ויקיפדיה

אונורה דה בלזק – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מ הוספת קישור לצינוק
מ הגהה
שורה 31:
 
==ביוגרפיה==
===1818-1799 - 1818===
====משפחה====
בלזק נולד בעיר [[טור (עיר)|טור]] שבצרפת, צאצא למשפחת איכרים שמוצאם בכפר לה-נוגיארי שבמחוז טראן{{הערה|טרויה, עמ' 11}}. סבו, ברנאר בלסה, היה בעל שדות וכרמים. אביו, ברנאר-פרנסואה בלסה (Bernard-François Balssa), הבכור מבין 11 אחים ואחיות, שינה את שמו לבלזק לפני שהחל לעבוד במשרד פרקליטים ב[[פריז]] בגיל 22. בשם זה הוא החל לשמש בשנת 1776 כמזכיר במינהל השלטון המלכותי, ומשם התקדם לתפקיד אחראי על המזונות לאוכלוסייה ולחציר לבעלי החיים, ולתפקיד מנהל אספקת חומרי הגלם לפריז ולצבא. לאחר 1794 הוא הועבר ל[[ברסט (צרפת)|ברסט]] ולאחר מכן לטור, שם הוא שימש אחראי לתחזוקת הגדודים שנשלחו לדכא את המרד ב[[מחוזות צרפת|מחוז]] [[ונדה (מחוז)|ונדה]].
שורה 53:
 
====לימודים בפריז ועבודה במשרד עורכי דין====
בתחילת הקיץ של 1813 נשלח בלזק ל[[פריז]], שם התגורר בפנימייה ברחוב תוֹרִינְיִי (rue de Thorigny) שבאזור [[המארה]], ולמד בבית הספר הפרטי קולז' שרלמאן (Collège Charlemagne). באותה התקופה הצליח [[נפוליאון|נפוליאון בונפרטה]] לנצח את כוחות [[הקואליציה האנטי-צרפתית השישית|הקואליציה השישית]] ב[[קרב דרזדן]], אך כחודשיים לאחר מכן, באוקטובר 1813, הפסידו כוחותיו ב[[קרב לייפציג]], ונפוליאון נאלץ לסגת בחזרה לצרפת. בינואר 1814 נערך בפריז [[מצעד צבאי]] מפואר, שאותו תיאר בהמשך בלזק ברומן [[אישה בת שלושים]], אך למרות מספר ניצחונות, המשיכו כוחות הקואליציה להתקדם לעבר פריז. בתחילת מרץ מיהרה אמו של בלזק להחזירו לטור, ובסוף אותו החודש נכנסו חיילי בעלות הברית לפריז{{הערה|טרויה, עמ' 24}}.
 
בנובמבר 1814 התמנה אביו של בלזק, ברנאר-פרנסואה, לאחראי על האספקה לדיוויזיה הראשונה של הצבא שחנתה בפריז, במשכורת שנתית נאה של 7,500 פרנק. המשפחה מכרה את ביתה בטור ועברה להתגורר ב[[רחוב הטמפל]] 40 (כיום 122) שב[[המארה|מארה]]. בתחילת שנת 1815 נשלח בלזק לפנימייה של ז'אק-פרנסואה לפיטר (Lepitre), שנמצאת לא רחוק מבית המשפחה. לפיטר היה מלוכני שהשתתף בעבר בקשר להבריח את [[מארי אנטואנט]] מכלאה. לאחר [[שלטון מאה הימים]], שבמהלכו הפגינו תלמידי בית הספר נאמנות לקיסר המודח, וכמה מהם אף יצאו לסייע לתומכי הקיסרות לאחר התבוסה ב[[קרב ווטרלו]], החליט אביו של בלזק להחזירו לפנימייה ברחוב תוריניי. בספטמבר 1816 סיים בלזק את לימודיו, עזב את הפנימייה ושב לביתו{{הערה|רוב, עמ' 49}}.
שורה 63:
באותה תקופה הוצא להורג דודו של בלזק מצד אביו, לואי בלסה, בטענה כי חנק למוות איכרה שהייתה בחודש השישי להריונה. נראה כי ההרשעה התבססה על עדויות כוזבות ועל שמועות לא מבוססות. במשך כל תקופת המשפט נמנע אביו של בלזק מלפעול למען אחיו, ככל הנראה מחשש לפגיעה בשמו הטוב{{הערה|טרויה, עמ' 34}}.
 
