לודוויג ואן בטהובן

לודוויג ואן בטהובן (בגרמנית: Ludwig van Beethoven (מידע • עזרה); 17 בדצמבר 1770 – 26 במרץ 1827) היה מלחין ונגן פסנתר וירטואוזי גרמני. נחשב לאחד מגדולי המלחינים במוזיקה הקלאסית והיה דמות בולטת בתקופה הקלאסית והתקופה הרומנטית, והוא המלחין הידוע ביותר של תקופת המעבר הקצרה שהייתה ביניהן. רעיונותיו וגאוניותו עוררו השראה בדורות של מוזיקאים וקהל אף שנים רבות לאחר מותו. כמעט כל המוזיקולוגים כיום מסכימים שהוא אחד משלושת ה-B - שלישיית מלחינים ששמם מתחיל באות "B", והשפיעו באופן ניכר על עולם המוזיקה הקלאסית. שני המלחינים האחרים בקבוצה הם בדרך כלל י.ס.באך וברהמס.

לודוויג ואן בטהובן
Ludwig van Beethoven

דיוקן של בטהובן משנת 1820 מעשה ידי יוזף קרל שטילר
לידה	17 בדצמבר 1770 בון, נסיכות הבוחר מקלן (כיום גרמניה)
פטירה	26 במרץ 1827 (בגיל 56) וינה, האימפריה האוסטרית
מקום קבורה	בית הקברות המרכזי בווינה
מוקד פעילות	בון, מדלינג, וינה, באדן
תקופת הפעילות	1782–1827 (כ־45 שנים)
זרם	קלאסית/רומנטית
סוגה	מוזיקה לתזמורת, מוזיקה קאמרית, סולו פסנתר, מוזיקה ווקאלית, מוזיקה לתזמורת כלי נשיפה
שפה מועדפת	גרמנית
כלי נגינה	פסנתר, כינור
מספר יצירות ידוע	917 מסודרות Bia1-849
מספר צאצאים	0
פרסים והוקרה	Bröckemännche Award (2020)
חתימה

בשנות העשרים המאוחרות לחייו החל לאבד את שמיעתו, אובדן שיכול לפגוע קשות בתפקודם של אנשים בכלל, ונחשב מביש במיוחד לגבי בני תקופתו. אולם, בטהובן המשיך להפיק יצירות מופת אפילו לאחר שחירשותו נעשתה מוחלטת. באופן יוצא דופן בין בני זמנו, עבד כמלחין עצמאי, ארגן קונצרטים ונתמך בידי כמה פטרונים בעלי הון. אורח חיים זה, שהיה אפשרי בזכות מוניטין יוצא דופן, איפשר לו להסתיר את לקותו מסובביו. מרבית בני תקופתו גילו שהיה חירש רק מקריאת הווידוי שבצוואתו.

בין יצירותיו המפורסמות ביותר נמנות הסימפוניות השלישית ("הרואית" - Eroica), החמישית ("הגורל", "הניצחון"), השישית ("הפסטורלית" - Pastoral), השביעית והתשיעית, ("המקהלתית" - Choral), שמכילה את "אודה לשמחה" - An die Freude, ונכתבה כשכבר היה חירש לחלוטין. כמו כן, ידועות מיסה סולמניס, הקונצ'רטו לפסנתר מס' 5 ("קיסר" - Emperor), הקונצ'רטו לכינור, פרק רביעיית המיתרים "הפוגה הגדולה" המהפכני, הסונאטות לפסנתר: ה"פאתטית" (Pathétique), "אור הירח" (Mondscheinsonate), סונאטת "ולדשטיין" (Waldstein), "אפאסיונטה" (Appassionata), סונאטת "האמרקלאוויר" (Hammerklavier) וכן היצירה "לאליזה" (Für Elise).

חייו

ילדותו ונעוריו

בית הולדתו של בטהובן ברח' Bonngasse 20 בעיר בון

בטהובן נולד בעיר בון שבנסיכות הבוחר מקלן, באימפריה הרומית הקדושה (כיום בשטח גרמניה), ליוהאן (1740–1792)ומגדלנה (1744–1787) ואן בטהובן. ידוע כי בטהובן הוטבל לנצרות ב-17 בדצמבר, וכי משפחתו חגגה את יום הולדתו ב-16 בדצמבר. סבו מצד אביו, לודווייק (Lodewijk) ואן בטהובן (1712–1773), היה מוזיקאי מדוכסות בראבנט (כיום בחלק הפלמי של בלגיה) שעבר לבון בגיל 21, היה זמר הבס בחצר נסיכות קלן וברבות הימים הקאפלמייסטר של המקום; בטהובן הנכד נקרא על שמו (לודוויג הוא המקבילה הגרמנית של לודווייק בפלמית). האב יוהאן, שעבד כטנור באותו מקום, גם נתן שיעורים בפסנתר וכינור כדי להשלים את משכורתו.

אביו של בטהובן החל ללמד אותו מוזיקה מאז שהיה בן חמש, בתקווה שיוכל לסייע בפרנסת המשפחה. בטהובן אכן הראה כישרון מוזיקלי מיוחד והתקדם במהירות בלימודיו. האב, שהיה נגן בתזמורת הדוכס, היה מורה קשוח ובלתי צפוי - הוא נהג לצוות עליו לבלות כל היום בחדרו ולהתאמן בנגינה. כיוון שהיה מודע להצלחתו של ליאופולד מוצארט עם בנו, רצה אף הוא לנצל את בנו להצגתו כ"ילד פלא" ועל אף שכבר מלאו לו שבע, הציגו כבן חמש במודעות על הופעתו הראשונה במרץ 1778. האב לחץ עליו להיקשר לתחום המוזיקה כבר מגיל צעיר, והכביד עליו בתביעות קשות כדי שיוכל לפרנס את משפחתו.

