משה מנדלסון – הבדלי גרסאות

עם השנים התחדדה גם גישתם של ה[[חרדים]] למנדלסון. בחייו התייחסו בדרך כלל הרבנים והיהודים שומרי המסורת בכבוד רב למנדלסון, ורק הביעו הסתייגות במידה כזו או אחרת מכתביו ומהשקפותיו. לאחר מותו, ובפרט ככל שהלכו והקצינו המשכילים המאוחרים ונעשו [[רפורמים]] או [[דאיזם|דאיסטים]], התעצמה ההתנגדות למנדלסון, ודמותו הפכה סמל ה[[אפיקורס]]ות והמרידה בדת והגורם להתמוטטותה של היהדות המסורתית. הרבנים הזהירו מפני עיסוק בכתביו ובמשנתו של מנדלסון; לפי חלק מהגרסאות, ה[[חת"ם סופר]] הזהיר בצוואתו "בכתבי רמ"ד אל תשלחו יד"‏‏,{{הערה|1=על המחלוקת בעניין זה ראו: M. Hildesheimer, ''[http://www.jstor.org/pss/3622572 The Attitude of the Hatam Sofer toward Moses Mendelssohn]'', PAAJR 60 (1994), pp. 141-187}} ואחר כך הוסיפו לבאר כי [[ראשי תיבות|ראשי התיבות]] רמ"ד פירושם "ה[[רשע (הלכה)|רשע]] משה דסאו". כמה מן ה[[אדמו"ר]]ים ה[[תנועת החסידות|חסידיים]] היו מראשי הדוברים נגד מנדלסון, על רקע ההתקפות ההדדיות החריפות שבין החסידים והמשכילים.

 

 

"למען להפוך לעמו שפה ברורה תרגם את כתבי הקדש לשפת אשכנז, נשמיע זאת לאזננו ונביא חשבון מעשיו מה עשה: הוא לקח את כתבי הקדש, אשר היו משוש רוח כל בית ישראל וכבודו, כתבי הקדש, אשר המה אוצר אמונתו ודברי ימיו ותפארתו זה אלפי שנים ויעשם לרקחות ולטבחות לשפת אשכנז! [...] ובפועל כפיו נוקש בן-מנחם (=מנדלסון), כי כל בניו ורעיו המירו דתם, ופעולתו הייתה זאת, כי הדרך אשר סלל להם הביאם לכך, המה ראו כי הוא הגה אך בחכמות זרות, וגם את כתבי הקדש השבית מטהרם, ומה היה להם לעשות עוד? אחרי כי בית ישראל נשאר קרח מכאן וקרח מכאן. [...] זאת הייתה פעולתו למען עמו, כי מבלעדי העתקת התורה לא עשה מאומה, ואם נוסיף עוד להתבונן, כי ממנו יצאה הדעה כי ישראל לא עם הוא כי אם רק בני דת אחת, היינו כי רק החקים יאחדום, ובהביאנו חשבון, כי כבוד התורה ירד על ידו, ואם כן גם מוסדות הדת כלה והחקים אשר מהתורה יצאו, אז נדע משפט ברור את אשר עשה, או אשר נעשה על ידו, לבית ישראל, ואז אם לא נחפוץ לעשות שקר בנפשנו נֵאלץ להוציא משפט, כי לא טוב עשה לעמו ולא עלינו לשימו עד היום הזה לאות ומופת ומנהל לעמו, אשר בדרכיו ילכו ובתורתו ישמעו."