===1832-1818 - 1832===
====ניסיונות ספרותיים ראשונים====
עדות על תקופת מגוריו בעליית הגג ברחוב לדיגייר ניתן למצוא ברומן שכתב, "הקמיע (עור היחמור)", שבו מתאר גיבור הסיפור מחויבות דומה שלקח על עצמו:
שורה 71:
באותו רומן מתאר בלזק את עליית הגג שבה התגורר כ"כלוב שהיה ראוי לשמש ב'פיומבי' של ונציה". בשבועות הראשונים לשהותו במקום התלבט בלזק לגבי נושאי כתיבתו. הוא שקל לכתוב מאמרים [[פילוסופיה|פילוסופיים]], אך בסופו של דבר הגיע למסקנה כי אינם רווחיים מספיק, ועליו להתרכז בכתיבות [[רומן|רומנים]] ו[[מחזה|מחזות]]. במכתב לאחותו לור מ-6 בספטמבר 1819 כתב: "סוף כל סוף החלטתי לקחת את [[אוליבר קרומוול|קרומוול]] כנושא, מכיוון שהוא מספק את החומר המשובח ביותר בהיסטוריה המודרנית"{{הערה|Zweig, p.32|שמאל=כן}}. מדובר במחזה בחרוזים בן חמש מערכות, אותו השלים בלזק בשנה שלאחר מכן. מיד לאחר נישואיה של לור עם אז'ן סורוויל (Eugène Surville), באביב [[1820]], הוזמן בלזק להקריא את יצירתו בפני בני המשפחה וידידיה. לאחר הקראת המחזה השתררה שתיקה של מבוכה בקרב קהל המוזמנים, ואיש לא החמיא למחבר. בעלה הטרי של לור הראה את כתב היד לאחד ממוריו לשעבר ב"אקול פוליטכניק", ובדברי הביקורת שלו נכתב: "המחבר יכול לעשות כל מה שירצה חוץ מספרות". שנתיים לאחר מכן הודה גם בלזק שקרומוול שלו הוא "חסר ערך"{{הערה|רוב, עמ' 66}}.
 
בלזק לא נתן לכישלון של קרומוול לייאש אותו, וזמן קצר לאחר מכן ניסה את כוחו ביצירה נוספת, רומן בשם "פאלתירן" (''Falthurne'') שעלילתו מתרחשת ב[[נאפולי]] של [[המאה ה-10]]. גיבור הרומן הוא דמות דו-מינית בעלת כוחות [[על טבעי]]ים, שזוכה לתשומת לב ועניין מצד ראשי [[הכנסייה הקתולית]]. לפי [[סיפור מסגרת|סיפור המסגרת]], כתב היד תורגם מ[[איטלקית]] על ידי מורה בית הספר, מעיזבונו של האב סבונאטי (Savonati). בלזק לא סיים את כתיבת הרומן. במקביל הוא עבד על [[רומן מכתבים]] בשם "סטני או המשגים הפילוסופיים" (''Sténie ou les erreurs philosophiques''), שעלילתו מתרחשת בצרפת. רומן נוסף שבלזק החל לכתוב באותה התקופה ולא השלים, עסק בדמות בשם קורסינו (''Corsino''), שמחליט למזג בין האנוכיות של הטבע והנוחות של חיי החברה, ומתענג על חיים של אנוכיות מוחלטת בצפון [[סקוטלנד]]. כתב היד של רומן זה כולל 15 עמודים בלבד{{הערה|רוב, עמ' 71}}.
 
בספטמבר 1820 קיבל בלזק פטור משירות צבאי, לאחר שהעלה בהגרלה מספר גבוה דיו. בתעודת השחרור שלו מצוין כי גובהו הוא 1.57 מטר בלבד{{הערה|רוב, עמ' 77}}. תקופת השכירות של בלזק ברחוב לדיגייר הסתיימה בסוף אותה שנה, והוא נאלץ לשוב לבית משפחתו בווילפריזי.
שורה 79:
{{ציטוט|תוכן="קח למשל את בלזק הזקן הקטן – הוא אחד מאלה שלי! הוא ואני הכנו יחד ערימות של תוכניות! כתבתי לא מעט רומנים איתו – הרומנים הגרועים ביותר שלו, אני מודה. הוא היה כל כך צעיר ומתוק ותמים ונוח לעבודה יחד בימים ההם. הוא היה כמו פגז קטן, רחב כתפיים כמוך, הראש שלו היה מונח ישר על הבטן, והבטן על הרגליים!"{{הערה|רוב, עמ' 84}}}}
 
במהלך חמש השנים הבאות כתב בלזק עבור לפואטוון תשעה רומנים תחת כמה שמות בדויים, בהם לורד ר'און (Lord R’ahoone) והוראס דה סנט אובן (Horace de Saint Aubin); שלושה מהרומנים כתב בלזק בשיתוף עם לפואטוון, ושישה על ידי בלזק לבדו. הרומן המשותף הראשון, שנקרא "היורשת מביראג" (''L'Héritière de Birague''), נמכר למו"ל מ[[פאלה רויאל]] ביולי 1821 תמורת 800 פרנקים. הרומן השני, "ז'אן לואי או הבת שנמצאה" (Jean-Louis, ou La fille trouvée), נמכר לאותו מו"ל תמורת 1,300 פרנק. ב-23 בנובמבר הודיע בלזק לאחותו כי הוא מקווה להרוויח 2,000 פרנק מהרומן השלישי, "קלוטילד דה לוזיניאן או היהודי היפה" (''Clotilde de Lusignan ou le beau juif''). ההכנסות מרומנים אלה התחלקו שווה בשווה בין בלזק ללפואטוון.
 
בתחילת 1822 התחיל בלזק לעבוד כ[[מורה פרטי]] לבנות משפחת דה בֶּרְנִי, שהתגוררו סמוך לבית משפחת בלזק בווילפריזי. אם המשפחה, לואיז אנטואנט לור, אשתו של יועץ החצר גבריאל דה ברני, הייתה ידידה של אמו של בלזק ומבוגרת ממנה בשנה אחת. למרות פער הגילים של כמעט 25 שנים, התחיל בלזק הצעיר לחזר אחר דה ברני, ושלח לה [[מכתב אהבה|מכתבי אהבה]] רבים. על אף שהיא התנגדה תחילה, התפתח בין השניים רומן שנמשך שנים רבות, גם בזמן שבלזק ניהל קשרים רומנטיים עם נשים אחרות. בשנת 1835, לאחר שביקר אצל גברת דה ברני החולה, כתב בלזק: "בכל רגע יכול המוות ליטול ממני מלאך שהשגיח עליי במשך 14 שנה, פרח של בדידות, שמעולם לא הושפע מהחברה ושהיה כוכבי"{{הערה|טרויה, עמ' 154}}.
 
במהלך 1822 החל בלזק בכתיבת רומן חדש בשם "ואן כלור" (Wann-Chlore). בתחילת מאי 1822 נסע עם דה ברני לפריז, וחתם על חוזה עם מו"ל בשם שרל-אלכסנדר פּוֹלֶה לכתיבת שני רומנים, "בן המאה או שני הברינגלדים" (''Le Centenaire ou les Deux Beringheld'') ו"הכומר מהארדנים" (Le Vicaire des Ardennes), תמורת 2,000 פרנק. שני הרומנים נמצאו באותה תקופה בשלב הטיוטות, ובלזק הציע לאחותו לור ולבעלה להשתתף עמו בהשלמת "הכומר מהארדנים", ולהתחלק ברווחים ממכירתו. שני הרומנים התפרסמו בנובמבר 1822 תחת [[שם עט|שם העט]] הוראס דה סנט אובן. "הכומר מהארדנים" - שבין גיבוריו ניתן למצוא אישה שהתאהבה בכומר שייתכן כי הוא בנה ונערה שמאוהבת באדם שהיא מאמינה כי הוא אחיה - עורר ביקורת ציבורית עזה. ב-26 בנובמבר כתב המפקח על הדפוס וההוצאה לאור מכתב בנושא לשר הפנים, שכתב מכתב לראש המשטרה, שהוציא הוראה להחרים את עותקי הרומן ולאסור את הדפסתו. בדו"ח שנכתב על מחבר הספר נכתב כי בלזק הוא אדם בן שבעים, עם ארבעה ילדים והשקפותיו על הדת והמלוכה הן "ללא דופי". ככל הנראה פתח אביו של בלזק את הדלת לבלשים שבאו לחקור את אונורה, והציג את עצמו כמחבר הרומן. בעקבות הדו"ח הופסקו ההליכים נגד הסופר{{הערה|רוב, עמ' 106}}.
 
זמן קצר קודם לכן עקרה משפחת בלזק בחזרה לפריז, לרחוב רוּאָה דוֹרֶה 7. בלזק התעקש לשלם תמורת המגורים והוצאות מחייתו, וחתם עם אביו על חוזה שלפיו ישלם לו 100 פרנק בחודש. בשנה שלאחר מכן פרסם בלזק בשם בדוי חוברת בשם "זכות הבכורה" (Du Droit d'aînesse), שהיה מעין כתב הגנה לזכות הפאודלית של הבן הבכור לרשת את רכוש המשפחה, וספר על אודות "תולדות הישועים" (Histoire impartiale des Jésuites), וכן רומן בשם "אנט והפושע" (''Annette et le Criminel''), מעין המשך ל"הכומר מהארדנים". פרסומים אלה לא זכו להתעניינות מצד הציבור. בפריז התחבר בלזק עם חבורה של עיתונאים שכתבו בעיתונים ובכתבי עת שונים, ועסקו בהתנצחויות בעלות אופי רכילותי. מעגל חברתי זה שימש מאוחר יותר השראה לכמה מהדמויות וקווי העלילה ברומן [[אשליות אבודות]] (Illusions perdues). בין היתר כתב בלזק ביקורות על הרומנים שלו עצמו{{הערה|רוב, עמ' 107}}.
 
באמצע 1824 עברה המשפחה בחזרה לווילפריזי, אולם בלזק עצמו שב לפריז באוגוסט של אותה השנה, ושכר לעצמו דירה בקומה החמישית של בניין ברחוב דה טורנון, בגדה השמאלית של פריז. באותה תקופה כתב בלזק בכמה עיתונים בשמות בדויים תמורת שכר נמוך, וערך כמה חוברות פרסומיות ביחד עם חבריו העיתונאים. במקביל החל לכתוב [[רומן היסטורי]] בשם "המנודה" (L'Excommunié), סיפור המתרחש ב[[טור (עיר)|טור]] ב[[המאה ה-14|מאה ה-14]], שאותו נטש כעבור זמן קצר, וחיפש מו"ל שיוציא לאור את "ואן כלור". על רקע הכישלונות הספרותיים והריחוק מאהבתה של גברת דה ברני, נתקף בלזק דכדוך ואף שקל להתאבד. אטיין ארָגוֹ (Étienne Arago), אחד הסופרים שעבדו עם בלזק בסדנה של לפואטוון, סיפר בזיכרונותיו על יום אחד שבו טייל לצד הנהר [[סן]], ונתקל בבלזק על אחד הגשרים עומד ומשקיף על המים, וכששאל אותו מה מעשיו, השיב לו הסופר "אני מסתכל בסן ושואל את עצמי אם איני עומד לשכב בין סדיניה הרטובים". ארגו סיפר כי נזף בבלזק על מחשבות אובדניות אלה, ואז הלכו השניים יחדיו לאכול ארוחת ערב{{הערה|טרויה, עמ' 64-63 - 64}}.
[[קובץ:Laure Junot.jpg|שמאל|ממוזער|250px|הדוכסית לור ד'אברנטס]]
במהלך 1825 הציגה אחותו של בלזק את הסופר בפני הדוכסית לור ז'ינו ד'אברנטס (Laure Junot d'Abrantès), אלמנתו של הגנרל ז'אן-אנדוש ז'ינו (Jean-Andoche Junot), שהתאבד במהלך המלחמה נגד רוסיה. הדוכסית עצמה הייתה בעבר פילגשו של [[קנצלר אוסטריה]], [[קלמנס ונצל פון מטרניך|מטרניך]]. בלזק הציע לדוכסית לכתוב את זיכרונותיה, והתחיל לחזר אחריה. היא סירבה בתחילה, אך לקראת סוף אותה שנה נענתה לחיזוריו של בלזק, ועוררה את קנאתה של דה ברני. באוגוסט 1825 נפטרה אחותו הצעירה של בלזק ממחלה, בגיל 23 בלבד. בספטמבר 1825 יצא לאור "ואן כלור", שהתפרסם בתחילה ללא שם המחבר, ולאחר מכן תחת שם העט סנט אובן. גם רומן זה זכה להתעלמות מצד המבקרים, למעט ביקורת משבחת אחת שנכתבה על ידי הסופר אנרי דה לָטוּש, ידידו של בלזק.
שורה 100:
בסך הכול העסיק בלזק בבית הדפוס כ-30 איש{{הערה|רוב, עמ' 122. לפי טרויה מדובר ב-36 עובדים}}, שעם תחילת פעילותו כבר היה בגירעון כספי של כ-70 אלף פרנק. ב-29 ביולי 1826 הפיק בית הדפוס את פרסומו הראשון, עלון פרסומת בשם "גלולות עמידות נגד נזלת" אותו הזמין [[רוקח]] מקומי. לאחר מכן הודפסה חוברת נוספת בשם "המילון האנקדוטי הביקורתי הקטן של שלטי פריז". על החיבור היה חתום "הולך רגל עצל", אך כתיבתו יוחסה לבלזק עצמו. חוברות נוספות בסגנון דומה, כמו "אומנות הקשירה של עניבות", "האומנות של סילוק חובות וריצוי נושים ללא הוצאת כסף" או "האמנות שלא לסעוד בבית לעולם", הודפסו לאחר מכן, וככל הנראה סייע בלזק גם בכתיבתן. בלזק לא דחה כמעט שום עסקה, והדפיס בין היתר שירים, מחזות, מדריכים מקצועיים לקצבים, סוחרי פחם ובעלי מקצוע אחרים, מדריכי דרך, [[ספר זיכרונות|ספרי זיכרונות]], [[ספר לימוד|ספרי לימוד]] ו[[לוח שנה|לוחות שנה]]. הפעילות העסקית הפגישה אותו עם כמה מהסופרים הצעירים הבולטים בתקופה, בהם [[ויקטור הוגו]]. מבקר האמנות דלקלוז תיאר את בלזק כשראה אותו לראשונה מופיע באירוע חברתי באוגוסט 1826:
 
