יהדות טביליסי
ליהדות טביליסי הצטרפו במאה ה-19 חיילים יהודים רוסים שהיגרו לעיר, והצטרפו לקהילה היהודית הקיימת, וכמו כן הייתה קיימת קהילה קטנה של יהודי פרס.
לאחר מלחמת העולם הראשונה שימשה טביליסי תחנת מעבר לחלוצים שעלו לארץ ישראל.
ערב מלחמת העולם השנייה מנתה האוכלוסייה היהודית בטביליסי כ- 40,000 איש (ע"פ הערכות). ומתוכם כ-60% יהודים מקומיים. מקורות מסוימים קובעים כי ערב מלחמת העולם הראשונה היו בעיר חמישה עשר בתי כנסת, שהיו מאורגנים על פי הקהילות שמהן הגיעו. לאחר מלחמת העולם השנייה נמנו בעיר שלוש קהילות (או עדות):
- היהודים האשכנזים שהגיעו מרוסיה, ונקראו "אשכנזימבי" בפי המקומיים.
- היהודים הפרסים.
- יהדות גאורגיה היהודים המקומיים.
היהודים האשכנזים
עריכהלאחר המלחמה דרשו היהודים האשכנזים להחזיר לקהילתם את מבנה בית הכנסת ברחוב איבנידזה 3 שהוחרם בשנת 1928 ושכן בו המוזאון ההיסטורי של יהודי גאורגיה. הרשויות סירבו להיענות לבקשה מהנימוק ש"סביבו מתרכז החלק המתקדם והפרגרסיבי של האוכלוסייה היהודית", ונאלצו להקים את מבנה בית הכנסת במקום אחר. על פי הערכת הרשויות הרכב הקהילה האשכנזית בעיר היה:
- 40% בעלי הצווארון הלבן והכחול, בתוכם אינטליגנציה, אנשי אמנות, רופאים וכו'.
- 25% עובדי מערכת המסחר.
- 25% בעלי מלאכה לסוגיהם.
- 10% אחרים.
לאחר סגירת המוזיאון ההיסטורי של יהודי גאורגיה, בשנת 1952, הסבו הרשויות חלק מהבניין ברחוב איבנידזה לדירות מגורים ובחלק האחר שוכנו בתי מלאכה.
היהודים הפרסים
עריכהאוכלוסיית היהודים הפרסים שהיגרו מצפון איראן מנתה, להערכת הרשויות כמאה איש והיה לה בית כנסת אחד שנסגר בשנת 1951.
יהודי גאורגיה המקומיים
עריכהיהודי גאורגיה המקומיים שהיוו חלק ניכר מאוכלוסייה היהודית, התפלגו למספר קהילות לפי מקום הגעתם. בתי הכנסת של הקהילה היו:
- בית הכנסת מבוא קוז'בני 13, שנבנה כרב מלחמת העולם הראשונה והיה פעיל עד 1953 לפחות.
- בית כנסת של יהודי צחינוואלי במבוא ויני 10, נבנה בראשית המאה ה-20 ופעל רשמית עד ל-12 בפברואר 1953, זמן עלילת הרופאים. בית הכנסת המשיך לפעול באופן בלתי רשמי עד שב-29 באפריל 1954, החליט, הסובייט לענייני דתות, לבטל את החלטתו הקודמת ולרשום את הקהילה כחוק.
- בית הכנסת של יהודי אחלציחה ברחוב לסלידזה 43, שנבנה על ידיהם. נסגר רשמית בתחילת 1953 אולם נפתח מחדש והמשיך לפעול עד לשנת 1957 לפחות. בית כנסת זה משמש כיום כבית הכנסת הגדול והרשמי של הקהילה היהודית.
הרכב המתפללים ברחוב לסלידזה, על פי הערכת הרשויות, היה:
- 30% בעלי הצווארון הלבן והכחול ובכללם עובדים בחקלאות ואינטליגנציה.
- 20% עובדי רשת המסחר.
- 40% ללא תעסוקה מוגדרת - מתווכים וספסרים למיניהם.
- 10% אחרים.
כמו כן, ציינו הרשויות, שהיהודים המקומיים, חוץ מחברי המפלגה והקומסומול, שהם 10%-15% מן האוכלוסייה היהודית בעיר, הם כולם דתיים עד לפנטיות.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- מרדכי אלטשולר (תשס"ח), יהדות במכבש הסובייטי: בין דת לזהות יהודית בברית המועצות, 1941-1964, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, מסת"ב 9789652272256, עמודים 479-480.
- רחל ארבל ולילי מגל (מגלאשווילי) (1192), בארץ גיזת הזהב: תולדות יהודי גרוּזיה ותרבותם, בית התפוצות על שם נחום בהוצאת משרד הביטחון, מסת"ב 9650506098, עמודים 170-180.
קישורים חיצוניים
עריכה- אנשיל פפר, יהודי טביליסי מעדיפים להישאר בבית, בינתיים, באתר הארץ, 15 באוגוסט 2008
- הערך יהדות טביליסי (Тбилиси) מתוך מהדורת האינטרנט של אנציקלופדיה יהודית קצרה בלשון הרוסית, ברוסית
- בית הקברות היהודי בטביליסי הושב לקדמותו(הקישור אינו פעיל), פדרציית הקהילות היהודיות, 26.4.2004, (באנגלית)
- בארברה שווארץ, ביקרתי בבתי-הכנסת של יהודי טיפליס, מעריב, 8 בדצמבר 1961
- יהדות טביליסי, באתר "אנו – מוזיאון העם היהודי"