ויקיפדיה

לאליזה

יצירה קלאסית של בטהובן

בָּגָטֵלָה בלה מינור (WoO 59), המוכרת בשם לאֶלִיזֶה (מגרמנית: Für Elise), היא יצירה קצרה לפסנתר פרי עטו של המלחין הגרמני לודוויג ואן בטהובן. הבגטלה היא מיצירותיו הידועות של בטהובן בפרט, ונמנית עם היצירות הפופולריות ביותר במוזיקה הקלאסית בכלל. היצירה לא פורסמה בימי חייו של המלחין והתגלתה רק 40 שנה לאחר פטירתו, בידי המוזיקולוג הגרמני לודוויג נוֹהל. בכתב היד המקורי של היצירה התנוססה ההקדשה "לאֶליזֶה ב־27 באפריל מאת ל. ו. בטהובן". קיימת מחלוקת ערה בקרב מבקרי וחוקרי בטהובן בנוגע לזהותה של "אליזה".

עמוד התווים הראשון של הבגטלה
לודוויג ואן בטהובן (1770–1827), מלחין הבגטלה

בעבר הייתה מקובלת הצורה המעוברתת "לְעַלִּיזָה" כשם היצירה[1].

ביצוע של "לאֶלִיזֶה"

תיאור היצירה

עריכה

היצירה "לאֶליזֶה" בנויה בצורת רונדו בת חמש חטיבות: A–B–A–C–A. היא כתובה במשקל שלוש שמיניות. הוראת המפעם שלה היא "Poco moto", כלומר "בתנועתיות".

הפזמון החוזר של צורת הרונדו (A) בנוי כשלעצמו בצורה תלת־חלקית: א–ב–א. חלק [א] נפתח במוטיב המפורסם של היצירה – שרשרת מתפתלת של תווי שש-עשריות, שמתחילה בצליל מי ונגמרת בצליל לה. החזרתיות של המוטיב (16 פעמים לאורך היצירה) והתזזיתיות הכרומטית שלו בסגנון פרפטואום מובילה תרמו לביסוסו כאחד המוטיבים המוזיקליים המוכרים ביותר[2]. המשך המלודיה מתבסס על נגינת ארפג'י המתפרסת בין זוג ידיו של הפסנתרן. ההרמוניה נעה לסירוגין בין הטוניקה לה מינור לדומיננטה מי מז'ור.

 
תיבות 1–4

חלק [ב] של הנושא החוזר עובר לסולם המקביל דו מז'ור, שבו מתנגנת סקוונצה יורדת המפתחת את התבנית הריתמית שהוצגה בהתחלה. לאחר מכן מגיע קטע מעבר משעשע, אחד מסימני ההיכר הבולטים של היצירה, שלאורכו הצליל מי קופץ במהירות בין אוקטובות שונות ואז נקשר בסלסול כרומטי עם הצליל רה-דיאז.

 
תיבות 11–14

חטיבה B היא אפיזודה שירתית בסולם הסובמדיאנטה פה מז'ור. בניגוד לפשטות הנוגה של הנושא החוזר, שנסמך על חזרתיות, תבניות ריתמיות קבועות ופונקציות הרמוניות בסיסיות, המלודיה החדשה היא עליזה, גלנטית והומופונית. היא אף מעוטרת בתווי קישוט, בתווי מעבר כרומטיים ובאפוג'אטורות, וההרמוניה המלווה אותה מוצגת בתבנית בס-אלברטי. בהמשך החטיבה, מופיעה נגינה נמרצת של מלודיה בחלקי שלושים-ושתיים ביד ימין.

 
תיבות 27–23

האפיזודה השנייה (חטיבה C) מגיעה לאחר החזרה על חטיבה A. מעל נקודת עוגב פועמת בתבנית תווי שמיניות מזדחלת לאיטה מלודיה אפופת מסתורין. חלק מצליליה זרים לנקודת העוגב, מה שמערער את היציבות של הקטע ומעמעם את המתח ההרמוני. האפיזודה חוקרת אזורים טונליים חדשים שלא נבחנו עד כה ביצירה, כמו סולם רה מינור והאקורד הנפולטני סי-במול מז'ור.

 
תיבות 64–61

האפיזודה מסתיימת באתנח-דומיננטי על אקורד מי מז'ור, שאחריו מגיע קטע מעבר מבריק עם ארפג'ו לה מינור במקצב טריולות וסולם כרומטי יורד. בתום המעבר שב הרונדו למופע האחרון של נושא החוזר.

היסטוריה

עריכה

הבגטלות של בטהובן

עריכה

בָּגָטֵלָה[א] (Bagatelle) היא סוג של יצירה קצרה ופשוטה, הנכתבת בדרך כלל לפסנתר[3]. לאורך חייו, חיבר בטהובן עשרות בגטלות, ובהן 24 שפורסמו באופן רשמי עם מספרי אוֹפּוּס[ב], וכן בגטלות שלא ממוספרות לפי אופוס (WoO)[4].