{{ציטוט|תוכן="הוא לא היה גבוה במיוחד, והיו לו כתפיים רחבות. תווי פניו המוניים למדי, אבל עולה מהם נפש מלאת חיים במידה בלתי רגילה. בעיניו היוקדות ובקו המחודד התוחם את שפתיו יכולת לראות את עוצמת המחשבה ואת אש התשוקה ... האופוריה התמימה של בלזק, אחרי שהוצג בפני גבירת הבית, ניתנת להשוואה רק לזו של ילד"{{הערה|רוב, עמ' 128-127 - 128}}}}
 
בית הדפוס זכה לפעילות רבה בשנת [[1827]], אך גם חובותיו תפחו, ובלזק נאלץ למכור את בית העסק לצד שלישי ולשכור אותו מחדש תמורת יותר מ-500 פרנק בשנה. למרות הקשיים הקים בלזק באוגוסט 1827 בית יציקה פרטי לאותיות דפוס, והכניס שותף שלישי לחברה (מלבד ברבייה), ז'אן פרנסואה לורן, אך בתחילת [[1828]] הגיע המיזם לסוף דרכו. דה רוז'מון דרש את הכסף שהלווה לבלזק עבור הדפסת כתבי לה פונטן, ובפברואר נטש ברבייה את העסק. דה ברני השקיעה בעסק 9,000 פרנק נוספים, אך הנושים רדפו אחר בלזק והוא נאלץ לעבור מדירתו שמעל בית הדפוס, תחילה לידידו הסופר [[אנרי דה לטוש]], ולאחר מכן לדירה קטנה ברחוב קסיני 1. ב-16 באפריל 1828 פירק בית המשפט את החברה העסקית, ובנה הצעיר של דה ברני לקח על עצמו את ניהול העסק ביחד עם לורן{{הערה|טרויה, עמ' 73-72 - 73}}.
 
