מוזיאון פול גטי

מוזיאון אמנות

מוזיאון פול גטיאנגלית: J. Paul Getty Museum; מרבים לכנותו בשם The Getty) הוא מוזיאון אמנות בקליפורניה השוכן בשני קמפוסים: מרכז גטי (אנ') ווילה גטי (אנ').

מוזיאון פול גטי
J. Paul Getty Museum
מרכז גטי
מרכז גטי
מידע כללי
סוג אמנות
על שם ג'יי. פול גטי עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום לוס אנג'לס עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מייסדים ג'יי. פול גטי עריכת הנתון בוויקינתונים
מבקרים בשנה 2,023,467 (נכון ל־2016)
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה ?–1974
תאריך פתיחה רשמי 1974 עריכת הנתון בוויקינתונים
אדריכל ריצ'רד מאייר עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 34°04′39″N 118°28′30″W / 34.0775°N 118.475°W / 34.0775; -118.475
www.getty.edu/museum/
(למפת לוס אנג'לס רגילה)
 
מוזיאון פול גטי
מוזיאון פול גטי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
פנים המוזיאון, 2015
חצר המוזיאון, בעיצובו של הארכיטקט ריצ'רד מאייר

מרכז גטי נמצא בשכונת ברנטווד (אנ'), לוס אנג'לס מהווה את משכנו העיקרי של המוזיאון. האוסף מכיל אמנות מערבית החל מתקופת ימי הביניים ועד להווה. פוקדים אותו כ-1.3 מיליון בני אדם מדי שנה והוא אחד המוזיאונים הפופולריים ביותר בארצות הברית. מבנהו השני של המוזיאון, וילה גטי, נמצא בשכונת פסיפיק פליסאדס (אנ'), לוס אנג'לס ומציג אמנות מיוון העתיקה, רומא העתיקה ואטרוריה.

היסטוריה עריכה

התעשיין האמריקאי ז'אן פול גטי ייסד את המוזיאון ב-1974 בניסיון לשחזר את וילה פפירי (אנ') באחוזתו השוכנת בפסיפיק פליסאדס, לוס אנג'לס. ב-1982 המוזיאון הפך לעשיר בעולם אחרי שירש 1.2 מיליארד דולר.[1]

ב-1983, אחרי המשבר הכלכלי בגרמניה המערבית, מוזיאון גטי רכש 144 כתבי יד מעוטרים (אנ') מימי הביניים מאוסף לודוויג (גר') באאכן, שנקלע לקשיים כלכליים; ג'ון ראסל (אנ') כתב בניו יורק טיימס על האוסף: "אחד מהאוספים המשובחים ביותר מסוגו, ובוודאי החשוב ביותר מאלה שהיו בבעלות פרטית."

ב-1997 המוזיאון עבר למשכנו הנוכחי בשכונת ברנטווד בלוס אנג'לס; מוזיאון הפסיפיק פליסאדס, שינה את שמו ל"וילה גטי", הוא שופץ ונפתח מחדש ב-2006.

יצירות מאוסף המוזיאון עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא מוזיאון פול גטי בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ דאגלס מק'גיל, GETTY, THE ART WORLD'S BIG SPENDER, הניו יורק טיימס, 4 במרץ 1987