כנס צימרוואלד
ועידת צימרוואלד התקיימה בצימרוואלד, שווייץ, בין ה-5 ל-8 בספטמבר 1915. הייתה זו הראשונה מבין שלוש ועידות סוציאליסטיות בינלאומיות שכונסו על ידי מפלגות סוציאליסטיות אנטי-מיליטריסטיות ממדינות שהיו במקור נייטרליות במהלך מלחמת העולם הראשונה. הפרטים והארגונים המשתתפים בכנס זה ובעקבותיו שהתקיימו בקינטל ובסטוקהולם ידועים במשותף כתנועת צימרוואלד. המחלוקות בוועידת צימרוואלד היו הבסיס לפירוק הקואליציה עם תום מלחמת העולם הראשונה, בין סוציאליסטים מהפכניים (מה שנקרא שמאל צימרוואלד) לבין סוציאליסטים רפורמיסטים.
רקע היסטורי
עריכההאינטרנציונל השני, הארגון הסוציאליסטי הבינלאומי העיקרי לפני מלחמת העולם הראשונה שנוסד ב-1889, דגל בעקרון עליו הכריזו קרל מרקס ופרידריך אנגלס במניפסט הקומוניסטי, לפיו "לפועלים אין ארץ מולדת". פול לאפארג, חתנו של מרקס, אמר בנאומו המרכזי בכינוס היסוד של האינטרנציונל כי על הסוציאליסטים להיות "אחים עם אויב משותף אחד [...] הון פרטי, בין אם זה פרוסי, צרפתי או סיני".[1] בפועל, גם אחרי שהוקמה בבריסל בשנת 1900 הלשכה הסוציאליסטית הבינלאומית (ISB), בפועל נותר האינטרנציונל לא יותר מקונפדרציה רופפת של ארגונים לאומיים, שדנו בדרך כלל בסוגיות פוליטיות במונחים לאומיים.[2] הפיצול בתנועה הסוציאליסטית לא היה רק תוצאה של המלחמה, אלא של חוסר ההתאמה בין גרסאות שונות של המרקסיזם שהתקיימו במקביל בתוך האינטרנציונל השני.
השאלה מה לעשות אם תפרוץ מלחמה העסיקה את הסוציאליסטים והייתה השאלה השנויה ביותר במחלוקת. היו שהציעו לקרוא לשביתה כללית ולפתוח בהתקוממות מזוינת אם תפרוץ מלחמה, אך רוב החברים התנגדו לרעיונות מסוג זה. משבר מרוקו בשנים 1905–1906 העלה את הנושא לדיון מחודש, ושוב עלו רעיונות להשתמש בכל האמצעים האפשריים כדי למנוע מלחמה, כולל הפגנות, שביתות כלליות והתקוממויות. כנגד רעיונות אלו עמדו חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD), המפלגה החזקה ביותר מסוגה באירופה, שהציעה כי במקרה של מלחמה, העובדים "יפעילו כל מאמץ כדי למנוע את פרוץ המלחמה באמצעים שהם רואים ביעילות ביותר".[3] גם מלחמת הבלקן של 1912 לא הביאה להסכמות בקרב שותפי האינטרנציונל. ויכוחים אלו בין שותפים מארצות שונות, שיקפו ויכוחים פנימיים בקרב סוציאליסטים בני ארץ מסוימת.