ב־1822 העלה בטהובן מבין כתביו 11 יצירות קצרות, על מנת לערוך אותן ולפרסמן כ"בגטלות"[5]. שנה שלאחר מכן, ב־1823, עלה בידו להוציא לאור את 11 הבגטלות, שלימים קוטלגו באופוס 119 של יצירותיו[6]. רובן ככולן נכתבו במועד מוקדם יותר בחייו – בגטלות 1–5 נכתבו כסקיצות עוד בשנת 1803, בתקופתו המוקדמת של בטהובן; בגטלות מס' 7–11 נכתבו במקור עבור ספר לימוד הנגינה בפסנתר "Wiener Pianoforte-Schule" בעריכת המלחין הגרמני פרידריך שטארקה (Friedrich Starke), ויצאו לאור בנפרד ביוני 1821[7]. עם זאת, יש לציין כי בעת שבירר בכתביו ובחר ביצירות שייכללו בקובץ הבגטלות החדש, החליט בטהובן שלא לכלול חלק מהן, ביניהן הבגטלה בלה מינור "לאֶליזֶה". סביר שהשמיט אותה משום שסגנונה לא הלם את סגנון יתר הבגטלות באופוס[5].

גרסאות היצירה

עריכה
 
לודוויג נוֹהל (1885-1831), מוזיקלוג גרמני, מגלה כתב היד המקורי של "לאֶליזֶה"
 
המהדורה הראשונה של "לאֶליזֶה", מתוך "מכתבים חדשים של בטהובן", לודוויג נוֹהל (1867)

העתק כתב היד המקורי (1867)

עריכה

הבגטלה, שלא פורסמה בימי חייו של בטהובן, התגלתה לראשונה ב־1865, בידי המוזיקולוג הגרמני לודוויג נוהל (Ludwig Nohl), בעזבונה של הגברת בָּבֶּט ברדל (Babette Bredl), מורה בגמלאות מהעיר מינכן[8]. נוהל, שביקר בביתה של ברדל כדי לבחון כתבי יד שברשותה, זיהה באופן מיידי את כתב ידו של בטהובן וניגן מתוכו בהתלהבות את היצירה בפני ברדל. בהסכמתה, העתיק נוהל את כתב היד ופרסם אותו שנתיים לאחר מכן, ב־1867, בספרו "מכתבים חדשים של בטהובן" ("Neue Briefe Beethovens")[9]. בתחתית העמוד הראשון של תווי היצירה, צירף נוהל הערת שוליים:

היצירה הקצרה והמקסימה הבאה, שלא נחשפה עד כה, מגיעה מעזבונה של גברת תרזה פון דרוסדיק (מלפאטי), שהעניקה אותה במתנה לגברת ברדל ממינכן. היא לא נכתבה עבור תרזה, שכן חקוקה עליה ההקדשה: "לאֶליזֶה ב־27 באפריל מאת ל. ו. בטהובן"...

— לודוויג נוֹהל, הערת שוליים בספרו "מכתבים חדשים של בטהובן" (1867), עמ' 28

כתב היד המקורי שגילה נוֹהל נהפך במרוצת השנים לגרסה המבוצעת והידועה כיום ברחבי העולם. אולם, כתב היד אבד עם השנים ולא נותר ממנו זכר[10][8]. לפיכך, מועד כתיבת היצירה, וכן אותנטיות ההקדשה "לאֶליזֶה", נותרו לוּטים בערפל. עם זאת, קיימות שתי גרסאות מוקדמות של הבגטלה: סקיצת אוסף לנדסברג וטיוטת בּוֹן.

סקיצת אוסף לנדסברג (1808)

עריכה

בספריית המדינה בברלין נשתמרה הסקיצה המוקדמת ביותר של "לאֶליזֶה", שכתיבתה מתוארכת לשנת 1808[11]. היא נמצאת בעמוד 149 מתוך קטלוג מס. 10 באוסף לנדסברג[ג][13]. מבין הרישומים הראשוניים ששורבטו בזריזות על גבי גיליון החמשות, ניתן לזהות במרכז העמוד את המלודיה הראשית של הבגטלה בשלב כתיבה די מפותח, אך ללא הליווי ביד שמאל[14].

סקיצת אוסף לנדסברג (1808)
 
המחשת המלודיה בתיווי דיגיטלי
 
כתב היד המקורי (המלודיה הראשית של "לאֶליזֶה" מסומנת במסגרת אדומה)

טיוטת בּוֹן (1822/1810)

עריכה

במוזיאון "בית בטהובן" (Beethoven House) בבון[ד] אצור גיליון חמשות כפול (bifolium) בן ארבעה עמודים, שמקוטלג כ-BH 116[ה]. על פני עמודים 1 ו-4 של הגיליון חיבר בטהובן טיוטה מלאה של "לאֶליזֶה"[15][14]. בעמודים 2 ו-3 ובמרבית עמוד 4 מופיעים קטעים מתוך שתי יצירות אחרות פרי עטו של המלחין – מוזיקת הליווי למחזה "אגמונט" מאת גתה (אופ. 84), שהופעת בכורתה נערכה ביוני 1810[16]; ומארש בפה מז'ור (WoO 19), שלצדו רשום "3 באוגוסט 1810"[10][17]. לאור העובדה ששתי היצירות האחרות בגיליון הושלמו בקיץ 1810, ובהנחה כי תוכן ההקדשה "לאליזה ב־27 באפריל..." אכן מהימן, ניתן לקבוע כי היצירה הושלמה ב־27 באפריל 1810[8]. עם זאת, עומדת בעינה השאלה האם שבת בטהובן ממלאכתו על הבגטלה למשך שנתיים בין כתיבת סקיצת 1808 לטיוטת 1810, או שלחלופין כתב את טיוטת בּוֹן בסמוך לכתיבת סקיצת 1808, וב־1810 השתמש באזורים הפנויים שמסביבה לצורך העבודה על "אגמונט" ועל המארש[14].