====הצלחות ספרותיות ראשונות====
שורה 109:
{{ציטוט|תוכן="היה זה איש נמוך קומה ושמן, שבגדיו המרושלים שיוו לו מראה גס עוד יותר ... הוא חבש כובע מרופט ומכוער אך ברגע שהסירו נמחק כל השאר. לא הבטתי עוד אלא בפניו ... לא תוכלו לתאר לעצמכם את המצח הזה והעיניים: מצח גבוה שאור קרן ממנו ועיניים חומות מלאות זוהר, המבטאות הכול באותה בהירות כמו המילים. היה לו חוטם גדול ומרובע, פה עצום, שתמיד צחק למרות שיניו הפגומות. היה לו שפם עבות ושיער ארוך משוך לאחור ... כל כולו, כל תנועה מתנועותיו, אורח דיבורו והתנהגותו שפעו אמון רב כל כך, טוב לב רב כל כך, תמימות רבה כל כך, כנות רבה כל כך, שלא היה אפשר להכירו מבלי לאהוב אותו. הדבר המפליא באמת היה מצב רוחו הטוב תמיד, כל כך מלא חיים ועליצות עד כי היה מדבק. אף שעבר תקופה קשה, לא חלפה אפילו רבע שעה מאז שנכנס לביתנו, טרם הספקנו להראות לו את חדרו, וכבר הצחיק אותנו, את הגנרל ואותי, עד דמעות"{{הערה|טרויה, עמ' 78}}}}
[[קובץ:BalzacChouans03.jpg|שמאל|ממוזער|250px|איור עבור הרומן "[[השואנים]]", הוצאת הספרים George Barrie & Son בפילדלפיה, 1897]]
בפוז'ר ערך בלזק מחקרים וטיולי תצפית כהכנה לכתיבת ספר אודות מרד השואנים (Chouannerie) שהתרחש באזור ב-[[1791]]. הספר, שבתחילה נקרא "איש צעיר" (''Le Gars'') ובסופו של דבר "השואנים" (''Les Chouans''), פורסם במרץ 1829, והיה הרומן הראשון שפרסם בלזק תחת שמו האמיתי. לפי חוזה ההוצאה לאור, שנחתם מול שותפו לשעבר של בלזק, אורבן קאנל, קיבל בלזק 1,000 פרנק. הספר זכה בעיקר לביקורות שליליות, ובאחד העיתונים נכתב כי "יש ביצירה זו עלילה מסובכת הרבה יותר מדי, בלבול, חוסר ניסיון, דמויות שאינן מעוצבות כראוי, ומעל לכל סגנון מופקר שהמחבר רואה בו מקוריות"{{הערה|טרויה, עמ' 80}}. הספר הודפס ב-1,000 עותקים, אך עד יוני באותה שנה נמכרו רק 300 מתוכם. באותו חודש נפטר אביו של בלזק ונקבר ב[[פר לשז]].
 
למרות הכישלון המסחרי, זכה הרומן "השואנים" לעניין מסוים מצד אמנים ואנשי חברה בולטים בפריז של אותה תקופה. בלזק החל לקבל הזמנות לאירועים חברתיים בכמה מהסלונים הנחשבים בעיר, ונפגש, בין היתר, עם אמנים ידועים כמו [[אז'ן דלקרואה]] ו[[דוד ד'אנז'ה]] (David d'Angers). ב-20 בדצמבר 1829 התפרסם חיבורו "פיזיולוגיה של חיי נישואים" (''Physiologie du mariage''), שהופיע תחת שם המחבר "רווק צעיר" (''jeune célibataire''). בספר זה נוקט בלזק עמדה מתקדמת מאוד יחסית לתקופה, ומאשים את מוסד ה[[נישואים]] ביחס משפיל ומדכא כלפי נשים, שעוברות מבית הוריהן ישר לבית בעלן המיועד, מהיותן נערות תמימות למעמד של שפחות לבעליהן, ואיש אינו מבין אותן מבחינה נפשית וגופנית. בלזק טוען בספר שבעוד שבגידות של גברים נשואים נחשבות לשגיאות קלות ערך, החוק קובע כי בגידה של אישה נשואה היא פשע של ממש. בחיבור מגיע בלזק למסקנה כי מוסד הנישואים, המוצג כמצב העניינים הטבעי, מנוגד למעשה לדרך הטבע, ורק אם הגברים יוותרו על העליונות המסורתית שלהם ויתאמצו להבין את הנשים כיצורים שווי ערך, תיתכן הרמוניה בחיי הנישואים{{הערה|טרויה, עמ' 84}}.
 
"פיזיולוגיה של חיי נישואים" זכה להצלחה מסחרית כה גדולה, שבלזק החליט לחשוף את שמו כמחבר היצירה. ייתכן שההצלחה של החיבור היא זו שדחפה את בלזק להתמקד מעתה ואילך בתיאור אורחות החיים ומנהגי החברה בת זמנו, במקום להשקיע את זמנו בכתיבת [[רומן היסטורי|רומנים היסטוריים]] כדוגמת "השואנים". ב-13 באפריל 1830 פרסם בלזק תחת שמו את "תמונות מחיי הפרט" (''Scènes de la vie privée'') בהוצאת מאם דלונה־ואלה, וקיבל תמורתו 1,200 פרנק. גם חיבור זה, שהתפרסם בשני כרכים, זכה לאהדת הקוראים (ובעיקר הקוראות), ובלזק החל לקבל פניות מצד מו"לים שונים, שהיו מעוניינים בכתיבתו. הוא התחיל לערוך מאמרים עבור כמה מה[[עיתון|עיתונים]] בפריז, ובהם הפגין אהדה כלפי הליברלים לצד חשש עמוק מהקיצוניות המהפכנית. הוא האמין כי על המדינה לשמור על הסדר, אך אסור לה להגיע למצב שבו תיאלץ להפעיל כוח לצורך כך. פשרנות ויכולת להגיע להסכמות רחבות, כך לפי בלזק, הן התכונות הנדרשות מהשלטון ומהאזרחים כאחד. לידידתו זולמה קארו (Zulma Carraud), רפובליקנית מוצהרת, הוא כתב:
 