כשהגיע בטהובן לגיל תשע החל אחד מידידיו של אביו ללמדו לנגן בפסנתר. לא אחת היה האב שב עם חברו המורה לביתו באמצע הלילה, כשהם שתויים לחלוטין, וגורר את לודוויג הצעיר מחוץ למיטתו כדי שינגן לפניהם עד שיירדמו. השניים לא השניאו על בטהובן את הנגינה - אדרבא, המוזיקה היא שהמציאה לילד מקום מפלט ממכאוביו.

מורו המפורסם והמוערך הראשון של בטהובן, מגיל 11, היה כריסטיאן גוטלוב נפה (1748–1798). כשזה עזב כדי לעבוד במקום אחר, נקרא לודוויג למלא את מקומו בנגינה בכנסייה, ועשה זאת בהצלחה רבה. באותה עת הושפע בטהובן מאוד מיצירותיו של באך. בגיל 14 החל הנער לעבוד למחייתו כנגן בתזמורת החצר, ומלבד עיסוק זה החל לחבר יצירות משלו.

ב-1787 נסע בטהובן הצעיר לעיר וינה בפעם הראשונה, מתוך כוונה להיפגש, בין היתר, עם מוצרט, שהיה אז כבן שלושים. לא ברור אם פגישה כזו אכן התקיימה ואם כן, מה קרה בה. לפי דעה אחת בטהובן פגש שם את מוצרט וניגן לפניו וכשזה האזין לנגינתו, אמר: "יש לשים לב אליו - יבוא יום והעולם כולו ידבר אודותיו". בטהובן נאלץ לחזור לביתו במהרה עקב גסיסת אמו ממחלת השחפת. מאז ביקורו הראשון בווינה חלם בטהובן לחזור למרכז המוזיקה החשוב באותם ימים ולהגשים שם את שאיפותיו. עם מותה של אמו, כשהיה בן 17, השתנה אורח חייו באופן קיצוני. הוא ביכה אותה במשך ימים רבים ועתה, בגלל האלכוהוליזם המחמיר של אביו, גם נאלץ לגדל ולפרנס את שני אחיו הצעירים. בטהובן מצא את פרנסתו במתן שיעורי נגינה. בבית משפחתו של אחד מתלמידיו הכיר את כתביו של יוהאן וולפגנג פון גתה, אותו פגש אישית מאוחר יותר. בטהובן החל לצאת לבדו לטיולים ארוכים מחוץ לעיר, ולרשום מנגינות שעלו בדעתו בפנקס קטן - הרגל שליווה אותו כל ימיו. ממנגינות קצרות אלו היה מפתח לאחר מכן את יצירותיו.

בגרותו

דיוקן של בטהובן, 1803

בתחילת שנות העשרים לחיי בטהובן התעכב המלחין יוזף היידן בדרך מקרה בעיר בון בדרכו ללונדון, ושוב בדרכו חזרה לווינה. באחד הביקורים האלה פגש את בטהובן, שהראה לו קנטטה שחיבר, והיידן התרשם ממנה לטובה. נסיך העיר בון החליט, כי בטהובן ייצא ללמוד אצל היידן ודאג לממן את לימודיו ואת שהותו בעיר. בטהובן עבר לווינה ב-1792. הוא השתקע בעיר בהמלצת הרוזן ולדשטיין (Waldstein). בטהובן ראה בסיכוי ללמוד הלחנה אצל היידן פיצוי על החמצת הלימוד אצל מוצרט, שמת שנה לפני כן, לאחר כעשור שבו התערער מעמדו החברתי והפסיק לקבל תלמידים. אולם הקשר עם היידן לא עלה יפה. היידן כבר היה מבוגר מדי, שבע הצלחה ומפורסם בעולם כולו, ובטהובן המרדן לא הסב לו נחת. כמו רבים אחרים גילה היידן, כי אי אפשר להציב גבולות לעצמאותו של בטהובן הצעיר ולא ניתן לכבול את רוחו. השיעורים באו לקיצם בשנת 1794 כאשר היידן נסע לאנגליה. ידוע כי היידן היה מכנה את בטהובן "המונגולי הגדול". זאת כנראה בשל מראהו של בטהובן באותם הימים - בחור גוץ וגס למראה, שנחשב לחסר נימוסים, חם-מזג ועקשן.

מהווידוי שבצוואתו של בטהובן מתבררת הסיבה למוניטין שיצא לו כאדם גס רוח. בטהובן נאלץ להסתיר את אובדן השמיעה ההולך ומחמיר שלו, שנחשב אז לדבר שראוי להתבייש בו. בשל לקותו התקשה להבין את דברי זולתו והדבר תסכל אותו. הם מצידם לא הבינו מדוע דבריהם מעלים את חמתו. תקריות אלה הלכו ותכפו, וכאשר הייתה חירשותו של בטהובן מוחלטת, חשבו הבריות שהוא מתעלם מדבריהם - הם נואשו מלצפות ממנו לתגובות מנומסות ומאוזנות והוא התייאש מקבלת יחס סלחני ומבין. הנתק בין בטהובן לציבור הגיע לשיאו בעת שהקהל באולם הקונצרטים, המלא מפה לפה, קיבל בתשואות סוערות את ביצוע הבכורה של הסימפוניה התשיעית, אך בטהובן, שלא ראה ממקומו על דוכן המנצח את הקהל המריע מאחוריו, חשב שאיש אינו מוחא כפיים ועל כן לא הסתובב אל הקהל ולא השתחווה. על פי השמועה, בשלב זה קם הכנר הראשי (לפי סטנלי, אחד הסולנים) והפנה אותו בעדינות אל הקהל, כדי שיווכח במו עיניו במה שחירשותו העלימה מידיעתו.