טיוטת בּוֹן (1822/1810)
 
עמוד 1, מכיל טיוטה של מרבית היצירה מלבד סיומה.
 
עמוד 4, מכיל טיוטה של סיום היצירה.

בטיוטת בון של "לאֶליזֶה" ניתן לזהות בבירור שני שלבי כתיבה, הנבדלים זה מזה במכשיר הכתיבה שבו השתמש בטהובן[5]:

הטיוטה המקורית בדיו, 1810
עריכה

השלב המוקדם, שמתוארך לאביב 1810[ו], נכתב בעט דיו. למרות כתב היד[ז] המרושל של המלחין ואי הסדר השורר על גבי הגיליון, אפשר להבחין כי מדובר בטיוטה מתקדמת של "לאֶליזֶה"[15], שבינה לבין הגרסה המבוצעת כיום קיימים הבדלים ספורים בלבד. הדבר מעיד על כך שבטהובן הסתמך על טיוטת בון כשחיבר את כתב היד המקורי, אך הוסיף כמה שינויים מינוריים לפני שחתם את היצירה[5].

עריכות עיפרון, 1822
עריכה

נדמה כי בטהובן לא החזיק בעותק נוסף של היצירה טרם מסרה לידי "אֶליזֶה" ב־1810, הן משום שלא התכוון לפרסמה אלא להעניקה במתנה והן משום לא נהג לחבר יותר מכתב יד אחד ליצירה[5]. עם זאת, הוא שמר את הטיוטה בין כתביו למקרה שימצא לה שימוש בעתיד. 12 שנים לאחר מכן, ב־1822, חזר אליה בטהובן וערך בה שורה של תיקונים בעיפרון, שדורסים או מוסיפים לכתוב בעט, כאשר נערך לפרסמה כחלק מקובץ 11 הבגטלות אופ. 119. ראיה לכך היא הכותרת "No. 12" שהוסיף בפינה השמאלית-עליונה בעמוד 1, המצביעה על כוונתו לכלול אותה כיצירה השנים-עשר בקובץ, אך לבסוף חזר בו[5]. פרט לניסיונות השלמת הבגטלה בשילוב עריכות העיפרון המאוחרות, בין היתר בידי המוזיקולוגים בארי קופר ב־1989[18] ומריו אשאואר (Mario Aschauer) ב־2021[19], גרסת 1822 נשארה כמעט בלתי־מוכרת בעולם המוזיקה הקלאסית.

על אף שגרסת 1822 אינה חורגת בתכלית מתכניה של טיוטת 1810 ומהדורת 1867, אכן ניכרים בה כמה שינויים בולטים המבדילים אותה מהנוסח המוכר:

  • הוראת המפעם "Molto grazioso" ("בחינניות יתרה") במקום "Poco moto" ("בתנועתיות") בכתב היד המקורי.
  • הוספת סימני הפסקה (𝄿) לתחילת כל תיבה ביד שמאל במלודיה הראשית (חטיבה A), שמעכבים את תבניות הארפג'ו בשש-עשרית אחת. ההסטה יוצרת חפיפה מלודית בין נגינת יד שמאל ליד ימין, ובכך צורת הליווי נהיית מתוחכמת יותר[5].
  • מיקום צליל הבס לה בתחילת תיבות 4 ו-8 באוקטבה אחת נמוכה יותר, מה שמעניק לליווי צליל עמוק ועשיר יותר[5].
השוואה בין גרסת 1810 לגרסת 1822, תיבות 4-1
 
באדום – עיכוב מנגינת הליווי בשש־עשרית אחת. בכחול – הנמכת תו הליווי הראשון בתיבה 4 באוקטבה.
  • בטיוטת 1810 צירף בטהובן לתחילת חטיבה B (בפה מז'ור) קטע בן ארבע תיבות, שככל הנראה בוטל עם כתיבת כתב היד המקורי ולכן לא מנוגן כיום. אולם, עריכת העיפרון שהוסיף בטהובן ב־1822 לנגינת יד שמאל מרמזת כי התכוון להשאיר את הקטע למרות הביטול, או שמא שכח שביטל אותו מפאת הזמן הארוך שעבר בין הגרסאות[5].
  • בתיבה השלישית של חטיבה B בטיוטת 1810 מופיעה מלודיה פשוטה היורדת מהצליל לה לצליל דו, חלופה לרעיון מלודי מוקדם ומורכב יותר שמופיע לימינה ובוטל במחיקת עט. בגרסת 1822 סימן בטהובן את המלודיה הפשוטה במחיקת עיפרון, ואילו מעל הרעיון המלודי המחוק שרבט קו גלי, הסימון הידוע של בטהובן לעריכת "stet"[5], שמנחה להתעלם מהמחיקה ולשחזר את הכתוב. לפיכך, נדמה כי ב־1822 דווקא המלודיה המקורית המורכבת, שכוללת צליל סי במול בצירוף שבעה או שמונה תווים, נשאה חן בעיניו של בטהובן יותר מאשר המלודיה הפשוטה שהגה בכתב היד שהעניק ל"אֶליזֶה".
הבדלים מלודיים בין גרסאות 1810 ו־1822
 
ארבע תיבות נוספות לפני תחילת חטיבה B שהושמטו בכתב היד המקורי. תוספת מאוחרת מ־1822 למנגינת יד שמאל מסומנת במסגרת ריבועית.
 
