מונאדה (לייבניץ)

ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ויקיזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

המונאדה היא מושג אותו תבע לייבניץ, כיחידה הראשונית בפילוסופיה שהציג. המונאדה אינה חומרית. היא לא ניתנת לחלוקה. נפש האדם היא דוגמה למונאדה. לייבניץ משתמש במושג זה כדי להסביר את עולם, תוך כדי התמודדות עם סוגיות מרכזיות שעלו בתיאוריות פילוסופיות מאז דקארט.

התיאוריה הפילוסופיתעריכה

גוטפריד וילהלם לייבניץ, הפילוסוף הגרמני בן המאה ה-18, מעולם לא היה דואליסט, שכן הוא (בשונה מאנשי המדע בני זמנו אשר אימצו ללא היסוס את טבע החומר כפי שהציע אותו דקארט) ביקר את משל השעווה, העומד בבסיס ההנחות הקרטזיאניות, באמצעות ניסוי מחשבה זנוני[1] מרתק. כזכור, דקארט ביקש להראות כי החומר מטבעו הוא עצם מתפשט בלבד, וכן כי הוא כפוף לחוקים גאומטריים ופיזיקליים. על סמך הנחות אלו, טען לייבניץ כי אם החומר גאומטרי, ביכולתו להתחלק לאינסוף יחידות שכל אחת מהן חסרת נפח (בדיוק כשם שהקו הגאומטרי ניתן לחלוקה) עד שכל שייוותר ממנו הוא נקודות אידיאליות נטולות כל עובי[2]. אלא שמן הרגע בו העלינו בדעתנו את אותן יחידות בסיסיות, לא ניתן עוד להגיד כי חומריות הן, שהרי, כפי שקבע דקארט, ההתפשטות היא תכונתם הבסיסית של הגופים הפיזיקליים, ועל כן מוכרח כי לכל פיסת חומר יהיה נפח, דבר שאינו מתקיים ביחס לאותן יחידות ראשוניות ואידיאליות (לשון אחר: מן הצד האחד החומר גאומטרי, ולכן בעל יחידות יסודיות חסרות נפח, ומן הצד השני, המונח "חסר נפח" סותר את היות החומר "יש" מתפשט בטבעו).

תשובתו של לייבניץ לסתירה זו ברורה מאוד: כל עוד נחפוץ בקיומם של עצמים מתפשטים גאומטריים, יהא עלינו להסכים כי הם בעלי יחידות ראשוניות נטולות עובי, והן, בתורן, אינן עשויות להיות חומריות, מן הטעם הפשוט שחומר הוא "יש" מתפשט. לכן, לא נותר אלא לקבוע כי היחידות העומדות בבסיס הגופים, אינן חומריות כלל, אלא דווקא רוחניות.

מכאן מסיק לייבניץ את המסקנות הרות הגורל דלהלן:

  1. היחידה הראשונית, שתיקרא מעתה "מונאדה" (יחידה, בלטינית) אינה חומרית ואינה בעלת נפח.
  2. הגופים החומריים נוצרים על ידי צירוף של מונאדות, הווה אומר: צירוף של מונאדות הוא בעל נפח[3].
  3. המונאדה, מתוקף תפקידה כיחידה בסיסית, אינה ניתנת לחלוקה, ועל כן אין לה פנים או חוץ, והיא אינה מקיימת קשר סיבתי עם מונאדות אחרות[4].
  4. היציר המונאדי מרכיב גם את נפש האדם, ועל כן הוא בעל תכונות כמו רצון או מחשבה.

מסקנות (1) ו – (2) נובעות בבירור מן הטיעון שהוצג, ועל כן אינן זקוקות לביאור מיוחד, מה שאין כן בייחס למסקנות (3) ו – (4). אם נעמיק חקר בדברים, נגלה כי בהיסק (3) מערב לייבניץ טיעון נוסף, המובע, למשל, ב – "primary truths":

"Strictly speaking, one can say that no created substance exerts a metaphysical action or influx on any other thing. For, not to mention the fact that one cannot explain how something can pass from one thing into the substance of another, we have already shown that from the notion of each and every thing follows all of its future states. What we call causes are only concurrent requisites, in metaphysical rigor."

