מונאדה (לייבניץ)

המוֹנָאדָה (מיוונית μονάς, "מוֹנָא֫ס", יחידה) היא מושג שטבע הפילוסוף הגרמני גוטפריד וילהלם לייבניץ, כיחידה הראשונית בפילוסופיה שהציג. המונאדה אינה חומרית, אינה ניתנת לחלוקה, ואינה משפיעה על מונאדות אחרות או מושפעת מהן. דוגמה אחת למונאדה היא נפש האדם. לייבניץ השתמש במושג זה כדי להסביר את העולם, תוך כדי התמודדות עם קשיים מרכזיים שעלו בתאוריות פילוסופיות מאז דקארט.

הדף הראשון במסה מונדולוגיה מאת גוטפריד וילהלם לייבניץ, בה מתוארת המונאדה

מקור התאוריה

לייבניץ לא היה דואליסט, בשונה מאנשי המדע בני זמנו אשר אימצו ללא היסוס את טבע החומר כפי שהציע רנה דקארט. הוא ביקר את משל השעווה , העומד בבסיס ההנחות הקרטזיאניות, באמצעות ניסוי מחשבה זנוני. דקארט ביקש להראות כי החומר מטבעו הוא עצם שתכונתו המהותית היא התפשטות בחלל, וכן כי הוא כפוף לחוקים גאומטריים ופיזיקליים. על סמך הנחות אלו טען לייבניץ כי אם החומר גאומטרי, ביכולתו להתחלק לאין־סוף יחידות שכל אחת מהן חסרת נפח, כשם שהקו הגאומטרי ניתן לחלוקה; כך ייוותרו מהחומר רק נקודות אידיאליות נטולות עובי. ואילו לפי קביעת דקארט, לא ניתן להניח את קיומן של הנקודות הבסיסיות כנקודות חומריות, שהרי, כפי שקבע דקארט, ההתפשטות היא תכונתם הבסיסית של הגופים הפיזיקליים, ועל כן מוכרח כי לכל פיסת חומר יהיה נפח, דבר שאינו מתקיים באותן יחידות ראשוניות ואידיאליות. לשון אחר: מן הצד האחד החומר גאומטרי, ולכן בעל יחידות יסודיות חסרות נפח, ומן הצד האחר המונח "חסר נפח" סותר את היות החומר "יש" מתפשט בטבעו.

תשובתו של לייבניץ לסתירה זו היא שכל עוד נניח את קיומם של עצמים מתפשטים גאומטריים, יהא עלינו להסכים שהם בעלי יחידות ראשוניות נטולות התפשטות, והן בתורן אינן עשויות להיות חומריות, כיוון שחומר מוגדר על ידי דקארט כ"יש" מתפשט. לכן לא נותר אלא לקבוע כי היחידות העומדות בבסיס הגופים אינן חומריות כלל, אלא דווקא רוחניות. אלו הן המונאדות.

מכאן מסיק לייבניץ את המסקנות דלהלן:

1. היחידה הראשונית, שתיקרא מעתה "מונאדה", אינה חומרית ואינה בעלת נפח.
2. הגופים החומריים נוצרים על ידי צירוף של מונאדות, הווי אומר: צירוף של מונאדות עשוי להיות בעל נפח.
3. המונאדה, מתוקף תפקידה כיחידה בסיסית, אינה ניתנת לחלוקה, ועל כן אין לה פנים או חוץ, והיא אינה מקיימת קשר סיבתי עם מונאדות אחרות – "למונאדה אין חלונות".
4. היציר המונאדי מרכיב גם את נפש האדם, ועל כן הוא בעל תכונות כמו רצון או מחשבה.

מסקנות 1 ו־2 נובעות בבירור מן הטיעון שהוצג, ועל כן אינן זקוקות לביאור מיוחד, מה שאין כן בכל הנוגע למסקנות 3 ו־4.

אופייה הדטרמיניסטי

בהיסק 3 לייבניץ מערב טיעון נוסף, המובע למשל בחיבורו Primae veritates ("אמיתות ראשונות", כאן בתרגום לאנגלית):

Strictly speaking, one can say that no created substance exerts a metaphysical action or influx on any other thing. For, not to mention the fact that one cannot explain how something can pass from one thing into the substance of another, we have already shown that from the notion of each and every thing follows all of its future states. What we call causes are only concurrent requisites, in metaphysical rigor.

— Primary Truths, C 521/L 269/AG 33

לייבניץ מזכיר כאן, גם אם כבדרך אגב, את סיבת התעקשותו לשמור על האינטראקצייה הסיבתית מחוץ למערך המונאדי. כדי שקשר בין שני מאורעות יהיה זכאי לכינוי "קשר סיבתי", על "מקשר" כלשהו לתווך בין המשפיע למושפע. כיוון שכל דבר המופרש מן העצמים המוגבלים יגרום בהכרח איזה חסר בעצם שממנו הופרש, לא ניתן לראות כיצד מתאפשר הדבר ב"יש" שלא ניתן לחלוקה או לחיסור, כלומר במונאדה. במילים פשוטות, עצם קיום הקשר בין גופים מעיד על חסר בגוף הקשור, וממונאדה לא ניתן להחסיר דבר; על כן מונאדה אינה מקושרת לרעותה.