שחזור המלודיה שבוטלה בטיוטת 1810 (מימין) עם סימון קו גלי ("stet") מעל התווים. משמאל כתובה גרסת המלודיה המוכרת כיום, אותה ביטל בטהובן בעריכות 1822.
  • שינויים צורניים נרחבים – לצד העריכות המלודיות, סידר בטהובן מחדש את מבנה היצירה באופן ניכר. למשל, מוסיף המלחין קטע מעבר חדש בן ארבע תיבות בסיום חטיבה C, שמבוסס על המוטיב הראשי של הבגטלה. אולם, השינוי העיקרי הוא הזזת קטע ארפג'ו הטריולות לשלב מאוחר יותר ביצירה וחיבור מופע נוסף של הפזמון החוזר בסיום היצירה[20]. הלה החיל את השינוי הזה באמצעות שתי הערות טקסטואליות שנעץ לצד התווים: מעל קטע ארפג'ו הטריולות רשם "100 de=", ומעל תיבה 22 בסיום חטיבה A רשם "Ende Vi=100". הערות מסוג זה הן שיטה ידועה של בטהובן שבעזרתה חיבר יחדיו חלקי סקיצות שפזורים במיקומים מרוחקים זה מזה בגיליון הטיוטה. הפועל הלטיני "Vide" ("הַבֵּט!", "שים לב!") מתחלק לשני חצאים – "Vi" ו-"de". המקום בסקיצה שנקטע או שנזקק לעריכה מסומן ב-"Vi" ונועד למשוך את תשומת הלב ולקשר לחלק המשלים שלו המסומן ב-"de"[21]. כך, בצירוף התחילית "Ende" ("סיום"), על קורא הטיוטה להמשיך ישירות לסיום היצירה, היכן שמופיע הסימון "de", במקום רצף הנגינה הרגיל כפי שכתוב בתווים.
  • סיום חדש – בגרסת 1822 מציין בטהובן כי המופע האחרון של הפזמון החוזר ברונדו ינוגן ב-"Una Corda" (לחיצה על הדוושה השמאלית בפסנתר), שמשקיטה את צלילי הנגינה ומשרה אווירה שאננה ונינוחה. יתרה מכך, בטהובן הגה סיום חדש לבגטלה, שמכיל אפוג'אטורה פשוטה מהצליל סי לצליל הטוניקה לה[20].

לדברי המוזיקולוג בארי קופר, טיוטות מוקדמות ליצירותיו של בטהובן אינן תופעה יוצאת-דופן, אך לראייתו, מציאת גרסה מאוחרת יותר מזו שמוכרת כיום, במיוחד כזו שנחשבה בעיני המלחין למשופרת ומשוכללת יותר, היא בגדר חשיבות נעלה[20].

שאלת זהותה של "אליזה"

עריכה

בקרב חוקרי בטהובן קיימים חילוקי דעות בדבר זהותה של הנמענת "אֶליזֶה", ששמה הוזכר בהקדשה שהתנוססה על גבי כתב היד המקורי שגילה נוֹהל. לא זו בלבד, אלא שבחלוף הזמן נעלמו עקבותיו של כתב היד, ולכן בלתי אפשרי לבחון את כתיב ההקדשה מקרוב ולדלות ממנה רמזים נוספים שעשויים לשפוך אור על זהותה של "אֶליזֶה". עבור רבים, ההקדשה מרמזת על יחסים אינטימיים עם הנמענת, או לכל הפחות רחשי אהבה שהרעיף עליה בטהובן, ואלו מעניקים נופך מיוחד לתוכן המוזיקלי של היצירה. לכן, עד עצם היום הזה נעשו מאמצים כבירים על מנת לחשוף את זהותה האמיתית[22]. חלק מן ההשערות המרכזיות מנסות להתחקות אחר אישה בשם "אֶליזֶה" או בשם דומה מבין מעגל החברים הקרוב של בטהובן בתקופת כתיבת היצירה.

תרזה מלפאטי

עריכה
 
דיוקן של תרזה מלפאטי (1792–1851), מאת צייר אנונימי

במהדורת 1867 של "לאֶליזֶה" ציין מגלה היצירה לודוויג נוֹהל בהערת שוליים כי כתב היד הגיע לידיה של גברת ברדל ממינכן מעזבונה של תֶרֶזֶה פון דרוֹסדִיק מַלפָאטי פון רוֹהרֶנבַּך צוּ דֵּצָה[ח] (Therese von Droßdik Malfatti von Rohrenbach zu Dezza). תרזה הייתה פסנתרנית מוכשרת, תלמידתו, ידידתו ומושא אהבתו של בטהובן, ששאף להינשא לה באביב 1810, אז הייתה בת 18[23]. ב־1925 פרסם המוזיקולוג הגרמני מקס אוּנגֶר (Max Unger) מאמר שבו עמד על הזיקה שבין בטהובן ומלפאטי, והציג מכתב שחיבר עבורה המלחין. בסוף המכתב נכתב:

[...] היי שלום, תרזה הנכבדת. אני מאחל לך את כל הטוב והיופי שבעולם. אני מנבא לך עתיד ורוד וחיים מאושרים, זכרי אותי לעד! [...] גם אם זה אומר שלא יהיה לך אכפת מעבדך הנאמן וחברך, בטהובן.
נ.ב. יהיה לי לחסד אם תוכלי ליידע אותי בכמה מילים פשוטות כיצד אוכל להיות לך לעזר.