כשהחלה מלחמת העולם, הסבר כי רבים קיבלו אותה בברכה.. בנוסף, האופן בו האינטרנציונל היה מאורגן לא התאים לפעולה מתואמת מהירה, והתוצאה הייתה שבמקום להתנגד למלחמה ולהסתכן בדיכוי על ידי ממשלותיהם, רוב הסוציאליסטים החליטו לתמוך בממשלותיהם.[4] עם זאת, התמיכה הסוציאליסטית במלחמה לא הייתה אוניברסלית. סוציאליסטים רבים היו בהלם מההסכמה של מפלגותיהם למלחמה, אך ההתנגדות הסוציאליסטית למלחמה הייתה חלשה ומפוצלת למתונים ומהפכנים. בנוסף היא הופרעה על ידי צנזורה והגבלות על תנועה ותקשורת שנבעו מהמלחמה. התקדמות המלחמה, עייפות המלחמה העממית והקשיים החומריים שגרמה המלחמה כולם תרמו לצמיחתה של התנגדות זו.[5]
הועידה הראשונה
עריכהב-19 באוגוסט 1914 הודיע הסוציאליסט השווייצרי גרים על וועידה שתתקיים בצימרוולד ב-5 בספטמבר.[6] בוועידה לקחו חלק שלושים ושמונה נציגים, משווייץ, איטליה, הולנד, צרפת, שוודיה, נורווגיה, גרמניה, רוסיה, פולין וגם כמה נציגים יהודים שייצגו את 'הבונד' וגורמים סוציאליסטים-יהודים אחרים. בוועידה עלו שלוש גישות: 'השמאל' שדגל במאבק מהפכני גלוי; 'הימין' שחשב שיש רק לבטא הפגנה נגד המלחמה; ו'המרכז' שחיפש דרך ביניים. סוציאליסטים אמריקנים שלא הצליחו להגיע לאירופה, קיימו במקביל כנס בארצות הברית, כשהם מתמודדים עם ביקורת מצד אלו שהתנגדו לכל צעד הקשור למלחמה העלול לפגוע בנייטרליות של ארצות הברית, וביקורת חריפה עוד יותר על עצם תפיסותיהם הסוציאליסטיות.
לאחר דיוני היום השני, החליטה הוועידה להקים לשכת ביצוע שתטפל בעניינים פרוצדורליים. הלשכה החליטה כי לכל משלחת ארצית יש להעניק חמישה קולות, שיחולקו לפי ראות עיני כל משלחת. היה בכך כדי להפחית את השפעת השמאל.[7] בהמשך הועידה הצליח הרוב לקבל את 'מניפסט צימרוואלד', שהיה המשך לעמדת האינטרנציונל השני עוד לפני המלחמה. המניפסט פנה ל"עובדי אירופה" להבין את סיבות המלחמה - "האימפריאליזם הקפיטליסטי המודרני" - על תוצאותיה: הפיכת אירופה ל"בית מטבחיים אנושי ענק", מלחמה הגורמת מלבד "אומללות ומחסור, אבטלה ומחסור, תת-האכלה ומחלות", גם "שממה אינטלקטואלית ומוסרית.[8] בהמשך מתח המניפסט ביקורת על המפלגות הסוציאליסטיות שנטשו את החלטותיהן הקודמות, ואיפשרו את האשראי למימון המלחמה. לגבי העתיד הציע המניפסט כי המלחמה תסתיים "ללא סיפוחים וללא פיצויים", וכי עד אז על הפועלים להיאבק "למען מטרותיהם, למען המטרות הקדושות של הסוציאליזם, למען הצלת העמים המדוכאים והמעמדות המשועבדים.[9]
לקריאה נוספת
עריכה- יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות, מחברות לספרות, תל אביב, 1968
הערות שוליים
עריכה- ^ Nation 1989, p. 3.
- ^ Blänsdorf 1979, p. 16, Nation 1989, pp. 4–5, 7.
- ^ Gankin & Fisher 1940, pp. 54, 59, Kirby 1986, pp. 2–4, Nation, 1989, pp. 15–16, Nishikawa 2010, pp. 15–16.
- ^ Nishikawa 2010, p. 16.
- ^ Kirby 1987, p. 42, Nation 1989, pp. 30, 58–59.
- ^ Gautschi 1973, p. 143, Senn 1971, p. 83.
- ^ Nation 1989, p. 87.
- ^ Blänsdorf 1979, p. 232, Gankin & Fisher 1940, pp. 329–330, Nation 1989, p. 89.
- ^ Blänsdorf 1979, p. 232, Gankin & Fisher 1940, p. 332.