על אף השם שיצא לו כאדם גס רוח, החל בטהובן קושר קשרים בווינה עם משפחות אצולה רבות השפעה וזכה להצלחה כפסנתרן בחצר הקיסר ובקונצרטים חשובים אחרים, כן לימד רבים מבני האצילים ופרסם יצירות חדשות כל העת. דומה שכולם העריכו את כישרונו בנגינה, בניצוח ובהלחנה. יצירותיו הראשונות שנשאו מספרי אופוס, שלושת הטריו לפסנתר, כינור וצ'לו בוצעו בשנת 1795. בטהובן החל בקריירה, שבה המשיך כל חייו: במקום לעבוד בשביל פטרון קבוע כמו הכנסייה או חצר אצולה (כשם שנהגו רוב המלחינים לפניו), עבד באופן עצמאי, אך עם זאת כתב לעיתים קרובות עבור פטרונים מזדמנים. הוא ביסס עצמו כלכלית דרך שילוב של מלגות שנתיות או מתנות בודדות מאנשי האצולה, הכנסות מביצועים בציבור, קונצרטים ושיעורים, ומכירות של יצירותיו.

חייו האישיים

לודוויג ואן בטהובן

בטהובן נמשך לאישה בלתי ניתנת להשגה, הנשואה לאציל, ומעולם לא נישא. פרשיית האהבה היחידה שלו עם אישה מוכרת החלה ב-1805 עם ז'וספין פון בראונשוויג, אלמנה ואם לארבעה ילדים קטנים, שעם כל ידידותה הקרובה וחיבתה אל בטהובן, הסתייגה מהידוק הקשרים ומן האינטימיות שבטהובן חפץ בה. 13 מכתבים שהוחלפו ביניהם והתפרסמו בשנת 1957 מלמדים על הקשר ביניהם ועל רצונם להסתיר את קרבתם מבני משפחת פון בראונשווייג, בין השאר בשימוש בגוף שלישי המסויג ולא בגוף שני, האינטימי. הפער החברתי בין השניים היה אחד הגורמים להסתייגותה של פון בראונשוויג, כיוון שלא יכלה להתחתן עם פשוט-עם בלי לאבד את ילדיה, אך גם לאישיותו הקשה והבעייתית של בטהובן היה חלק בדבר. בשנת 1810 נישאה פון בראונשוויג בשנית.

ב-1812 כתב בטהובן מכתב אהבה ארוך לאישה המזוהה רק כ"אהובה נצחית". ישנם המאמינים, שתקופת היצירתיות הנמוכה של בטהובן בערך בשנים 1812–1816 נבעה מדיכאון עקב הבנתו שלעולם לא יינשא. בטהובן לא פרסם דבר בתקופה זו, אך דווקא בשנת 1816 הלחין כמות גדולה מאוד של יצירות.

בטהובן היה בקשר עם המלחין טוביאס האסלינגר, אשר פרסם את יצירותיו (ויצירותיהם של מלחינים גדולים אחרים). ובטהובן יצר עמו קשר. לפי המסופר, הם היו חברים טובים. וקיימים מכתבים רבים של בטהובן להאסלינגר ולהפך. ואפילו נראה כי בטהובן נהנה בחברתו של האסלינגר.

בטהובן בעל הנפש המורדת לא השלים עם משמעת בחייו, תכופות הסתבך במריבות, התקשה בניהול ביתו ומשרתיו, לא הקפיד על לבושו והיה "מכור לתעלולים". הוא התווכח עם קרובי משפחתו ועם אחרים (כולל המאבק הציבורי הכואב בנושא אחיינו קארל, תחילה על האפוטרופסות עליו ואחר-כך נגדו), והחזיק בהרגלים אישיים מוזרים, ביניהם לבישת בגדים מלוכלכים. בהדרגה התכנס בטהובן יותר ויותר אל תוך עצמו ואל תוך המוזיקה שלו; הוא לא יכול היה עוד ליהנות מחברת אחרים, והמשיך את חייו כאיש גלמוד ועצוב. שנות חייו האחרונות היו מרירות וחסרות ביטחון כלכלי.

בריאותו ומותו

מצבו הבריאותי של בטהובן היה רע לעיתים קרובות. לפי אחד ממכתביו, כאבי הבטן החלו כשהיה עוד בעיר בון וכך ניתן לקבוע שאירעו לפני 1792. בשנת 1826 התדרדרה בריאותו באופן חריף, ודיווח הנתיחה שלאחר המוות מציין בעיות רציניות בכבד, בשלפוחית השתן, בטחול, ובלבלב.

אין הסכמה כללית לגבי הגורם המדויק למותו של בטהובן; אנליזה של תלתל משערו של בטהובן, שנגזר מראשו יום לאחר מותו, וכן חלק מגולגולתו, שנלקח מהקבר ב-1863, מראים שייתכן שהרעלת עופרת תרמה לבריאותו הגרועה ולבסוף למותו. שני הפריטים נמצאים כיום במרכז בטהובן בסן חוזה שבקליפורניה. מקור הרעלת העופרת אינו ידוע, אך ייתכן שהיו אלה דגים, תרכובות עופרת המשמשות להמתקת יינות, או כלי קיבול של שתייה עשויים בדיל.

אולם, לא סביר שהרעלת העופרת הייתה הגורם לחירשותו של בטהובן, שיכלה להיות תוצאה, לדעת מספר חוקרים, של הפרעה מחלה אוטואימונית כמו זאבת. ניתוח השיער לא גילה כספית, ממצא התואם את האבחנה, שלבטהובן לא הייתה עגבת (כספית שימשה לטיפול בעגבת באותם ימים). העדר מטבוליטים של תרופות מלמד על האפשרות, שבטהובן נמנע מנטילת משככי כאבים ותרופות הרגעה.

בחודש דצמבר 1826 תקף את בטהובן צינון קשה, והמחלה החמירה והייתה לדלקת ריאות. בטהובן מת ב-26 במרץ 1827, לאחר חולי ארוך, באמצעה של סופת רעמים עזה. היו שאמרו, כי מילותיו האחרונות היו: "בשמיים אשמע".

בטהובן נקבר בבית הקברות ווארינגר, שם נטמנה, כעבור עשרים חודשים, גופתו של פרנץ שוברט בקבר סמוך לשלו. בשנת 1888 הועברו קבריהם של שוברט ושל בטהובן לבית הקברות המרכזי בווינה, לצד קברו של יוהאן שטראוס (האב); מאוחר יותר (בשנת 1897) נקבר לצדם גם יוהנס ברהמס.

הנצחה

• חצי האי בטהובן באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה, נקרא על שמו; חצי האי אירואיקה הסמוך נקרא על שמה של הסימפוניה השלישית של בטהובן

יצירתו

הקריירה של בטהובן כמלחין מתחלקת בדרך כלל לתקופה המוקדמת, האמצעית והמאוחרת.

התקופה המוקדמת

בתקופה המוקדמת, בטהובן נראה כמחקה את מקורות ההשראה הגדולים שלו, היידן ומוצרט, ובמקביל חוקר כיוונים חדשים ומרחיב בהדרגה את ההיקף והשאיפות של יצירותיו. יצירות משמעותיות בתקופה המוקדמת הן הסימפוניה הראשונה והשנייה, שש היצירות הראשונות לרביעיית כלי קשת, שני הקונצ'רטי הראשונים לפסנתר, ועשרים הסונאטות הראשונות שלו לפסנתר, הכוללות את "הפתטית" ו"סונאטת אור הירח".

התקופה האמצעית

בתקופה האמצעית, החלה הירידה בשמיעתו של בטהובן, ובאחד ממכתביו מתוארים אף צפצופים באוזניים. התקופה ידועה ביצירות בעלות סולמות רבים, חדורות גבורה ומאבק; אלה כוללות רבות מן המפורסמות ביותר ברפרטואר המוזיקה הקלאסית. יצירות התקופה האמצעית כוללות שש סימפוניות (הסימפוניות ה-3 עד ה-8), שלושת הקונצ'רטי האחרונים לפסנתר, הקונצ'רטו המשולש, הקונצ'רטו היחיד לכינור, חמש יצירות לרביעיית כלי קשת (מס' 7 - 11), שבע הסונאטות הבאות לפסנתר, הכוללות את "ולדשטיין" ו"אפאסיונטה", והאופרה היחידה שלו - פידליו.

התקופה המאוחרת

הבית עם גג הרעפים בווינה בו סיים בטהובן את חיבור הסימפוניה התשיעית

תקופתו המאוחרת של בטהובן החלה בסביבות שנת 1816 ונמשכה עד מותו בשנת 1827. התקופה מאופיינת בעיקר במשבר קשה שעבר, כשהגיע לגיל מבוגר לאחר אין ספור מערכות יחסים עם נשים שונות, והבנה שלעולם לא יינשא. בתקופתו המאוחרת התחרש עד שכמעט לא שמע דבר, ולגבי שנותיו האחרונות קיים ויכוח אם התחרש כליל או ששמע גרוע ביותר. בהמשך התקופה ידוע שניסה להשתמש בחצוצרות אוזניים (מכשיר הגברה עתיק לחרשים). היצירות המאוחרות נערצות מאוד ומאופיינות בעומק אינטלקטואלי, ביטוי אישי עז ועריכת ניסויים במבנים (לדוגמה, בקוורטט בדו דיאז מינור יש שבעה פרקים, והסימפוניה התשיעית כוללת מקהלה בפרק האחרון). תקופה זו כוללת את מיסה סולמניס (Missa Solemnis), את חמש היצירות האחרונות לרביעיית כלי קשת, ואת חמש הסונאטות האחרונות לפסנתר, אשר ביניהן נמצאת גם סונאטת האמרקלאוויר, הסונאטה הגדולה והארוכה ביותר של בטהובן. כתיבתו של בטהובן באותה התקופה מאופיינת במשקלים מורכבים וכן מלל רב לתיאור צורת הנגינה הדרושה.

האנס קלר, המוזיקאי והמחבר הבריטי הכריז על בטהובן כ"בינה הגדולה ביותר של האנושות כולה", לנוכח עומק והיקף חקירותיו האמנותיות של בטהובן, ופתיחות הקהל הרחב ליצירותיו.

סגנון המוזיקה וחידושים

עטיפת הסונטה לפסנתר, מס' 32

בטהובן נחשב לאחת הדמויות החשובות ביותר בין התקופות הקלאסית והרומנטית בתולדות המוזיקה. בטהובן בנה על עקרונות צורת הסונאטה ופיתוח המבנה שירש מהיידן ומוצרט, אך הרחיב אותם מאוד, בכתיבת פרקים ארוכים ושאפתניים יותר. אולם בטהובן גם הגדיר מחדש בצורה משמעותית את הסימפוניה, שינה אותה מבעלת מבנה נוקשה של ארבעה פרקים בתקופתו של היידן לצורה גמישה, שמספר פרקיה איננו קבוע ומתכונתה משתנה בהתאם לצורך על מנת להביא ללכידות היצירה.