— לודוויג ואן בטהובן[24]

לטענת אונגר, אין כל צל של ספק שהמכתב נכתב באביב 1810, בסוף חודש אפריל או בתחילת חודש מאי[25], תיארוך שתואם את ההשערה לפיה היצירה הושלמה ב־27 באפריל 1810. אמנם, אין מדובר במכתב אהבה מובהק, שכן נימת הפנייה לנמנעת אינה נחרצת אלא די מהוססת, ואף לא ברור האם אי פעם הציע בטהובן נישואין למלפאטי באופן רשמי. עם זאת, מתוך מכתבים רבים שחיבר בטהובן עבור הברון איגנץ פון גלייכנשטיין, חברו הקרוב שבאותה תקופה היה מאורס לאנה, אחותה של תרזה, עולים לבטיו הפנימיים ונטייתו של המלחין לשאת את מלפאטי לאישה[26]. היות שכתב היד נמצא במקור בעזבונה של תרזה מלפאטי לפני שעבר לידיה של גברת ברדל ממינכן[ט], גרס אונגר כי הבגטלה נכתבה עבור מלפאטי, שמכונה במאמרו "פרויקט-הנישואין" של בטהובן באביב 1810. הלה ניסה לפרש את ההקדשה "לאֶליזֶה" כתעתוק שגוי – נדמה כי לודוויג נוֹהל, שהעתיק לספרו את הבגטלה, פענח את המילה "Therese" כ-"Elise", שלדברי אונגר עשויות להיראות דומות לאין שיעור, בייחוד תחת כתב היד המרושל והעמום של המלחין[27]. לפיכך, תוכנה המקורי של ההקדשה עשוי היה להיות "Für Therese", ולא "Für Elise".

מאז פרסום המאמר, הטילו חוקרים ספק באשר להשערה של אונגר, וביניהם ריטה סטבלין וקלאוס מרטין קוֹפִּיץ שתהו כיצד נוֹהל, חוקר בטהובן מוערך שהיה מיומן בפענוח כתב ידו של המלחין, היה מסוגל לבצע טעות שכזאת מבלי משים. שניהם אף הזכירו במאמריהם[23][28] שנוֹהל ציין במפורש במהדורת 1867 שהיצירה לא הוקדשה למלפאטי[י].

מריה אווה "אליזבת" רקל

עריכה
 
דיוקן של מריה אווה "אליזבת" רקל (1793–1883), מאת הצייר יוזף ויליברורד מאהלר

בשורת מאמרים שפרסם המוזיקולוג הגרמני קלאוס מרטין קוֹפּיץ (Klaus Martin Kopitz), החל מרשומה קצרה בעיתון דר שפיגל מ־2009 ועד מאמר נרחב בנושא שהתפרסם ב־2020, טען הלה באדיקות כי הנמענת "אליזה" היא למעשה מריה אווה "אליזבת" רֶקֶל (Elisabeth Röckel), זמרת סופרן ממעגל החברים של בטהובן, שהייתה בת 17 בעת כתיבת היצירה. היא הייתה אחותו הצעירה של זמר הטנור יוזף אוגוסט רקל (Joseph August Röckel), ידידו הקרוב של בטהובן, שב־1806 ביצע את תפקיד דמותו של "פלורסטן" בבכורת גרסתה השנייה של האופרה "פידליו" פרי עטו של המלחין[29].

אף על פי שקיבלה את השם "מריה אֶווה" בטקס טבילתה[30], טען קוֹפּיץ כי רקל לא הצליחה להתרגל לשמות הללו ונהגה לכנות את עצמה "אליזבת", על שם אמהּ[31]. בנוסף, הלה מספק במאמריו ראיות לכך שרקל השתמשה באופן רווח בשם "אליזבת", או בקיצוריו השגורים "אֶליזֶה" או "אֶליס", בתקופה שבה התוודעה בפני בטהובן. למשל, מתוך פנקס דיירים מהשנים 1805–1807 של "התיאטרון על נהר וינה" עולה כי רקל התגוררה בצעירותה כדיירת-משנה בבניין התיאטרון, בדירה שהייתה שייכת למשפחת זמרת הסופרן אנה מילדר-האופטמן (Anna Milder-Hauptmann)[31]. לצד אחיה הגדול, שנרשם בפנקס בשם "Jos Röckl", רשומה גם היא בשם "Elis Röckl". בנוסף, ב־1813 התחתנה רקל עם המלחין יוהאן נפומוק הומל, חברו הטוב של בטהובן[32]. ברישום טקס הטבילה של בנה אדוארד שנערך ב־9 במאי 1814, נרשמה בשם "מריה אווה אֶליזֶה"[31].

קוֹפִּיץ משער כי היצירה נכתבה עבור רקל כמחוות פרידה ממנה טרם עזבה את וינה באפריל 1810 ועברה לעיר במברג שבמדינת בוואריה, שם הצטרפה לתיאטרון העיר וביצעה את תפקיד דמותה של "דונה אנה" באופרה "דון ג'ובאני" מאת מוצרט[33]. לשם הפרכת התאוריה לפיה היצירה הוקדשה לתרזה מלפאטי, קוֹפִּיץ מזכיר את הצעתו של נגן העוגב והמוזיקולוג הגרמני יוהנס קווק (Johannes Quack) לפיה צלילי הפתיחה של הבגטלה טומנים בחובם צופן לשמה של אֶליזֶה. כתיב שמה בגרמנית הוא E–[L]–[I]–S–E – האותיות "E" מצפינות את צלילי ה-מי במנגינה, ואילו האות "S", קיצור מקובל של הצליל "Es" (מי-במול בשיטה הגרמנית), מצפינה את הצליל רה-דיאז בתחלופה אנהרמונית[י"א][28][י"ב].

 
צופן השם "אליזה" (E–L–I–S–E) בצלילי הפתיחה של הבגטלה.

אליזבת ברנספלד

עריכה

ב־2014 פרסמה המוזיקולוגית הקנדית ריטה סטבלין (Rita Steblin) מאמר שבו הציעה כי אליזבת ברנספלד (Elisabeth Barensfeld), זמרת סופרן שהייתה בת 13 בעת כתיבת היצירה, היא הנמנעת "אֶליזֶה". ברנספלד נולדה ב־1796 בעיר רגנסבורג שבמדינת בוואריה[34], ובגיל צעיר עברה לווינה, שם למדה זמרה אצל זמר האופרה ג'וּזֶפֶּה סיבּוֹני (Guiseppe Siboni) ואצל המלחין הנודע אנטוניו סליירי. ברנספלד זכתה להכרה ולקריירה משגשגת כילדת-פלא הודות לקולה יוצא הדופן[35] והופיעה בפני קהלי קונצרטים ברחבי וינה[36]. בשולי מאמרה, מציינת סטבלין כי הזמרת הצעירה חיה באותה תקופה תחת חסותו של הממציא הגרמני יוהאן נפומוק מלצל (Johann Nepomuk Maelzel)[י"ג] והתגוררה עמו בדירתו. מעבר לרחוב מגוריהם התגוררה תרזה מלפאטי ומשפחתה[37]. סטבלין משערת כי ברנספלד, שיְתרה על הצלחתה בתחום הזמרה אף נגנה בפסנתר[35], בוודאי קיבלה שיעורי נגינה משכנתה מלפאטי. מתוך מכתב שחיבר בטהובן עבור מלפאטי באביב 1810 עולה כי הלה נערך לחבר ולשלוח לתרזה כמה יצירות פשוטות לפסנתר[38]. סטבלין סברה במאמרה כי היצירות הללו נכתבו למטרות לימודיות עבור כיתת תלמידיה של מלפאטי, שבה לכאורה נכללה ברנספלד, וההקדשה "לאֶליזֶה" מתייחסת אל ילדת הפלא המוכשרת[39]. השערה זו אף מסבירה את הימצאותו של כתב היד המקורי בעזבונה של מלפאטי.

אליזבת שאכנר

עריכה

במאמר שפרסם המוזיקולוג האוסטרי מיכאל לורנץ (Michael Lorenz) ב־2011, פסל הלה מכל וכל את התאוריה של קוֹפִּיץ בדבר זיהויה של "אליזבת" רקל כנמנעת ההקדשה. בעזרת חומרים ארכיוניים שלא היו בידי קופיץ עת פרסם את מאמריו הראשונים בנושא, הוכיח לורנץ כי רקל מעולם לא הזדהתה בשם "אליזבת", על שלל נגזרותיו, במסמכים רשמיים כלשהם. לצד זאת, הוא סבר שכתב היד המקורי, שנמצא במקור בעזבונה של תרזה מלפאטי, התגלגל לידיה של גברת ברדל דרך בנה[י"ד], הפסנתרן הגרמני רוּדוֹלף שאכנר (Rudolf Schachner). בערוב ימיה, יצאה מלפאטי לסיבוב הופעות עם שאכנר, וטרם פטירתה ב־1851 הורישה לו בצוואתה את פסנתר המהגוני שלה ואת כתבי היד של בטהובן שהיו ברשותה, ביניהם הבגטלה "לאֶליזֶה"[40]. במאמר נוסף שפרסם ב־2013, הציג לורנץ תאוריה משלו בנוגע לזהות הנמענת – לדבריו, ההקדשה "לאֶליזֶה ב־27 באפריל מאת ל. ו. בטהובן" לא נכתבה כלל וכלל על ידי בטהובן, אלא נוספה בשלב מאוחר יותר על ידי שאכנר, לו הורש כתב היד. הלה עשוי היה להקדיש את היצירה לאשתו או לבתו, ששתיהן נקראו "אליזבת" או "אֶליזֶה"[41][ט"ו].

השם "אליזה" כדימוי ספרותי

עריכה

בימיו של בטהובן, השם "אֶליזֶה" היה נמצא בתפוצה רחבה במעגלי הספרות הווינאית ואף בעיתונות הפופולרית. ספרים, שירים ומאמרים פשטו בחיי החברה והמשפחה סביב דמותה הארכיטיפית "אֶליזֶה", מודל ליופי ולשלמות נשית[22]. אלו כללו, בין היתר, שיטות ועצות שבהן לסייע לעלמות צעירות לשפר את תדמיתן ולהפוך למארחות טובות המשרות אווירה ערבה, לנשות-שיח נהדרות המשכילות בהוויות העולם ולכותבות מכתבים מצוינות. חיבורים אחרים גוללו את עלילותיהן של "אליזות" בדיוניות ששאפו לאידיאלים של מצוינות והגשמה עצמית, לצד מודעות לדחפיהן הרומנטיים והפגנת כניעות ואיפוק בפני בעליהן, ערכים שהיו בראש מעייניה של החברה הווינאית[42]. לדברי המוזיקולוג ההולנדי יוס ואן דר זנדן, מסתבר כי באותה תקופה הפנייה לאישה בשם "אליזה" יכולה להתפרש כמחוות חיבה והערכה לאישה יפת-מראה ובעלת מידות טובות, תוך שמירה על נימוס ודיסקרטיות[43]. הלה מעריך שבטהובן, שלא נהג לפנות לאנשים ישירות בשמם, עשוי היה למסור את כתב היד עם ההקדשה "לאֶליזֶה" לתרזה מלפאטי, מושא אהבתו באביב 1810[43].