{{ציטוט|תוכן="אל נא תאשימי אותי בחוסר פטריוטיות, כיוון שתבונתי משמשת אותי בניתוח נכון של אנשים ושל דברים. כשאדם מתרגז בשל חשבון כלשהו, הרי זה מעיד על צרות כספיות. בכל מהפכה נמדדת גאוניותו של השלטון ביכולתו למזג בין הגורמים השונים; נפוליאון ו[[לואי ה-18]] היו מוכשרים לכך"{{הערה|טרויה, עמ' 86}}}}
 
באביב 1830 בילה בלזק כמה חודשים בכפר סאן סיר־סור־לואר (Saint-Cyr-sur-Loire) בחברת גברת דה ברני. במהלך חופשתו כתב בלזק חיבור בשם "מאמר על הגנדרנות", מחווה היתולית לאותם טיפוסים פריזאיים שמתייחסים ל[[אופנה]] כאל אמנות נעלה, גישה פילוסופית לחיים. במהלך שהותו בפרובינציה, טלטלה את צרפת [[מהפכת יולי 1830]], שבה הודח המלך [[שארל העשירי]] ובמקומו עלה לשלטון [[לואי פיליפ]], בן דודו של [[לואי ה-18]], שהוכרז כ"מלכם של הצרפתים, בחסדו של האל וברצון העם", לעומת התואר הקודם "מלך צרפת" שנשא שארל העשירי. בספטמבר של אותה שנה חזר בלזק לפריז, לאחר שאמיל דה ז'יררדן (Émile de Girardin) הזמין ממנו סדרה של מאמרים, "מכתבים על פריז" (''Lettres sur Paris''), שבהם תיאר בלזק את המתרחש בפריז עבור תושבי הפרובינציה שאינם קרובים דיים לאירועים. מאמרים אלה חשפו את החשש הגובר של בלזק מפני [[המונרכיה של יולי]], שהשאירה את דלת העם במצבה העלוב, ותגמלה את מקורבי השלטון והתומכים האופורטוניסטיים של [[בית אורליאן]]. במכתב לזולמה קארו מנובמבר 1830 הוא כתב:
 
{{ציטוט|תוכן="צרפת צריכה להיות מונרכיה קונסטיטוציונית. צריך שתהיה לה שושלת מלוכה, בית נציגים עליון, בעל עוצמה יוצאת מהכלל, שייצג את בעלי הרכוש ויבטיח את ירושותיהם ואת זכויות היתר שעל טבען יש מקום לוויכוח; וכן אסיפה נבחרת, שתייצג את המעמד הבינוני, המפריד בין המעמדות החברתיים הגבוהים למה שאני מכנה המון העם. צריך לחוקק חוקים ברוחם נוטה 'לחנך ככל האפשר' את המוני העם, אנשים חסרי כול, פועלים, פרולטרים וכן הלאה, כדי להביא לכך שבני אדם רבים ככל האפשר יחיו חיים נוחים כאלה של בני המעמד הבינוני. אבל יש צורך גם בשלטון חזק, שהעם יהיה נתון למרותו, כדי שאנשיו יוכלו להגיע אל האור, אל העזרה, אל העושר ואל הביטחון, וכדי ששום רעיון, שום דרך, שום שינוי לא יעוררו בו חוסר שקט ... גם אם ילעגו לי, גם אם יכנו אותי ליברל או אריסטוקרט, לעולם לא אזנח את הגישה הזו"{{הערה|טרויה, עמ' 89}}}}
 