לפני זמנו של בטהובן הייתה, על פי רוב, המוזיקה שחיברו מלחינים גדולים כמוצרט והיידן מלאת חן ומעודנת, מלבבת והרמונית, ונאמנה לתבניות הקלאסיות המקובלות, הן בצורה והן במבנה ההרמוני. המוזיקה של בטהובן הייתה סוערת יותר ומלאה רגשות עזים, עשירה בתוכן דרמטי והבעתי, ונועזת בשימוש בהרמוניות. היא הייתה מסוגלת להביע יגון עמוק או אושר צרוף. זו הייתה מהפכה של ממש בעולם המוזיקה של אותם ימים. אופיו החזק והעקשני ניצח את כל מה שהותווה לפניו; ערער את יסודות הסימפוניה ועיצב אותה מחדש בדרכו שלו. עם זאת, גם אצל היידן ומוצרט, כמייצגים העיקריים של תקופתם, היו חריגות מן המקובל, אם כי רחוקות מן ההעזה של בטהובן.

בטהובן גם השפיע מאוד במהלך חייו על התפתחות הפסנתר. לפניו התקיימו שתי אסכולות כלליות לנגינה בפסנתר: הפסנתרים שנבנו בווינה היו קלים, הן במשקל והן לנגינה, מתאימים לשלל הגוונים וההרמוניות שהיו דרושים למוצרט, אך טווח הדינמיקה שלהם לא ענה על דרישותיו האקספרסיביות הכבירות של בטהובן. לפסנתרים שנבנו בלונדון היה צליל מלא יותר עם פעילות כבדה יותר במקלדת. אף על פי שחי בווינה, אימץ בטהובן סגנון נגינה כבד הרבה יותר משל רוב עמיתיו, ואף על פי שלא היה הפסנתרן היחיד שהעדיף כלי כבד יותר, הוא היה היחיד שגאוניותו המוזיקלית נהפכה לשם נרדף לתרבות האמנות של וינה. באופן ספציפי יותר, לבטהובן היו קשרים עם יצרן הפסנתרים הבולט אנדראס שטרייכר, וככל שעלתה ההערכה כלפיו, כך פותחו הפסנתרים בווינה כדי להתאים לטעמו המיוחד. בשנת 1809 יצר לבסוף שטרייכר פסנתר, שבו ויתר על "תכונותיהם הרכות, הלטפניות, קלות-ההכנעה של שאר כלי הנגינה הווינאיים ובנה, על פי עצת בטהובן, את הפסנתרים שלו גמישים יותר, ועל ידי כך העמיד לרשות הווירטואוז בעל כוח הנגינה ובעל הרצון להפכה רבת-משמעות, פסנתר בעל יתר עוז ויתר אפשרות להאריך את צלילו ולהפיק צלילים עדינים. על ידי כך שיפר את אופי כלי הנגינה שלו והעניק להם רב-צדדיות יתירה, ועליהם להניח דעתו של כל וירטואוז, שאינו רודף אחרי הברק הקל בלבד...".

במפגש בין בטהובן ליוהאן פרנץ קסאבר שטרקל בשנת 1791 הזמין שטרקל את בטהובן לנגן אחריו לפני הקהל. כשבטהובן סרב, התגרה בו שטרקל באומרו, שהווריאציות שבטהובן הלחין על נושא הארייטה "וייני אמורה" ("בואי, אהבה") של וינצ'נצו ריגיני (מלחין החצר הקודם באשאפנבורג) קשות כל כך לביצוע, שספק אם מחברן עצמו יוכל לנגנן כראוי. בתגובה לכך התיישב בטהובן אל הפסנתר וניגן בעל פה לא רק את כל 24 הווריאציות שלו, אלא גם יצירות נוספות. בין הנוכחים היו שהבחינו, שהפסנתרן והמלחין הצעיר ניגן בווירטואוזיות בסגנון שחיקה את נגינתו המעודנת של שטרקל. השפעתו של שטרקל ניכרה כנראה גם בכמה מיצירותיו המוקדמות של בטהובן לפסנתר.

דוגמאות למהפכנותו של בטהובן

הסימפוניה השישית בכתב ידו של בטהובן

הסימפוניה החמישית, פרק ראשון, אלגרו קון בריו

כאמור, בטהובן, ברוחו המהפכנית, חידש רבות בצורות הידועות במוזיקה. חידושיו בצורות של התקופה הקלאסית היו לציון דרך ביצירותיהם של מלחיני התקופה הרומנטית והקלאסית במוזיקה.

הז'אנר המאפיין ביותר את התקופה הקלאסית הוא הסימפוניה. להלן חידושיו של בטהובן בסימפוניה:

• שינוי מבנה הפרק השלישי בסימפוניה – במקור, מבנהו היה מינואט-טריו-מינואט (הפרק בנוי בצורת א-ב-א). החל מסימפוניה מס' 2 (למעט מס' 8) החליף בטהובן את המינואט בסקרצו (הלצה מוזיקלית). גם בסימפוניה הראשונה שלו, שבה הפרק השלישי נקרא מינואט, הוא מנוגן כמו סקרצו. בסימפוניות מס' 4, 5, 6 ו-7 הרחיב בטהובן את צורת הפרק השלישי ל-א-ב-א-ב-א, כלומר סקרצו-טריו-סקרצו-טריו-סקרצו.
• חיבור בין פרקים – בשתיים מתוך תשע הסימפוניות שכתב מנוגנים פרקים שונים כיחידה אחת ברצף. כך זה בסימפוניה מס' 5, כאשר פרקים 3 ו-4 מנוגנים ברצף, וכך קורה גם בסימפוניה מס' 6 ("פסטורלית"), כאשר פרקים 3, 4 ו-5 מנוגנים ברצף. מאפיין זה, השאול מעולם האופרה, (ושנעשה בו כבר שימוש בסימפוניות של היידן ושל יוהאן סבסטיאן באך) הוא חלק משינוי הגישה לסימפוניה כיחידה אורגנית ולא כאוסף פרקים נבחרים.
• סימפוניה תוכניתית – בטהובן כתב סימפוניה בעלת תוכן חוץ מוזיקלי המתואר על ידי המוזיקה. את סימפוניה מס' 6 תיאר בטהובן כ"זכרונות מחיי הכפר", ולכל פרק יש כותרת תיאורית ("סצנה על הנחל", "התכנסות שמחה של אנשי כפר"). בעוד שבכתיבה התוכניתית לא היה כל חידוש (כבר ברנסאנס ובבארוק נכתבו יצירות בפורמט דומה), החידוש הגדול הוא בהערה שצירף בטהובן לתווים, לפיה אין מדובר בתיאורי טבע ומזג-אוויר כפשוטם, אלא ב"נופי נפש". בכך המשיך בטהובן בתהליך הפיכת המוזיקה לכלי להבעה אישית ולא להצגה כללית של רגשות. אין הוא רוצה להדגים בפני הקהל מהו העצב, לדוגמה, אלא להראות לקהל את עצבונו של המלחין.
• הרחבת החלק האחרון – הקודה, היא החלק המסיים של פרק הכתוב בצורת סונאטה. אצל מלחיני התקופה הקלאסית הקודה הייתה קצרה ביותר. לעומתם, אצל בטהובן הפכה הקודה למעין חטיבה מפותחת בפני עצמה. בסימפוניות של בטהובן התבססה המגמה למקם את מרכז הכובד המוזיקלי בפרק האחרון של הסימפוניה, ולא בראשון כפי שהיה נהוג במאה השמונה עשרה.
• שימוש במוטיבים
  • בסימפוניה מס' 5 עושה בטהובן שימוש במוטיב ריתמי אשר מופיע בכל הפרקים (מוטיב המכונה לפעמים "מוטיב הגורל" או "מוטיב הניצחון"). גם בכך תורם בטהובן להפיכת צורת הסונטה מצורה דואלית (המתמקדת בעימות בין שני נושאים מנוגדים) לצורה מונותמטית (המציגה נושא מאגד שסביבו מבוסס כל הפרק, או אפילו כל היצירה).
  • בסימפוניה מס' 9 מצטט בטהובן בתחילת פרק הפינאלה (האחרון) את הנושאים הראשיים של שלושת הפרקים הקודמים.
• הרחבת התזמורת
  • בפרק הפינאלה של סימפוניה מס' 9 הוסיף בטהובן מקהלה וארבעה סולנים, פיקולו, קונטרה בסון, 3 טרומבונים, תוף גדול, מצלתיים ומשולש.
  • בסימפוניה השלישית הוסיף בטהובן קרן שלישית
  • בסימפוניה החמישית בפרק האחרון הוסיף בטהובן פיקולו, קונטרה בסון ושלושה טרומבונים.
  • בסימפוניה התשיעית הוסיף בטהובן לפרקים 1, 2 ו-4 עוד שתי קרנות.

מלחיני התקופה הרומנטית לא נשארו אדישים לחדשנותו של בטהובן. כמעט כל אחד ואחד ממלחינים אלו השתמש באחד מהחידושיו של בטהובן:

• הסקרצו הבטהובני, תפס אצל מרבית המלחינים וכמעט בכל סימפוניה רומנטית ניתן למצוא אותו.
• חיבור בין הפרקים ניתן למצוא בעיקר אצל המלחין פליקס מנדלסון. אצל מנדלסון כל הפרקים בקונצ'רטי לכלי סולו (גם לכינור וגם לפסנתר) מחוברים ביניהם. אצל שומן בקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת בלה מינור ובקונצ'רטו לכינור ברה מינור. אצל סן סנס בקונצ'רטו השלישי במי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת. אצל רחמנינוב בקונצ'רטו השלישי ברה מינור לפסנתר ותזמורת ועוד.
• המלחין הצרפתי הקטור ברליוז כתב סימפוניה תוכניתית בעלת חמישה פרקים - הסימפוניה הפנטסטית.
• אצל המלחין הבוהמי אנטונין דבוז'ק ניתן למצוא שימוש יוצא מן הכלל בטכניקת הציטטות שקבע בטהובן. בסימפוניה מס' 9 שלו "מן העולם החדש" בכל פרק מובאות ציטטות מן הפרקים שקדמו לו. טכניקה זו מגיעה לשיאה בפרק האחרון של הסימפוניה שם משולבים כל ארבעת המוטיבים מן הפרקים הקודמים.
• גוסטב מאהלר, המלחין היהודי-אוסטרי אימץ מבטהובן את השימוש במקהלה בתוך הסימפוניות שכתב.
• בנוגע לפתיחת הסולן בקונצ'רטו, רבים ממלחיני התקופה הרומנטית הושפעו מבטהובן. ניתן לראות זאת אצל המלחין הרוסי צ'ייקובסקי בקונצ'רטו לכינור ובקונצ'רטו לפסנתר, בקונצ'רטו לכינור של דבוז'ק, בקונצ'רטי (צורת רבים של קונצ'רטו) לפסנתר ובקונצ'רטו לכינור המפורסם של פליקס מנדלסון. וכן הפתיחה של הקונצ'רטו השני בסי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת של ברהמס.

השפעת אישיותו ואמונותיו על כתיבתו

כל כתיבתו של בטהובן מאמצע חייו, כאשר החל להתחרש, הייתה מאבק מתמשך בגורל וניצחון. עניין זה הבא לביטוי מעל לכל ביצירותיו המאוחרות (הסימפוניה התשיעית, מיסה סולמניס, הרביעיות האחרונות ועוד). גם במישור הכללי יש ביטוי לתחושה זו של מאבק וניצחון. תיאור זה לעיתים קרובות מתייחס להפקת יצירותיו של בטהובן אל מול קשייו האישיים הרציניים. סקיצות המוזיקה האחרונות שלו הן של החמישייה כלי קשת בדו מז'ור.