בתרבות הפופולרית

עריכה

היצירה הקצרה והפשוטה נהפכה במרוצת השנים לאהובה במיוחד על פסנתרנים ועל נגנים חובבים כאחד. הפסנתרן הסיני הנודע לאנג לאנג תיאר אותה כך: ”עבורי היא רומנטית מאוד, היא קלילה כנוצה. אין להתייחס אליה כמוזיקת רקע, היא נוגעת לליבו של כל מי שמאזין לה”[44].

בטאיוואן, לחן היצירה מתנגן מתוך משאיות זבל כדי ליידע את התושבים שהמשאית נמצאת בסביבה[45]. בישראל, הוא מנוגן לעיתים על ידי אוטו גלידה וכן כצלצול הכריזה בבתי ספר. בתחילת עידן הטלפונים הסלולריים היה הלחן נפוץ מאוד כרינגטון[46].

הלחן היווה השראה לשירים רבים, ביניהם שירי ראפ, רוק ופופ, למשל:

לקריאה נוספת

עריכה
  • Norman Lebrecht, Why Beethoven: A Phenomenon in One Hundred Pieces, Simon & Schuster, 2023. (באנגלית)
  • Jürgen May, Eine Bagatelle und andere Kleinigkeiten, Bonner Beethoven-Studien 11, 2014, עמ' 141–163 (בגרמנית)

קישורים חיצוניים

עריכה

עיינו גם בפורטל

 

פורטל המוזיקה הקלאסית מהווה שער לחובבי המוזיקה הקלאסית בפרט, ולחובבי המוזיקה בכלל, ולמתעניינים בתחום המוזיקה הקלאסית. בפורטל תוכלו למצוא מידע על מלחינים חשובים ודומיננטיים, על התקופות השונות במוזיקה הקלאסית, על יצירות מופת קלאסיות שונות ועוד.

  מדיה וקבצים בנושא לאליזה בוויקישיתוף

קישורים לביצועי היצירה

עריכה

מאמרים

עריכה

ביאורים

עריכה
  1. ^ המונח נגזר משמו הצרפתי של קינוח עשוי שכבות עוגה, פירות וקצפת. בדומה לקינוח, בגטלה נועדה להיות קצרה ומתוקה.
  2. ^ שבע בגטלות אופ. 33 (1803), 11 בגטלות אופ. 119 (1823) ושש בגטלות אופ. 126 (1825)
  3. ^ אוסף כתבי יד ויצירות נרחב שהיה שייך למוזיקולוג הגרמני לודוויג לנדסברג (1807–1858). לאחר מותו, חלק מהאוסף הועבר לספריית המדינה בברלין[12].
  4. ^ המוזיאון ממוקם בבית הולדתו של בטהובן, בכתובת Bonngasse 20.
  5. ^ קטלוג Beethoven-Haus) BH) ממיין את הסקיצות שנמצאות במוזיאון "בית בטהובן" בבון.
  6. ^ כאמור בפסקה הקודמת, מתוארך על פי שתי היצירות האחרות בגיליון שהושלמו בקיץ 1810, ועל פי ההקדשה "ב־27 באפריל".
  7. ^ הכוונה היא לאופן שבו כתב בטהובן את היצירה, ולא לכתב היד שגילה לודוויג נוֹהל ב־1867.
  8. ^ "תרזה מלפאטי" היה שם נעוריה. "פון דרוסדיק" הוא שם המשפחה של בעלה, האציל ופקיד הממשל וילהלם פון דרוסדיק, לו נשאה ב־1816. "פון רוהרנבאך דו דצה" הוא תואר האצולה שהוריש לה אביה, הסוחר הוינאי-סקסוני יעקוב פרידריך מלפאטי.
  9. ^ ובהתחשב שבחלק מוקדם יותר במכתב המצוין במאמר כתב בטהובן כי "בקרוב ישלח לה [לתרזה] יצירות שלא יהוו מכשול לנגינתה".
  10. ^ בהנחה שהלה חקר את הסוגיה לאשורה לפני פרסום המהדורה הראשונה.
  11. ^ שיטת התיווי האנגלית משייכת לצלילי הסולם דו–רה–מי–פה–סול–לה–סי את האותיות הלטיניות A–B–C–D–E–F–G, בהתאמה. בשיטת התיווי הגרמנית, סימני היתק נוספים לצלילים הבסיסיים כסיומות – "is" לדיאז ו"es" לבמול. לכן, הצליל מי במול בשיטה הגרמנית, בה נעזר בטהובן, נכתב "Es" (כיווץ הכתיב "Ees"). התו "Es" נשמע זהה לאות הלטינית "S", ולכן האות מצפינה את הצליל מי במול. במנגינה של "לאֶליזֶה" מופיע הצליל רה דיאז, שהוא המקביל האנהרמוני (נשמע זהה אך נכתב בצורה שונה) של הצליל מי במול.
  12. ^ מלחינים מתקופות שונות הכמינו קריפטוגרמות מוזיקליות ביצירותיהם. המלחין הגרמני יוהאן סבסטיאן באך השתמש בצופן אותיות שם משפחתו B–A–C–H (סי-במול–לה–דו–סי בנומנקלטורת התיווי הגרמנית) ברבות מיצירותיו, למשל ביצירתו המונומנטלית "אמנות הפוגה". גם המלחין הרוסי-סובייטי דמיטרי שוסטקוביץ' הצפין את שמו בעזרת התווים D-S-C-H (רה–מי-במול–דו–סי) ברבות מיצירותיו, כמו ברביעיית כלי הקשת מס. 8 בדו מינור.
  13. ^ נודע כממציא מכונות מוזיקליות אוטומטיות, אחד מחלוצי יצרני המטרונום וחברו של בטהובן.
  14. ^ שנולד כשלא הייתה נשואה.
  15. ^ בבדיקה שערך המוזיקולוג הגרמני יוּרגן מאי (Jürgen May) ב־2014, כתב היד המקורי של היצירה לא נמצא בעזבונו של רודולף שאכנר.
  16. ^ דגימה – שימוש חוזר בצלילים מוקלטים ביצירה מוזיקלית אחרת, "סימפול" (Sampling).

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ שמעו ברדיו, תכנית ירושלים, יום ראשון, דבר, 15 בספטמבר 1946
  2. ^ Georgios Kommatas, General Analysis of Für Elise, Piano lessons London by WKMT, ‏20 בפברואר 2021 (באנגלית)
  3. ^ Michael Kennedy, The Concise Oxford Dictionary of Music, Oxford University Press, 2007, עמ' 40. (באנגלית)
  4. ^ List of works by Ludwig van Beethoven, IMSLP (באנגלית)
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Cooper, עמ' 562
  6. ^ Tyson, עמ' 333
  7. ^ Tyson, עמ' 332
  8. ^ 1 2 3 Steblin, עמ' 3
  9. ^ Dalya Alberge, Beethoven’s ‘Elise’ probably not his at all, Otago Daily Times, ‏2023-01-26 (באנגלית)
  10. ^ 1 2 Nice to know: Beethoven's Most Famous Melody, Beethoven-Haus Bonn (באנגלית)
  11. ^ Cooper, עמ' 332
  12. ^ George Grove, A Dictionary of Music and Musicians (1450-1889), כרך 2, London: Macmillan, 1900, עמ' 89. (באנגלית)
  13. ^ Beethoven, Ludwig van: Skizzen, 1801, Berlin State Library, Digital Archive (בגרמנית)
  14. ^ 1 2 3 Cooper, עמ' 561
  15. ^ 1 2 Für Elise. Klavierstück a-Moll WoO 59. Kritische Ausgabe mit Faksimile der Handschrift BH 116, Skizzentranskription und Kommentar von Sieghard Brandenburg, OMI Facsimiles (באנגלית)
  16. ^ Egmont, Op.84 באתר פרויקט ספריית התווים הבין-לאומי (באנגלית)
  17. ^ Gustav NotteBohm, Zweite Beethoveniana: Nachgelassene aufsätze, Leipzig: Peters Editions, 1887, עמ' 527-526. (בגרמנית)
  18. ^ Für Elise, 1822 Revised Version, The Unheard Beethoven (באנגלית)
  19. ^ Andrew Eales, Beethoven’s Revised Für Elise, Pianodao, ‏28 ביולי 2021 (באנגלית)
  20. ^ 1 2 3 Cooper, עמ' 563
  21. ^ Douglas Porter Johnson, Alan Tyson, Robert Winter, The Beethoven Sketchbooks: History, Reconstruction, Inventory, University of California, 1985, עמ' 64. (באנגלית)
  22. ^ 1 2 Zanden, עמ' 101
  23. ^ 1 2 Steblin, עמ' 5
  24. ^ Alfred Christlieb Kalischer, The Letters of Beethoven, כרך 1, London: J.M. Dent, 1909, עמ' 125-127. (באנגלית)
  25. ^ Unger, עמ' 66
  26. ^ Unger, עמ' 66–67
  27. ^ Unger, עמ' 70
  28. ^ 1 2 Kopitz, עמ' 12
  29. ^ Kopitz, עמ' 9
  30. ^ Kopitz, עמ' 15
  31. ^ 1 2 3 Kopitz, עמ' 16
  32. ^ Kopitz, עמ' 10
  33. ^ Kopitz, עמ' 17–18
  34. ^ Steblin, עמ' 19
  35. ^ 1 2 Steblin, עמ' 11
  36. ^ Steblin, עמ' 23
  37. ^ Steblin, עמ' 35
  38. ^ Kalischer, עמ' 126
  39. ^ Steblin, עמ' 36
  40. ^ Michael Lorenz, Die "Enttarnte Elise", Bonner Beethoven-Studien, 2011, עמ' 169–190 (בגרמנית)
  41. ^ Michael Lorenz, Maria Eva Hummel. A Postscript, Michael Lorenz Blogpost, ‏8 ביולי 2013 (באנגלית)
  42. ^ Zanden, עמ' 102
  43. ^ 1 2 Zanden, עמ' 105
  44. ^ “Für Elise” Performed beautifully by Lang Lang, AURZART Music, ‏11 בספטמבר 2020 (באנגלית)
  45. ^ Amy Qin, Amy Chang Chien, When You Hear Beethoven, It’s Time to Take Out the Trash (and Mingle), The New York Times, ‏8 בפברואר 2022 (באנגלית)
  46. ^ Mina Yang, Für Elise, circa 2000: Postmodern Readings of Beethoven in Popular Contexts, Popular Music and Society, 1 29, Taylor & Francis, 2007 doi: https://doi.org/10.1080/03007760500142613 (באנגלית)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=לאליזה&oldid=40707386"