פתיחת התפריט הראשי

פול לפארג

פוליטיקאי צרפתי

פול לפארגצרפתית: Paul Lafargue‏; 15 בינואר 1842 - 25 בנובמבר 1911) היה רופא, עיתונאי, מבקר ספרות ופעיל פוליטי סוציאליסטי. לפארג היה חתנו של קרל מרקס (היה נשוי לבתו השנייה, לאורה). היצירה הידועה ביותר שלו היא הספר הזכות לעצלות שפורסמה בשנת 1880. יליד קובה להורים צרפתיים וקריאולים, בילה את רוב חייו בצרפת, עם תקופות באנגליה ובספרד. בגיל 69, הוא ואשתו לאורה התאבדו.

פול לפארג
Paul Lafargue
Lafargue 1871.jpg
לידה 15 בינואר 1842
סנטיאגו דה קובה, האימפריה הספרדית עריכת הנתון בוויקינתונים
התאבד 26 בנובמבר 1911 (בגיל 69)
דרוויל, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק עיתונאי, פוליטיקאי, כלכלן, מסאי, סופר, מבקר ספרותי, פילוסוף עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג Laura Marx עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים סורבון עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות The Right to be Lazy עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

לפארג נולד בסנטיאגו דה קובה ( העיר השנייה בגודלה בקובה). אביו היה הבעלים של מטעי קפה בקובה, העושר המשפחתי איפשר לו ללמוד בסנטיאגו ולאחר מכן בצרפת. ארבעת הסבים שלו היו נוצרי צרפתי, אינדיאני מג'מייקה, פליט מולטי מהאיטי, יהודי צרפתי. לפרג ציין כי הוא בעל "דם בינלאומי" וכי "דם של שלושה גזעים מדוכאים זורם בעורקי".

בשנת 1851, חזרה משפחת לפארג לעיר הולדתה בורדו. ב-1861 עבר לפריז ללמוד רפואה, ושם החל את הקריירה האינטלקטואלית והפוליטית שלו, אימץ את הפילוסופיה הפוזיטיביסטית, ויצר קשר עם קבוצות רפובליקניות שהתנגדו לנפוליאון השלישי. נראה שעבודתו של פייר-ז'וזף פרודון השפיעה עליו במיוחד בשלב זה. כאנרכיסט, הצטרף לשלוחה הצרפתית של "איגוד הפועלים הבינלאומי" (האינטרנציונל הראשון). ובמהרה הוא החל לתקשר עם שניים מהמהפכנים הבולטים: מרקס ולואי אוגוסט בלאנקי, שהשפעתם במידה רבה הביאה לסיומן של המגמות האנרכיסטיות של לפארג הצעיר[1].

בשנת 1865, לאחר שהשתתף בקונגרס הסטודנטים הבינלאומי בליאז', נאסר על לפארג להיכנס לכל האוניברסיטאות בצרפת, והוא נאלץ לעזוב ללונדון. הוא נבחר כחבר במועצה הכללית של האינטרנציונל הראשון, ולאחר מכן מונה למתאם הקשרים של הארגון עם ספרד, אם כי נראה שהוא לא הצליח ליצור קשר רציני עם קבוצות פועלים במדינה זו. בלונדון הוא נהיה מבקר קבוע בביתו של מרקס, ופגש את בתו השנייה לורה, אותה נשא בשנת 1868, ולאחר שסיים את לימודי הרפואה, הזוג עוקר לצרפת. נוסף על עבודתו כרופא, לפארג מפרסם מאמרים בעיתונים "לה מרסֵיֶיז" ו"המחשבה החופשית", בהם הוא מבקר את הממסד הדתי ותומך בשחרור האישה[1].

בשנת 1871, לאחר הדיכוי הפוליטי בצרפת בעקבות ההתקפה על הקומונה הפריזאית בה לקח חלק, עבר למדריד בספרד. שם הוא יצר קשר עם כמה חברים מקומיים של "האינטרנציונל". שלא כמו בחלקים אחרים של אירופה, שם היה למרקסיזם חלק דומיננטי, המהפכנים הספרדים היו בעיקר חסידי הסיעה האנרכיסטית של האינטרנציונל. לפארג היה מעורב בהפצת הרעיון המרקסיסטי, פעולה שכוונה בעיקר על ידי פרידריך אנגלס. המשימה שניתנה ללפארג כללה בעיקר איסוף מנהיגות מרקסיסטית במדריד, תוך הפעלת השפעה אידאולוגית באמצעות מאמרים לא חתומים בעיתון "לה אמנסיפציון" (שם הגן על הצורך ליצור מפלגה פוליטית של מעמד הפועלים, אחד הנושאים המרכזיים שהתנגדו לה האנרכיסטים). במקביל, לקח לפארג יוזמה בכמה מאמרים שלו, להביע את הרעיונות שלו על הפחתה קיצונית של יום העבודה. פעילותו האחרונה של לפארג כפעיל בספרד הייתה לייצג את קבוצת המיעוט המרקסיסטית בקונגרס של האג ב-1872, שסימנה את קץ האינטרנציונל הראשון כקבוצה מאוחדת של כל הקומוניסטים.

בין 1873 ל-1882, לפרג חי בלונדון, ונמנע מלעסוק ברפואה (שלדעתו אין היא אלא רמאות והונאה). הוא פתח סדנת פוטוליטוגרפיה (הדפס העתקי צילומים), אך ההכנסה המוגבלת שלו אילצה אותו לבקש כסף מאנגלס בכמה הזדמנויות. הודות לסיועו של אנגלס, הוא החל לתקשר עם תנועת העובדים הצרפתיים מלונדון, לאחר שהחלה להשיב לעצמה את הפופולריות שאבדה בעקבות הדיכוי הריאקציונרי בתקופת הנשיא אדולף טייר, בשנים הראשונות של הרפובליקה הצרפתית השלישית. משנת 1880 עבד שוב כעורך העיתון L'Egalité . באותה שנה, החל לפרסם בעיתון את הטיוטה הראשונה של "הזכות לעצלות". ב-1882 החל לעבוד בחברת ביטוח, שאפשרה לו לעבור לפריז ולהיות מעורב יותר בפוליטיקה הסוציאליסטית הצרפתית. יחד עם ז'יל גד וגבריאל דוויל, הוא החל להוביל את פעילותה של מפלגת הפועלים הצרפתית החדשה. פעילותו הפוליטית, המתמקדת בארגון אינטנסיבי של כנסים ועצרות פועלים ואינטלקטואלים בערי שדה ברחבי צרפת, נחשבת באותם ימים פעילות קיצונית ומסוכנת. לפארג נמצא במעקב משטרתי מתמיד, ולעיתים אף נעצר ומושלך לכלא לתקופות קצרות. ב-1883 נבחר כחבר פרלמנט. ב-1893 מצטרף למפלגה הסוציאליסטית של צרפת שהוקמה על ידי ידידו לואי אוגוסט בלאנקי, ואשר זכתה בבחירות ב-1902 כחלק מגוש השמאל.

מותועריכה

בשנים האחרונות לחייו הזניח את הפוליטיקה, ועבר לגור בפאתי פאריס בכפר דרוויל. לפרג הגביל את תרומתו לכתיבת מאמרים, וכן התכתב מדי פעם עם כמה מהפעילים הסוציאליסטים הידועים של התקופה, דוגמת קרל קאוטסקי, יילמאר ברנטין, וקרל ליבקנכט. בלילה שבין ה-26 ל-27 בנובמבר 1911 פול ולאורה לפארג הזריקו לעצמם חומצת ציאניד בביתם. במכתב הפרידה כתב לפארג[1]:

החלטתי לשים קצ לחיי בעודי בריא בגופי ובנפשי , לפני שהזקנה חסרת הרחמים , הנוטלת ממני בזה אחר זה את שמחת החיים ותענוגות הקיום והמנשלת אותי מכוחי הפיזי ומיכולתי האינטלקטואלית - תשתק את שארית האנרגיה שבי , תשבור את כוח הרצון שלי ותהפוך אותי לנטל על עצמי ועל הזולת.

הגותועריכה

לפארג, בספרו "הזכות לעצלות", קרא תיגר על תפישת העבודה בעולם הקפיטליסטי. וכתב מתחושה של צורך לפעול נגד הדיכוי על כל צורותיו, למען שוויון זכויות מלא לכל אדם ואזרח. לפארג זעם על עיוורונם של המוני העובדים המשתפים פעולה שלא מדעת, עם תעשיינים, אנשי דת, נדבנים ופוליטיקאים, המתחזים למבקשי טובתם, אך מעמיקים ומנציחים בכך את ניצולם. העבודה מסוג זה אינה אלא עבדות שכל מטרתה להעשיר את העשירים ולאפשר את המשך שיעבודו של האדם. מה שמאפשר לנצלנים האלה לכבול אליהם את בני האדם, במעגל הנמשך כל ימי חייו של האדם העובד, היא שיטת העבודה בשכר, שהיא "סוג העבדות הגרוע ביותר", כדבריו. העבודה בשכר כובלת את העובד למעביד ומונעת ממנו לפתח את אישיותו, להרחיב את השכלתו, להעמיק את מודעותו האישית, החברתית והתרבותית. זהו מעגל אין סופי שבו האדם נדון לצרוך מכל הבא ליד, ובכך הוא משלים למעשה את שיעבודו ומחזיר את השכר שקיבל לכיסו של המעביד[2].

ב-1886, פרסם את הספר הסאטירי "דת הקפיטל", בו מוצג כינוס דמיוני בהשתתפות נציגי הבורגנות הבינלאומית, הממשלות והדת הקתולית. בניסיון לבלום את התפשטות הרעיונות הסוציאליסטיים הם מכריזים על דת חדשה - דת הקפיטל, שאלוהיה הוא "האל היחיד שטרם פגש באתיאיסט", בית המקדש שלה הוא הבורסה ורוח הקודש שלה היא האשראי.

כתביו בעבריתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא פול לפארג בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 ראובן מירן, חיי פול לפארג (מתוך: "הזכות לעצלות"), הוצאת נהר ספרים, 2004 עמוד: 67-70
  2. ^ ראובן מירן, אחרית דבר: על שיעבוד, חירות ואושר (מתוך: "הזכות לעצלות"), הוצאת נהר ספרים, 2004 עמוד: 59-60
  3. ^ סקירה: נועם יורן, יום עבודה של שלוש שעות, באתר הארץ, 7 ביוני 2004
  4. ^ סקירה: אבנר שפירא, המלצות לסוף השבוע - ספר, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2010