בטהובן חי בימים הסוערים של המהפכה הצרפתית, שלטון נפוליאון והפצת רעיונות בדבר שחרור האדם מדיכוי ומעריצות. בטהובן שמצד אחד היה אדם רב השפעה בשל הכבוד הרב לכישרונו המוזיקלי, ומצד שני חש דיכוי בשל הצורך לשמור על לקותו בסוד, וכמו כן עקב ההערכה הנמוכה בחברה לגבי אופיו, מצא ברעיונות האלה קסם רב. רעיונות אלה מפעפעים בכל יצירותיו הגדולות.

בטהובן מאוד התרשם מהאידיאלים של עידן הנאורות ומהרומנטיקה באירופה. הוא בתחילה הקדיש את הסימפוניה השלישית שלו, "ארואיקה" (ההרואית), לנפוליאון, באמונה שזה יתמוך באידיאלים הדמוקרטיים והרפובליקניים של המהפכה הצרפתית; אולם ב-1804 קרע את העמוד עליו הייתה כתובה ההקדשה לנפוליאון, כששאיפותיו האימפריאליות של נפוליאון הפכו למציאות והוא הכתיר את עצמו לקיסר, שינה בטהובן את שם הסימפוניה ל"סימפוניה הרואית, הולחנה לחגיגת זכרו של אדם גדול".

ביצירותיו של בטהובן מתגלה חזון אופטימי ונמרץ של אמונה בכוחו של האדם להתגבר על כל הקושי והרוע שבחיים, כפי שהוא עצמו התמודד עם אסון הגורל שנטל ממנו את חוש שמיעתו, ויכול לו.

בפרק הרביעי בסימפוניה התשיעית של בטהובן ישנו קטע מקהלתי למלא ה"אודה לשמחה" של פרידריך שילר, מזמור אופטימי המגן על אחוות האנושות. העובדה, שבטהובן היה מסוגל להתגבר על מרירותו וחירשותו הקשה ולכתוב מוזיקה טובה כל כך כהמנון לחדווה, המאחדת את בני האדם כולם, מעידה רבות על אופיו המיוחד ועל גדלות רוחו.

שאלת הגדרתו של בטהובן כרומנטיקן

אנדרטה לבטהובן בפארק שוברט בעיר וינה

ויכוח ממושך מתקיים באשר לבטהובן - האם היה מלחין רומנטי או קלאסי. כפי שמתועד ממקור כלשהו, מאחר שמשמעות המילה "רומנטי" והגדרת תקופת ה"רומנטיקה" משתנות עם הדיסציפלינה, הכללת בטהובן כחלק מתנועה או תקופה זו חייבת להשתקף בהקשר המסוים.

בטהובן נמנה ללא ספק בחצי הראשון של המאה ה-19 עם רומנטיקנים ספרותיים כגון המשוררים הגרמנים גתה ושילר והמשורר האנגלי פרסי שלי. הוא נקרא רומנטיקן גם על ידי בני זמנו כמו שפור או הופמאן. לעיתים קרובות הוא נחשב מלחין מחזורי השירים הראשון והושפע על ידי ניבים עממיים רומנטיים, לדוגמה בשימושו ביצירה של המשורר רוברט ברנס. הוא עיבד לחנים עממיים לקול, פסנתר, כינור וצ'לו.

מצד שני מתייחסים להקשר המוזיקולוגי, בו המוזיקה הרומנטית נחשבת מאוחרת יותר מתקופתו. נושא זה קשור לוויכוח גדול יותר: לדעת כמה מומחים, בטהובן הוא לא רומנטיקן, והיותו כזה היא מיתוס; לדעת אחרים הוא דמות בתקופת מעבר, או מעין מבשר לרומנטיקה, "ממציא" התקופה הרומנטית; לדעת אחרים הוא מלחין רומנטי טיפוסי ואפילו אבטיפוס מושלם בהתאמה למיתוס של גאוניות ואינדיבידואליות הרואיות. מיקומו בתקופה הרומנטית נע ממקום למקום פעמים אחדות על ידי החוקרים, ונשאר נושא לוויכוח עז, בין השאר מכיוון שבטהובן נשקף כדמות מולידה. לאלה שעידן ההארה מסמל את יסוד המודרניות בעיניהם, הוא מוכרח עקב כך להיות קלאסי באופן חד-משמעי, בעוד לאלה שרואים את הרגישות הרומנטית כמפתח לאסתטיקה מאוחרת יותר (כולל אסתטיקה של ימינו), הוא חייב להיות רומנטי. בין שני הצדדים הקיצוניים האלה קיימות פרשנויות או מחלוקות והערכות ביניים רבות.

האזנה ליצירות בטהובן מוסיפה עוד ניתוח מחקרי אפשרי: ישנה ללא ספק התפתחות בסגנון יצירותיו בין המוקדמות למאוחרות. בטהובן הצעיר נראה לעיתים עמל על מנת להיות מותאם לתבניות חבריו: הוא רוצה לכתוב מוזיקה שתהיה מתקבלת על הדעת בחברה של ימיו. מאוחר יותר, ישנם בהישגיו הרבה יותר מאמונות האיקונוקלאזם, כמו הוספת מקהלה בסימפוניה, כשז'אנר הסימפוניה כפי שהיה לפניו היה אינסטרומנטלי בלבד. משמעות הדבר היא, שהשאלה משתנה מ"האם היה בטהובן קלאסי או רומנטי" ל: "היכן בדיוק על ציר הזמן נטה בטהובן מקלאסיות בולטת לרומנטיות בולטת?" רוב המלומדים מסכימים: ביצוע הסימפוניות החמישית והשישית בקונצרט אחד ב-1808 היה כנראה נקודת המפנה שלו. בסימפוניה החמישית, שיבץ בטהובן נושא הבנוי ממוטיב חוזר קצר בכל פרקי היצירה (שנשמעה בפעם הראשונה באותו קונצרט). הסימפוניה השישית שבאה אחריה הייתה הדוגמה הראשונה לסימפוניה, שהולחנה כיצירה תוכניתית (נוהג שהיה שגור בתקופת הרומנטיקה), וכן שברה את הארגון המסורתי של סימפוניה בארבעה פרקים. עם זאת, בהמשך כתב בטהובן את הסימפוניה השמינית העדינה שלו ומעט מוזיקה קאמרית שקטה לדרישות האנגלים. על כל פנים, בסוף העשור הראשון למאה ה-19, בטהובן היה ללא ספק רומנטיקן.

