-רחמן אל-ג'אמי (عبد الرحمن الجامي) וכן כהנה וכהנה מלומדים נוספים, כאשר כולם משתייכים למסדר הצופי הקרוי אכבריה .

ההוויה בעלת השינויים המדורגים או תשכיכ אל-ווג'וד, تشكيك الوجود

המונח תשכיכ, רוצה לומר שינויים רצופים, מדורגים ודו-משמעיים, קשור באופן הדוק לפרשנותו של מולא סדרא את אחדות ההוויה. לפי ראייה זו, שפותחה על ידי מולא סדרא ומבוססת בנוסף גם על פילוסופיית ההארה של שהאב א-דין יחיא אבן חבש סוהרוורדי , המציאות והקיום המוחשי הם זהים, כאשר מולא סדרא מצביע על כך שהקיום המוחשי הוא רק אחד מתוך כמה שלבים רציפים ומדורגים בנמרצותם (شدة). על סמך זאת, מתודולוגיה זו, מכונה בשם תשכיכ אל-ווג'וד ולכן היא מסבירה שישנו דירוג של כל מצב קיומי, כאשר כל מצב קיומי כזה נכלל בתוך שלשלת הוויה היררכית רחבת מימדים (مراتب الوجود), החל מהשטיח המונח על הרצפה (فَرْش) ועד כסא האל (العرش). אולם הווג'וד של כל ישות מוחשית, כבעלת חיות (مَحْيا), מהווה אך ורק דרגה או חלוקה של המציאות הבלעדית של הווג'וד, אשר מקורה באללה, הישות האבסולוטית (الوجود المطلق). מה שמבדיל את אופני הקיום השונים של הווג'וד הוא אך ורק ווג'וד שמתקיים בדרגות שונות של חוזק וחולשה. היקום מורכב למעשה אך ורק מדרגות שונות של עוצמות וחולשות של ווג'וד, אשר משתרעות מהדרגה הנמרצת (شدة) ביותר של קיומם של המלאכים הראשיים ועד לדרגה המעומעמת ביותר של האבק הירוד שממנו נברא האדם הראשון.