יוסף גרודזינסקי

יוסף גרודזינסקי הוא מתרגם, פסיכולוג, פובליציסט, בלשן וחוקר מח ישראלי. פרופסור מן המניין במרכז אדמונד ולילי ספרא לחקר המוח, האוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופסור אורח במכון לרפואה ומדעי עצב, מרכז המחקר יוליך, גרמניה. מחקריו עוסקים בקשרים בין המבנה המוח ליכולות השפה האנושית.

יוסף גרודזינסקי
אין תמונה חופשית
מקום לימודים
מוסדות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אודותעריכה

הוא סיים תואר ראשון מהאוניברסיטה העברית בשנת 1981, וסיים דוקטורט באוניברסיטת ברנדייס בשנת 1985. נושא עבודתו היה "Language deficits and linguistic theory". משם עבר להשתלמות פוסט-דוקטורט במרכז למדעי הקוגניציה של המכון הטכנולוגי של מסצ׳וסטס. אחרי כן שימש בפרופסור מן המניין במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב ופרופסור מן המניין וראש הקתדרה לנוירו-בלשנות במחלקה לבלשנות ובמחלקה לנוירולוגיה/נוירוכירורגיה של אוניברסיטת מקגיל. בנוסף, הוא לימד במחלקה לנוירולוגיה (נוירופסיכולוגיה) בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת בוסטון.

מחקריו עוסקים בפסיכו-לינגוויסטיקה וחקר הבסיס הביולוגי של השפה והוא נחשב למומחה בעל שם עולמי בתחום. הוא ערך מחקרים העוסקים באפאזיה, מחלה נוירולוגית הגורמת לאובדן או פגיעה של יכולת השימוש בשפה. ערך מחקרים המנסים לשפר את הטיפול הניתן לאנשים הסובלים מבעיות מוחיות על ידי בדיקת הבסיס הנוירולוגי של הפגיעות. כיום הוא חוקר את הטענה שהיכולות המתמטיות והיכולות המילוליות במוח הן מקרה פרטי של יכולת כללית.[דרושה הבהרה]

הוא היה בין יוזמי "מכתב המאה", יוזמת הסירוב הקולקטיבית הראשונה בתולדות מדינת ישראל שנמסר ללשכת ראש הממשלה ב-21 באוגוסט 1978 במחאה על הוצאת שאלת עתיד ההתנחלויות מההסכם השלום עם מצרים על ידי ממשלת בגין.

בשנת 1998 יצא ספרו "חומר אנושי טוב: יהודים מול ציונים". ספר הבוחן את יחסה של התנועה הציונית ליהודי אירופה בשנים שבין תום מלחמת העולם השנייה להקמת המדינה[1].

מספריועריכה

  • Theoretical perspectives on language deficits, MIT Press, 1990, 2010
  • Broca's region, Oxford University Press US, 2006, Editor with Katrin Amunts
  • In the shadow of the Holocaust: the struggle between Jews and Zionists in the aftermath of World War II, Common Courage Press, 2004

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אורן פרסיקו, ‏למה?, באתר גלובס, 25 באוקטובר 2002