בניגוד לכך, קארל דאלהאוס טוען, שהתפתחות סגנונו של בטהובן מביאה אותו למעשה אף לתקופה קדומה מהרומנטיקה, שם הוא נפרד מהמוזיקה של עמיתיו. דאלהאוס מציין כי הבנתנו את בטהובן כמלחין רומנטי נשאבת בעיקרה מתקופתו האמצעית-מוקדמת של בטהובן, שמכילה את הסימפוניה השלישית והסימפוניה החמישית. בכל אופן השפעת בטהובן על מלחינים רומנטיים אחרים לקוחה בעיקר מיצירות בין Opp. 74 ו-97, של חציה השני של התקופה האמצעית. דאלהאוס טוען שמסורת המוזיקה הרומנטית היא במהותה מסורת המוזיקה של שוברט, ושהשפעת בטהובן על שוברט נלקחה במידה רבה מ-Opp. 74 ו-97. בטהובן המאוחר הוא אינדיבידואליסט במידה כזאת, עד שאין עוד לראותו כשייך לאותו ז'אנר של בני זמנו הרומנטיקנים.

ראו גם

עיינו גם בפורטל פורטל גרמניה הוא שער לכל הנושאים הקשורים למדינת גרמניה. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים באומה הגרמנית על כל רבדיה: היסטוריה, גאוגרפיה, תרבות, כלכלה ועוד.

עיינו גם בפורטל פורטל המוזיקה הקלאסית מהווה שער לחובבי המוזיקה הקלאסית בפרט, ולחובבי המוזיקה בכלל, ולמתעניינים בתחום המוזיקה הקלאסית. בפורטל תוכלו למצוא מידע על מלחינים חשובים ודומיננטיים, על התקופות השונות במוזיקה הקלאסית, על יצירות מופת קלאסיות שונות ועוד.

• יצירות מאת בטהובן
• אלכסנדר וילוק תאייר
• וריאציות דיאבלי
• האסכולה הווינאית הראשונה

לקריאה נוספת

• צבי צרי, בטהובן - בעין הסערה, נהר ספרים, תשע"א 2011.
• רון וידברג, בטהובן - מורד ורומנטיקן, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2005.
• ג'רמי סיפמן, בטהובן - חייו ויצירתו, הוצאת מטר, 2007.
• מריון מ. סקוט, בטהובן, תרגם עפר שלח, כתר הוצאה לאור, 1987.
• פאול בקר, בטהובן, תרגם יצחק הירשברג, הוצאת ניב 1962.
• רובין ואלאס, האיש ששמע בידיים, באתר אלכסון, 29 באוגוסט 2019

קישורים חיצוניים

• לודוויג ואן בטהובן, סרטונים בערוץ היוטיוב
• לודוויג ואן בטהובן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• לודוויג ואן בטהובן, באתר AllMovie (באנגלית)
• "לודוויג ואן בטהובן", במסד הנתונים הקולנועיים Kinopoisk.ru (ברוסית)
• לודוויג ואן בטהובן, באתר iTunes (באנגלית)
• לודוויג ואן בטהובן, באתר Spotify
• לודוויג ואן בטהובן, באתר Last.fm (באנגלית)
• לודוויג ואן בטהובן, באתר AllMusic (באנגלית)
• לודוויג ואן בטהובן, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• לודוויג ואן בטהובן, באתר Discogs (באנגלית)
• לודוויג ואן בטהובן, באתר בית לזמר העברי
• לודוויג ואן בטהובן, באתר בילבורד (באנגלית)
• כל סימפוניות בטהובן - קטעים להאזנה (אתר ובו קטעים להאזנה בפורמט mp3)
• יקיר בן-משה, האנושי מבין הגאונים, באתר הארץ
• ציטוטים נבחרים ממכתביו ויומניו של בטהובן, בתרגום לעברית(הקישור אינו פעיל)
• נעם בן זאב, עכבר העיר אונליין, תעלומת האהובה הנצחית של בטהובן, באתר הארץ, 27.4.2009
• יצירות של בטהובן בביצועים שונים, ביניהם ביצועם של נגנים ישראלים: עמית פלד, אלון גולדשטיין ואחרים.
• נעם בן זאב, עכבר העיר אונליין, אירופה הקלאסית, פסטיבל בטהובן, באתר הארץ, 14.9.09
• נעם בן זאב, עכבר העיר אונליין, מסע אל ארץ הריין בעקבות בטהובן, באתר הארץ, 12.10.09
• בית בטהובן בווינה
• הסימפוניות של בטהובן עם התזמורת הפילהרמונית של וינה והמנצח כריסטיאן טילמאן.
• נעם בן זאב, הסונטה ששברה את הדממה של בטהובן, באתר הארץ, 8 באוגוסט 2015
• [1], באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• בטהובן: צלילים ששינו את העולם: פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" בהגשת יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב
• לודוויג ואן בטהובן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• תרגום של צוואת הייליגנשטט לעברית באתר מלודיה, Melodia.me
• כתבי לודוויג ואן בטהובן בפרויקט גוטנברג (באנגלית)