בטענה 4 מסתמך לייבניץ על הנחות היסוד של הפילוסופיה הקרטזיאנית, שעל פיהן ישנם שני סוגים של עצמים רוחניים: העצם הבלתי־מוגבל (אלוהים) ונפשות האדם המוגבלות. הנחה זו של דקארט נשענת, כנראה, על חוסר הצורך בעצמים רוחניים נוספים, כדי להסביר באופן מספק את התהליכים המתרחשים בעולם. זאת מכיוון שכל התהליכים בטבע, כמו גם רגע הבריאה, מוסברים על ידי הסתמכות על הכוח האלוהי הבלתי־מוגבל. על כן, כיוון שהאפשרויות העומדות לפני לייבניץ בנוגע לזהותן של המונאדות הן מועטות, עליו להסכים כי בהיותן של המונאדות מוגבלות, על כל אחת להיות נפש אדם בזעיר אנפין, על כל המשמעויות הנובעות מכך. טענה זו מעוררת קושי גדול, מכיוון שהיא הופכת על פניה את הפיזיקה של המדע החדש, ובאבחה מחזירה אותה אל הטלאולוגיה האריסטוטלית, המעניקה לכל פיסת חומר שאיפות ורצונות משל עצמה.

על אף הודאתו של לייבניץ כי למונאדות ישנם רצונות ומחשבות, הוא מוסיף וסובר שפעולתן נקבעת מרגע בריאתן, ורעיון זה מאפשר שלא לפגוע במסקנות הפיזיקה הניוטונית בדבר חוקי הטבע האחידים. לייבניץ משלב למעשה דטרמיניזם קיצוני בתורת המונאדות שלו, לאמור: פעולתה של המונאדה בכל רגע נקבעת אך ורק ממצבה ברגע הקודם, ולא ממצב המונאדות האחרות, שכן אין בין מונאדה לרעותה כל קשר סיבתי. לייבניץ מסיק כי ברגע שבו נבראות המונאדות נקבעת פעולתן באופן מדויק לעד. ניתן לומר כי כאשר האל בורא את המונאדות ו"מתכנת" את פעולותיהן, הוא מכוונן אותן שינהגו למראית עין על פי חוקי הפיזיקה, כלומר בצורה המתאימה לנוסחאותיהם, אף שאין ביניהן קשר סיבתי ועל אף היותן חושבות. הרמוניה זו בין המונאדות היא מעמודי התווך של האופטימיות של לייבניץ, שראה בעולמנו ”הטוב בכל העולמות האפשריים”.

הקשר בין הרוח לחומר

לאחר שעמדנו על עקרונות המטפיזיקה של לייבניץ, עלינו לברר אפוא מה עמדתו בנושא האינטראקציה הפסיכו־פיזית. ראשית, ניתן להבחין שעל אף כפירתו בשוני בין הגוף לנפש, בעיית האינטראקציה, או באופן פרטי יותר, בעיית ה"מקשר", תופסת מקום משמעותי ביותר בתורה המונאדית. בעוד שעל הדואליסט להסביר "רק" כיצד ייתכן קשר בין העצם הרוחני לעצם החומרי, על לייבניץ מוטלת החובה, כפועל יוצא מדחייתו את הקשר הסיבתי בין המונאדות, לבאר כיצד תיתכן ההתאמה המפליאה בין פעולת כל העצמים שבעולם. הפליאה מתעוררת מההתאמה בין הפעולות הנובעות מפעולות חלקיהם הבסיסיים של העצמים, הלא הם המונאדות, שאינן מקיימות אינטראקציה סביבתית.

על מנת לפתור קושי זה נעזר לייבניץ, כמו ניקולא מלבראנש, באל הכול־יכול. אלא שבניגוד ל"הרמוניה הנקבעת בכל רגע" שהציע מלבראנש, לייבניץ טוען כי לאל אין צורך לכוון את המונאדות בכל רגע נתון, אלא די בכך שייצור אותן באופן המתאים וכבר יהיו כל פעולותיהן העתידיות קבועות וממילא מתואמות. כלומר פעולתה של המונאדה היא דטרמיניסטית לחלוטין וכפויה עליה ממצב בריאתה הראשוני, כך שבכל רגע נתון היא נוהגת כאילו היא מקיימת קשרים סיבתיים עם מונאדות אחרות, בעוד שעל פי האמת, כל שמתרחש ביניהן הוא "הרמוניה קבועה מראש". הסבר זה תקף גם ביחסי גוף–נפש, או ליתר דיוק, בין המונאדות המרכיבות את הגוף, ומונאדות הנפש, שכן, גם הן מכוונות באופן הרמוני הנדמה למראית עין כקשר סיבתי.

קישורים חיצוניים

• מונאדה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מונדולוגיה, דף שער בספרייה הלאומית