פתיחת התפריט הראשי

לאוטה

כלי פריטה

לָאוּטָה או לוּט או קַתְרוֹס היא כלי מיתר.

לאוטה
Hans Holbein d. J. 030.jpg
סיווג קורדופוניים
קבוצה כלי פריטה, כלי מיתר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
לאוטת רנסאנס בעלת שמונה מיתרים
תֵיאוֹרבּוֹ, בעל שמונה מיתרים ועוד חמישה מיתרי "נבל"

הלאוטה המודרנית התפתחה מהעוּד הערבי, ושמה גם נגזר משמו הערבי של העוד: אל־עוד. אף על פי שצורתם החיצונית של שני הכלים דומה, הלאוטה בנויה מעץ שונה ומנוגנת בסגנון שונה מהעוד, ולכן גוון הקול שלה שונה לגמרי. בניגוד לעוד המנוגן בעזרת מפרט ומשמש ככלי מלודי, ללאוטה סריגים לרוחב הצוואר והיא מנוגנת בעזרת האצבעות, וכך ניתן להפיק באמצעותה פוליפוניה (נגינת מספר קולות בו־זמנית) ואקורדים.

ציור מצרי עתיק המתאר נגני לאוטה

לאוטה הייתה ידועה בעולם העתיק כקתרוס, בדומה ללירה.

הלאוטה המודרנית הגיעה לאירופה בימי הביניים, שם הפכה פופולרית בתקופת הרנסאנס ככלי סולו וככלי מלווה לזמרים והרכבים. מספר המיתרים הלך וגדל עם הזמן, והמנעד הורחב כדי להתאים להרכבים מוזיקליים גדולים יותר. בתקופת הרנסאנס המוקדמת הייתה נפוצה לאוטה בעלת שישה מיתרים (חמישה מיתרים כפולים והמיתר הגבוה ביותר - בודד), ובהמשך נוספו בהדרגה ארבעה מיתרי בס נוספים. בסוף הרנסאנס ולאורך תקופת הבארוק שגשגה ההלחנה עבור והביצוע בארכילאוטה (או "לאוטת בארוק") ובתֵיאוֹרבּוֹ, שאפשרו מנעד גדול יותר וכיוונים אחרים מלאוטת שנבנו קודם לכן בעיצומו של הרנסאנס. תצורת התֵיאוֹרבּוֹ-לאוטה כוללת הארכה של חלק מצוואר הכלי והוספת מיתרים המשמשים לליווי הבס. מקובל לראות בתצורה זאת הרחבה כנבל.

רובו המוחלט של הרפרטואר ללאוטה מתקופת הרנסאנס והבארוק מתועד בשיטת רישום מוזיקלית הנקראת טאבלטורה, אשר מכוונת את הנגן היכן להניח את אצבעותיו ועל אילו מיתרים לפרוט - זאת בניגוד לשיטת התיווי הרגילה, בה מופיעים הצלילים אשר יש לנגן על גבי חמשה המציינת את גובהי הצלילים.

לקראת אמצע המאה ה-18 השתנו ההרכבים המוזיקליים והאופנה באירופה, והלאוטה איבדה את מעמדה ככלי סולו וככלי באסו קונטינואו, בעיקר בתצורת התֵיאוֹרבּוֹ-לאוטה. 

בין המלחינים שכתבו יצירות ללאוטה נמנים אנטוניו ויוואלדי, יוהאן סבסטיאן באך, סילביוס לאופולד וייס, ג'ון דאולנד ואחרים.

נגני לאוטה ישראליםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה