פול לפארג

פוליטיקאי צרפתי

פול לפארגצרפתית: Paul Lafargue‏; 15 בינואר 1842 - 25 בנובמבר 1911) היה רופא, עיתונאי, מבקר ספרות ופעיל פוליטי סוציאליסטי. לפארג היה חתנו של קרל מרקס (היה נשוי לבתו השנייה, לאורה). היצירה הידועה ביותר שלו היא הספר הזכות לעצלות שפורסמה בשנת 1880. יליד קובה להורים צרפתיים וקריאולים, בילה את רוב חייו בצרפת, עם תקופות באנגליה ובספרד. בגיל 69, הוא ואשתו לאורה התאבדו.

פול לפארג
Paul Lafargue
לידה 15 בינואר 1842
סנטיאגו דה קובה, האימפריה הספרדית עריכת הנתון בוויקינתונים
התאבד 26 בנובמבר 1911 (בגיל 69)
דרוויל, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה פר לשז עריכת הנתון בוויקינתונים
אירועים משמעותיים הלוויה (3 בדצמבר 1911) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים סורבון עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות The Right to be Lazy עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג לאורה מרקס (2 באפריל 1868ערך בלתי־ידוע) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Charles Étienne Lafargue, Charles Étienne Lafargue עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

 
לפארג ב-1891

לפארג נולד בסנטיאגו דה קובה (העיר השנייה בגודלה בקובה). אביו היה הבעלים של מטעי קפה בקובה, העושר המשפחתי איפשר לו ללמוד בסנטיאגו ולאחר מכן בצרפת. ארבעת הסבים שלו היו נוצרי צרפתי, אינדיאני מג'מייקה, פליט מולטי מהאיטי, יהודי צרפתי.[1] לפרג ציין כי הוא בעל "דם בינלאומי" וכי "דם של שלושה גזעים מדוכאים זורם בעורקי".

בשנת 1851, חזרה משפחת לפארג לעיר הולדתה בורדו. ב-1861 עבר לפריז ללמוד רפואה, ושם החל את הקריירה האינטלקטואלית והפוליטית שלו, אימץ את הפילוסופיה הפוזיטיביסטית, ויצר קשר עם קבוצות רפובליקניות שהתנגדו לנפוליאון השלישי. נראה שעבודתו של פייר-ז'וזף פרודון השפיעה עליו במיוחד בשלב זה. בתקופה זו פרסם מאמרים בעיתון הפרודוניסטי 'הגדה השמאלית' (La Rive gauche)[1] כאנרכיסט, הצטרף לשלוחה הצרפתית של "איגוד הפועלים הבינלאומי" (האינטרנציונל הראשון) ב-1864. ובמהרה הוא החל לתקשר עם שניים מהמהפכנים הבולטים: מרקס ולואי אוגוסט בלאנקי, שהשפעתם במידה רבה הביאה לסיומן של המגמות האנרכיסטיות של לפארג הצעיר[1].

בשנת 1865, לאחר שהשתתף בקונגרס הסטודנטים הבינלאומי בליאז', נאסר על לפארג להיכנס לכל האוניברסיטאות בצרפת, והוא נאלץ לעזוב ללונדון. הוא נבחר כחבר במועצה הכללית של האינטרנציונל הראשון, ולאחר מכן מונה למתאם הקשרים של הארגון עם ספרד, אם כי נראה שהוא לא הצליח ליצור קשר רציני עם קבוצות פועלים במדינה זו. במקביל המשיך לכתוב בגדה השמאלית.

בלונדון הוא נהיה מבקר קבוע בביתו של מרקס, ופגש את בתו השנייה לאורה, אותה נשא באביב 1868, ולאחר שסיים את לימודי הרפואה, הזוג עוקר לצרפת.[1] נוסף על עבודתו כרופא, פרסם לפארג מאמרים בעיתונים "לה מרסֵיֶיז" ו"המחשבה החופשית" (La Libre Pensée), בהם הוא ביקר את הממסד הדתי ותמך בשחרור האישה' וכן תרגם את כתבי מרקס ואנגלס לצרפתית[1].

