יוונית

יוונית (‏Ελληνικά^ⓘ‏^Ⓘ‏ – אֵלִינִיקַה) היא שפה הודו־אירופאית, שמוצאה באזור יוון של ימינו. היוונית דוּבּרה בתחילה גם לאורך חופי אסיה הקטנה (למעשה דיאלקטים יווניים שרדו באסיה הקטנה עד למאה ה־20) וחלקים מאיטליה ומצרפת. בעת העתיקה ניתן היה להבחין בין מספר דיאלקטים יווניים, והבולטים בהם היו האיוני, הדורי, האיולי, הארקדו־קיפרי, ניב צפון־מערבי והניב האטי, שהוא למעשה ניב איוני עם תערובת של יסודות דוריים. בניב האטי נכתבה רוב הספרות הקלאסית היוונית והוא גם משמש בסיס לשפה היוונית המודרנית.

יוונית
Ελληνικά

מדינות	יוון, קפריסין, דרום אלבניה, דרום מקדוניה הצפונית, דרום איטליה, דרום ומרכז בולגריה וטורקיה
אזורים	הבלקן
דוברים	15,000,000
שפת אם	15,000,000
כתב	אלפבית יווני
משפחה	שפות הודו אירופיות יוונית
לאום
ארגון	האיחוד האירופי
מוסד	אינה מפוקחת על ידי אף גוף
קוד שפה	el
ראו גם	שפה • כתב • רשימת שפות

היסטוריה של היוונית אלפבית יווני - כתב ליניארי ב'

פרוטו-יוונית (בערך 2000 לפנה"ס)

יוונית מיקנית (בערך 1600 לפנה"ס–1100 לפנה"ס)

יוונית עתיקה (בערך 800 לפנה"ס–300 לפנה"ס) דיאלקטים יווניים: איולית, ארקדו-קיפרית, אטית-איונית, דורית; יוונית הומרית דיאלקט אפשרי: מקדונית

יוונית קוינה (מ-300 לפנה"ס)

יוונית ביזנטית (בערך 330 אחרי-הספירה–1453)

יוונית מודרנית (מ-1453) צאקונית, יווניטיקה, קאתארבוסה, דימוטיקי, יוונית פונטית, יוונית מודרנית סטנדרטית, קפריסאית יוונית, יוונית כרתאית

יוונית עתיקה

ערך מורחב – יוונית עתיקה

השפה היוונית קיימת בכתב למעלה מ־3,000 שנה. הדעות חלוקות בדבר מקורות הלשון היוונית, ויש תאוריות שונות בנושא. אחת מהן טוענת שהיוונית נוצרה עם הגירת דוברי פרוטו־יוונית (יוונית קדומה מאוד) אל יוון, שהתרחשה בין השנים 3200 לפני הספירה ו־1900 לפני הספירה. תאוריה אחרת טוענת שהיוונית התפתחה ביוון עצמה מתוך שפה הודו־אירופאית קדומה.

יוונית אַטִית היא הניב היווני של אתונה; חלק ניכר מהספרות היוונית שהגיעה לידינו כתובה ביוונית אטית. בתקופה ההלניסטית השפה היוונית התפשטה לאזורים רבים בעולם, בהם לא דיברו קודם לכן יוונית, וכך הלכה והתפשטה שפה יוונית בעלת אלמנטים משותפים, ואילו הניבים השונים של היוונית הקלאסית דעכו. השפה החדשה נקראה יוונית קוֹינֶה (κοινη ביוונית מודרנית מבוטא "קיני"), היינו יוונית "משותפת", שהיא בבסיסה יוונית אטית בתוספת מעט איונית ובה נכתבו לימים תרגום השבעים והברית החדשה. לאלכסנדר הגדול נודע תפקיד מהותי בשילוב הניבים היווניים. הניב המשותף הקל על התקשורת בתקופה ההלניסטית, ומשנלמד על ידי בני המדינות שכבש, הפכה היוונית לשפה עולמית לזמן מה. היוונית המשותפת הזו שימשה לינגואה פרנקה של האימפריה הרומית במשך שנים רבות. לימים, עם פיצול האימפריה הרומית, הפכה היוונית לשפה הרשמית של האימפריה הרומית המזרחית, לימים האימפריה הביזנטית (יוונית זו נקראה "יוונית ביזנטית"), ומקץ מאות שנים נוספות התגלגלה ליוונית מודרנית של ימינו.

מערכת ההגה של הלשון היוונית העתיקה מבחינה בין 12 תנועות (חלקן נכתבות כדיגרף, דהיינו צירוף של צמד אותיות), מהן 5 קצרות ו־7 ארוכות. בנוסף קיימים 10 צירופים שונים של דיפתונגים. בתחום מערכת העיצורים ראוי להזכיר כי היוונית מכירה בנישוף כתכונת מבדילה בחלק ממערכת עיצוריה. היוונית העתיקה הבחינה בין שלושה סוגים שונים של הטעמה, אשר יכולים היו להופיע על אחת משלוש ההברות האחרונות של המילה. מערכת הטעם הייתה פונמטית.

המורפולוגיה של הלשון היוונית העתיקה, בדומה לשפות הודו־אירופאיות אחרות, מתאפיינת בנטייתה – לדוגמה, לשמות עצם יש חמש יחסות, שלושה מינים (זכר, נקבה, סתמי), ושלושה מספרים (יחיד, זוגי, רבים), ואילו לפעלים יש חמישה מודוסים, שלוש מנחים (פעיל, סביל, מדיום), מין אחיד, שלושה גופים ושלושה מספרים.

כתיבת השפה

הכתב היווני המוקדם ביותר שידוע כיום הוא כתב קווי ב' (Linear B), שהוא כתב הברות. בכתב זה נכתב ניב מיקֵנִי קדום. לוחות חרס ועליהם כתבים בקווי ב' נחשפו בתחילת המאה העשרים, אך פוענחו רק בשנת 1953 (על ידי מייקל ונטריס). לאחר חורבן התרבות המיקנית, נעלם הכתב למשך כחמש־מאות שנים. משחר התקופה הקלאסית, היוונית נכתבה באלפבית היווני, שמקורו בכתב הפניקי. כתב זה הגיע ליוון בערך בתקופת הומרוס. הטקסטים היחידים אשר שרדו מהתקופה המיקנית הם רשימות מצאי של מחסנים.

היוונים אימצו את האותיות הפיניקיות בסדר העברי הידוע כיום, אולם שינו את ערכן של חלק מהאותיות, והוסיפו סימנים לייצוג צלילים יווניים. למידע נוסף ראו: אלפבית יווני.

יוונית מודרנית

ערך מורחב – יוונית מודרנית

היוונית המודרנית היא שפה חיה, ומלומדים מסוימים הטעימו מאוד את הדמיון בינה לבין היוונית העתיקה בת אלפי השנים. המידה בה יכול דובר יוונית מודרנית להבין יוונית עתיקה איננה ברורה דיה. טוענים שדובר יוונית מודרנית "משכיל דיו" מסוגל לקרוא יוונית עתיקה, אך לא ברור כמה חשיפה לדקדוק ואוצר מילים שהתיישן דרושה להשגת יכולת כזו. עד למאה ה־19 יוון הייתה מחולקת למדינות קטנטנות שלרובן הייתה עיר אחת בלבד. אמנם יכול היה יווני מאזור אחד להבין את שפת חברו מאזור אחר, אך הניב בין שתי ערים, אפילו סמוכות, עשוי היה להיות שונה. בשנת 1821 נוסדה המדינה היוונית והוחלט על מיסודן של שתי שפות שתהיינה רשמיות: השפה העממית (δημοτική, "דימוטיקי"), שעיקרה הם ניבי הפלופונס, והשפה המיטהרת (καθαρεύουσα, "קאתארבוסה") בה ניתנה עדיפות לצורות העתיקות. בין השנים 1834 ו־1976 ניסו לכפות "שפה טהורה" ביוון – מעין ניסיון לבטל מאות שנים של התפתחות לשונית טבעית – כצורה הרשמית היחידה של הלשון היוונית. לאחר שנת 1976 התקבלה לשון העם על ידי ממשלת יוון כצורה הרשמית והמעשית של השפה. מילים וביטויים רבים נותרו בעינם לאורך מאות השנים, ואף חלחלו לשפות אחרות, כולל לטינית, גרמנית, צרפתית, אנגלית, ועברית.

ראו גם

• שאלת השפה ביוון
• אלפבית יווני
• אבן רוזטה

לקריאה נוספת

• רעננה מרידור, יוונית למתחילים: ספר לימוד. ירושלים, התשל"א (מהדורה חדשה בהדפסת מחשב: התשס"ד).(הספר בקטלוג ULI)

• Herbert Weir Smyth, A Greek Grammar for colleges. Harvard University Press, 1956 (revised edition), ISBN 0-674-36250-0. גרסה מקוונת של הספר .

קישורים חיצוניים

• פרסאוס, אנציקלופדיה מקוונת לכתבי הספרות הקלאסית היוונית
• ספרות עזר מקוונת על יוונית עתיקה באתר Textkit
• יוונית: שיחון לתייר המתחיל, באתר ynet, 28 באפריל 2005
• פרופ' יחזקאל קוטשר, ‏השפעת היוונית על הלשון העברית, באתר "דעת"
• יוונית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)