לייבניץ מזכיר כאן, גם אם כבדרך אגב, את סיבת התעקשותו לשמור על האינטראקציה הסיבתית מחוץ למערך המונאדי. כפי שהזכרנו כאשר עמדנו על עקרונות הסיבתיות, כדי שקשר בין שני מאורעות יהיה זכאי לכינוי "קשר סיבתי", על "מקשר" כלשהו לתווך בין המשפיע למושפע. והבן היטב, כי כיוון שכל דבר המופרש מן העצמים המוגבלים יגרום בהכרח איזה חסר בעצם ממנו הופרש, לא ניתן לראות כיצד מתאפשר הדבר ב"יש" שלא ניתן לחלוקה או לחיסור[5].

בטענה (4) מסתמך לייבניץ על הנחות היסוד של הפילוסופיה הקרטזיאנית, על פיהן ישנם שני סוגים של עצמים רוחניים: העצם הבלתי-מוגבל (אלוהים) ונפשות האדם המוגבלות. הנחה זו של דקארט נשענת, כנראה, על חוסר הצורך בעצמים רוחניים נוספים, על מנת להסביר באופן מספק את התהליכים המתרחשים בעולם[6]. על כן, כיוון שהאפשרויות העומדות בפני לייבניץ בנוגע לזהותן של המונאדות – מועטות, עליו להסכים כי היות שהן מוגבלות, על כל אחת להיות נפש אדם בזעיר אנפין, על כל המשמעויות הנובעות מכך. טענה זו עשויה לעורר קושי גדול, מאחר שהיא הופכת על פניה את הפיזיקה של המדע החדש, ובאבחה מחזירה אותה אל הטלאולוגיה האריסטוטלית, המעניקה לכל פיסת חומר שאיפות ורצונות משל עצמה. אלא, לדידו של לייבניץ אין בכך מאום, כיוון שעל אף הודאתו כי למונאדות ישנם רצונות ומחשבות, הוא מוסיף וסובר שפעולתן נקבעת מרגע בריאתן[7], ורעיון זה מאפשר שלא לפגוע במסקנות הפיזיקה הניוטונית בדבר חוקי הטבע האחידים. הרי, ניתן לומר כי כאשר האל בורא את המונאדות ו"מתכנת" את פעולותיהן, הוא מכוונן אותן שינהגו למראית עין על פי חוקיי הפיזיקה, כלומר בצורה המתאימה לנוסחאותיהם, על אף שאין ביניהן קשר סיבתי ועל אף היותן חושבות.

כיוון שעמדנו על עקרונות המטפיזיקה של לייבניץ, עלינו לברר, איפה, מה עמדתו בנושא האינטראקציה הפסיכו-פיזית. ראשית, ניתן להבחין שעל אף כפירתו בשוני בין הגוף לנפש, בעיית האינטראקציה, או באופן פרטי יותר, בעיית ה"מקשר", תופסת מקום משמעותי ביותר בתורה המונאדית. בעוד שעל הדואליסט להסביר "רק" כיצד ייתכן קשר בין העצם הרוחני לעצם החומרי, על לייבניץ מוטלת החובה, כפועל יוצא מדחייתו את הקשר הסיבתי בין המונאדות, לבאר כיצד תיתכן ההתאמה המפליאה בין פעולת כל העצמים שבעולם[8]. על מנת שיוכל לפתור את שאלה זו, נעזר לייבניץ, כמו מלבראנש, באל הכול-יכול, אלא, שבניגוד ל"הרמוניה הנקבעת בכל רגע" שהציע זה האחרון, טוען לייבניץ כי לאל אין צורך לכוון את המונאדות בכל רגע נתון, אלא די בכך שייצרן באופן המתאים וכבר יהיו כל פעולותיהן העתידיות – קבועות. כלומר, פעולתה של המונאדה היא דטרמיניסטית לחלוטין וכפויה עליה ממצב בריאתה הראשוני, כך שבכל רגע נתון היא נוהגת כאילו מקיימת קשרים סיבתיים עם מונאדות אחרות, בעוד שעל פי האמת, כל שמתרחש ביניהן הוא "הרמוניה קבועה מראש". הסבר זה תקף כמובן גם בייחסי גוף-נפש, או לייתר דיוק, בין המונאדות המרכיבות את הגוף, ומונאדות הנפש, שכן, גם הן מכוונות באופן הרמוני הנדמה למראית עין כקשר סיבתי.


[1] כלומר, ניסוי מחשבה הדומה לאלו של הפילוסוף היווני זנון, המפורסם בשימושו ברדוקציה עד אבסורד ובחלוקה לאינסוף.

[2] כאלו הן, בין השאר, נקודות מערכת הצירים.

[3] על כך כתב לייבניץ במכתב לפרדלה (fardela): "אין לומר שעצם בלתי מתחלק תורם לקומפוזיציה של גוף חומרי כחלק [לשלם], אלא כמשהו שנדרש באופן פנימי וחיוני: בדיוק כמו שהנקודה אינה מהווה חלק התורם לקומפוזיציה של קו, אלא היא מהווה משהו הטרוגני אשר בכל זאת מתחייב על מנת שהקו יתהווה, ועל מנת [שמושג הקו] יהא ניתן להבנה". כלומר, טענתו של לייבניץ (להערכתי הזהירה אך השנויה במחלוקת) היא כי ריבוי מונאדות הוא תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיום החומר. פירוש הדבר: כדי שיהיה ניתן לראות ברוב יחידות שלם אחד, נחוץ לתפוש אותן באופן המניח כי בקיומן זו לצד זו יש כדי להפוך אותן למכלול הניתן להכרה בפני עצמו, כמו כבשים בעדר, אשר בצורת התבוננות אחת עשויות להיות אוסף פרטים, ובשנייה – חלקים מתוך שלם.

[4] כאן ניתן לתהות מדוע היה על לייבניץ להמציא "יש" חדש ולכנותו בשם, אם נראה כי הנקודה הגאומטרית (שהיא חסרת נפח, כמובן) יכולה למלא בלא כל קושי את תפקיד המונאדה. תשובתו לתהייה זו, כפי שאני מסיק בהסתמך על עקרונות תורתו, תהיה כי הנקודה הגאומטרית כשלעצמה אינה בעלת קיום, לבד מהיותה מושא של מחשבה, כלומר אידיאה, ובתור שכזאת אינה עשויה בשום אופן למלא חללים כשם שעושות המונאדות. אם נוסיף להקשות ונשאל "מדוע, אם כן, לא ניתן להגיד שישנן נקודות גאומטריות ממשיות, שאינן פרי רוחנו, והן מאכלסות את העולם החומרי במקום המונאדות?" אנו עשויים לקבל תשובה כזאת: "אם ה"נקודה הגאומטרית" בעלת קיום ממשי, אזי היא – או רוח או חומר. אם נבקש לומר כי חומר היא, נסתבך בסתירה, כי החומר, מעצם טבעו, בעל נפח, ואילו הנקודה, מעצם טבעה, חסרת נפח. ואם רוח תהיה היא, אזי כל תכונותיה יהיו זהות לאלו של מונאדה (בלתי- חומרית, חסרת נפח, וכפי שאראה בהמשך, גם חושבת) אלא, שאני העדפתי, במקום לכנות את העצמים הבסיסיים "נקודות גאומטריות ממשיות" (על מנת להבדילן מהנקודות שהן פרי המחשבה לבדה), לכנותן בפשטות – "מונאדות".

[5] כלומר המונאדה.

[6] אולי כיוון שכל התהליכים בטבע, כמו גם רגע הבריאה, עשויים להיות מוסברים על ידי הסתמכות על כוח האל הבלתי-מוגבל.

[7] לייבניץ משלב, למעשה, דטרמיניזם קיצוני בתורת המונאדות שלו, לאמור: פעולתה של המונאדה בכל רגע, נקבעת אך ורק ממצבה ברגע הקודם (ולא ממצב המונאדות האחרות, כמובן, שכן, כפי שביארנו, אין בין מונאדה לרעותה כל קשר סיבתי). לכן, יש בידו לסבור כי ברגע בו נבראות המונאדות נקבעת פעולתן באופן מדויק לעדי-עד, כפי שיפורט בהמשך.

[8] שפעולתם נובעת, כמובן, מפעולת חלקיהם הבסיסיים, הלא הם המונאדות, שכזכור אינן מקיימות אינטראקציה סיבתית.

קישורים חיצונייםעריכה