בשנת 1871, לאחר הדיכוי הפוליטי בצרפת בעקבות ההתקפה על הקומונה הפריזאית בה לקח חלק, עבר למדריד בספרד. שם יצר קשר עם כמה חברים מקומיים של "האינטרנציונל".[1] שלא כמו בחלקים אחרים של אירופה, בהם היה למרקסיזם חלק דומיננטי, המהפכנים הספרדים היו בעיקר חסידי הסיעה האנרכיסטית של האינטרנציונל. לפארג היה מעורב בהפצת הרעיון המרקסיסטי, פעולה שכוונה בעיקר על ידי פרידריך אנגלס. המשימה שניתנה ללפארג כללה בעיקר גיבוש מנהיגות מרקסיסטית במדריד, תוך הפעלת השפעה אידאולוגית באמצעות מאמרים לא חתומים בעיתון "לה אמנסיפציון" (שם הגן על הצורך ליצור מפלגה פוליטית של מעמד הפועלים, אחד הנושאים המרכזיים שהאנרכיסטים התנגדו לו). במקביל, לקח לפארג יוזמה בכמה מאמרים שלו, להביע את הרעיונות שלו על הפחתה קיצונית של יום העבודה. פעילותו האחרונה של לפארג כפעיל בספרד הייתה לייצג את קבוצת המיעוט המרקסיסטית בקונגרס של האג ב-1872, שסימנה את קץ האינטרנציונל הראשון כקבוצה מאוחדת של כל הקומוניסטים.

בין 1873 ל-1882, לפרג חי בלונדון, ונמנע מלעסוק ברפואה (אותה חשב לרמאות והונאה). הוא פתח סדנת פוטוליטוגרפיה (הדפס העתקי צילומים), אך ההכנסה המוגבלת שלו אילצה אותו לבקש כסף מאנגלס בכמה הזדמנויות.[1] הודות לסיועו של אנגלס, הוא החל לתקשר עם תנועת העובדים הצרפתיים בלונדון, לאחר שהחלה להשיב לעצמה את הפופולריות שאבדה בעקבות הדיכוי הריאקציונרי בתקופת הנשיא אדולף טייר, בשנים הראשונות של הרפובליקה הצרפתית השלישית. משנת 1880 עבד שוב כעורך העיתון L'Egalité . באותה שנה, החל לפרסם בעיתון את הטיוטה הראשונה של "הזכות לעצלות".

ב-1881 לאחר שניתנה בצרפת חנינה לפעילים שב לפריז יחד עם גד.[1] ב-1882 החל לעבוד בחברת ביטוח, שאפשרה לו להיות מעורב יותר בפוליטיקה הסוציאליסטית הצרפתית. יחד עם ז'יל גד וגבריאל דוויל, הוא החל להוביל את פעילותה של מפלגת הפועלים הצרפתית החדשה. פעילותו הפוליטית שהתמקדה בארגון אינטנסיבי של כנסים ועצרות פועלים ואינטלקטואלים בערי שדה ברחבי צרפת, פעילות שנחשבה באותם ימים פעילות קיצונית ומסוכנת. לפארג היה נתון במעקב משטרתי מתמיד, ולעיתים אף נעצר והושלך לכלא לתקופות קצרות - בין היתר לאחר כתיבת ההקדמה לספרו 'הזכות לעצלות. הוא שוחרר מהכלא רק לאיר שנבחר ב-1883 כחבר פרלמנט.[1] בשנים 1886-1887 פרסם את ספרו 'דת ההון', המפרט את משנתו החברתית-כלכלית-תרבותית במתכונת של סיפור בהמשכים.[1] בשנת 1891 נעצר לפראג פעם נוספת במהלך הפגנת האחד במאי בעיר פורמי בצפון צרפת, הפגנה שנסתיימה בירי של המשטרה לתוך הקהל ממנו נהרג מפגין ונפצעו 60 מפגינים. הוא נידון לשנת מאסר.[1]

על אף שפרש קודם לכן מפעילות מפלגתית לאחר כשלון המפלגה הסוציאליסטית של צרפת (שהוקמה על ידי גד ולואי אוגוסט בלאנקי ידידיו) בבחירות 1893, הוא שב ומצטרף אליה לקראת זכייתה בבחירות ב-1902 כחלק מגוש השמאל. בתוך המפלגה השתייך לפראג לפלג הרדיקלי. במקביל הוסיף לכתוב בעיתונים סוציאליסטיים בצרפת, גרמניה ומדינות אירופיות נוספות[1]

מותו עריכה

בשנים האחרונות לחייו הזניח את הפוליטיקה, ועבר לגור בפאתי פאריס בכפר דרוויל. לפרג הגביל את תרומתו לכתיבת מאמרים, וכן התכתב מדי פעם עם כמה מהפעילים הסוציאליסטים הידועים של התקופה, דוגמת קרל קאוטסקי, יילמאר ברנטין, וקרל ליבקנכט. בלילה שבין ה-26 ל-27 בנובמבר 1911 פול ולאורה לפארג הזריקו לעצמם חומצת ציאניד בביתם. במכתב הפרידה כתב לפארג[1]:

החלטתי לשים קץ לחיי בעודי בריא בגופי ובנפשי , לפני שהזקנה חסרת הרחמים, הנוטלת ממני בזה אחר זה את שמחת החיים ותענוגות הקיום והמנשלת אותי מכוחי הפיזי ומיכולתי האינטלקטואלית - תשתק את שארית האנרגיה שבי , תשבור את כוח הרצון שלי ותהפוך אותי לנטל על עצמי ועל הזולת.

רמז לתפיסתו זו שהמוות עדיף על הזקנה אפשר לראות גם בהערת השוליים של ספרו 'הזכות לעצלות'[2]

האינדיאנים בני השבטים שוחרי הקרב בברזיל הורגים את הנכים והקשישים; בשימם קץ לחיים שנגזלת מהם ההנאה שבלחימה, בחגיגות ובמחולות - הם מפגינים את אהבתם. כל העמים הפרמיטיביים הוכיחו באופן זה את אהבתם: המסגטים מהים הכספי (הרודוטוס), כמו גם בני הוונס מגרמניה והקלטים בני גליה. עד לא מזמן החזיקו בכנסיות בשוודיה 'אלות משפחתיות', ששימשו כדי לגאות את ההורים מצעד הזקנה.

הגותו עריכה

 
פסל של לפארג

בספרו "הזכות לעצלות", קרא לפראג תיגר על תפישת העבודה בעולם הקפיטליסטי. וכתב מתוך תחושה של צורך לפעול נגד הדיכוי על כל צורותיו, למען שוויון זכויות מלא לכל אדם ואזרח. לפארג זעם על עיוורונם של המוני העובדים המשתפים פעולה שלא מדעת, עם תעשיינים, אנשי דת, נדבנים ופוליטיקאים, המתחזים למבקשי טובתם, אך מעמיקים ומנציחים בכך את ניצולם. העבודה מסוג זה אינה אלא עבדות שכל מטרתה להעשיר את העשירים ולאפשר את המשך שיעבודו של האדם. מה שמאפשר לנצלנים האלה לכבול אליהם את בני האדם, במעגל הנמשך כל ימי חייו של האדם העובד, היא שיטת העבודה בשכר, שהיא "סוג העבדות הגרוע ביותר", כדבריו. העבודה בשכר כובלת את העובד למעביד ומונעת ממנו לפתח את אישיותו, להרחיב את השכלתו, להעמיק את מודעותו האישית, החברתית והתרבותית. זהו מעגל אין סופי שבו האדם נדון לצרוך מכל הבא ליד, ובכך הוא משלים למעשה את שיעבודו ומחזיר את השכר שקיבל לכיסו של המעביד[3].

ב-1886, פרסם את הספר הסאטירי "דת הקפיטל", בו מוצג כינוס דמיוני בהשתתפות נציגי הבורגנות הבינלאומית, הממשלות והדת הקתולית. בניסיון לבלום את התפשטות הרעיונות הסוציאליסטיים הם מכריזים על דת חדשה - דת הקפיטל, שאלוהיה הוא "האל היחיד שטרם פגש באתיאיסט", בית המקדש שלה הוא הבורסה ורוח הקודש שלה היא האשראי.

כתביו בעברית עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא פול לפארג בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 ראובן מירן, חיי פול לפארג (מתוך: "הזכות לעצלות"), הוצאת נהר ספרים, 2004 עמוד: 67-70
  2. ^ ראובן מירן, הזכות לעצלות, הוצאת נהר ספרים, 2004, הערה 20 עמ' 54-55
  3. ^ ראובן מירן, אחרית דבר: על שיעבוד, חירות ואושר (מתוך: "הזכות לעצלות"), הוצאת נהר ספרים, 2004 עמוד: 59-60
  4. ^ סקירה: נועם יורן, יום עבודה של שלוש שעות, באתר הארץ, 7 ביוני 2004
  5. ^ סקירה: אבנר שפירא, המלצות לסוף השבוע - ספר, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2010