באותה שנה, 1830, התחיל בלזק לעבוד על הרומן "עור היחמור" (בעברית התפרסם הרומן בשם "הקמיע"), שלאחר מכן ייחשב לרומן הראשון במסכת הארוכה של [[הקומדיה האנושית (בלזק)|הקומדיה האנושית]]. בלזק מכר את הרומן בינואר [[1831]], לפני שסיים את כתיבתו, תמורת 1,135 פרנק. ברומן זה מופיעה לראשונה דמותו של אז'ן דה ראסטיניאק, גיבור הרומן [[אבא גוריו]]. הרומן זכה לביקורות מהללות, ובאחד העיתונים נכתב כי מדובר ב"נס אמנותי קטן, יצירה מבריקה מנוסחת להפליא"{{הערה|טרויה, עמ' 97}}. המהדורה אזלה במהירות, ובלזק חתם עם המו"ל על חוזה שלפיו יוציא לאור 1,200 עותקים נוספים של הרומן. כמו כן רכש המו"ל את הזכויות לשמונה עד עשרה רומנים וסיפורים של בלזק שכבר התפרסמו בעבר, תמורתם קיבל הסופר 4,000 פרנק. במקביל פרסם בלזק את הסיפור [[התליין]] (''El Verdugo''), שעליו חתם לראשונה "אונורה דה בלזק", והוסיף את קידומת [[תואר אצולה|תואר האצולה]] "דה", שלה לא היה זכאי.
 
ההצלחה דרבנה את בלזק, והוא החל לעבוד במרץ על סיפורים ורומנים חדשים. במאי [[1831]] הוא נפצע בנפילה מהכרכרה הדו-אופנית שלו. את תקופת ההחלמה, שבה נאלץ להישאר מרותק למיטתו, העביר בלזק בבית אחותו לור, ברחוב דו טמפל 22 ב[[פריז]].
 
בפברואר ובמרץ 1832 התפרסם בעיתון "ל'ארטיסט" רומן של בלזק בארבעה חלקים. הסיפור, שתחילה נקרא "העסקה" (''La Transaction'') ולאחר מכן שונה שמו ל"[[קולונל שאבר]]" (''Le Colonel Chabert''), עוסק בגיבור נשכח של [[המלחמות הנפוליאוניות]] שמשפחתו ומכריו משוכנעים שנהרג בקרב. הגיבור שב לצרפת ומנסה להחזיר לעצמו את זהותו האמיתית, אך אשתו, שכבר נישאה מחדש לרוזן, מציעה לו סכום כסף נכבד כדי שייעלם מחייה. הקולונל מתקומם נגד ההצעה, ובסופו של דבר מסיים את חייו בעוני, עלוב ונשכח בבית מחסה בפריז. באביב של אותה שנה שהה בלזק עם גברת דה ברני בסן פירמן (Saint-Firmin), ליד יער שנטיי (Chantilly), סיים את כתיבת הרומן [[אישה בת שלושים]], וכתב מתחילתו ועד סופו את [[הכומר מטור]] (''Le Curé de Tours''){{הערה|טרויה, עמ' 104}}.
[[קובץ:Chateau de Sache.jpg|ימין|ממוזער|200px|שאטו דה סאשה. בשנת 1951 נפתח בטירה מוזיאון המוקדש לבלזק]]
לאחר שובו לפריז נפצע בלזק שוב כשהכרכרה הדו-אופנית שלו התהפכה, והוא נאלץ להיות מרותק למיטתו כשהוא סובל מכאבי ראש ומחבלות. אך כעבור זמן לא רב, ביוני 1832, החליט בלזק להמרות את פי רופאו, ונסע לסאשה (Saché) שבמחוז [[אנדר ולואר]], שם הוא תכנן לחזר אחר קרולין דרברוק (Caroline Deurbroucq), אלמנה צעירה ועשירה שהתגוררה בטירת דה מרה (de Méré) הסמוכה. אלא שדרברוק החליטה לעזוב את האחוזה, והודיעה להוריה כי אין בכוונתה לשוב אליה. בינתיים גדלו חובותיו של בלזק, אך במכתב מיולי 1832 הוא מרגיע את אמו:
שורה 131:
{{ציטוט|תוכן="במוקדם או במאוחר הספרות, הפוליטיקה, העיתונאות, הנישואים או העסקים הגדולים שלי יעשו אותי לאיש עשיר. עלינו לסבול עוד מעט ... אני משתוקק לחלץ אותנו מהקשיים אליהם נקלענו ולכן אעשה את הבלתי אפשרי. אם ירצה הגורל ואצליח לעבוד כמו בימים האחרונים בסן פירמן, אוכל להצילנו"{{הערה|טרויה, עמ' 108}}}}
 
באותו זמן עסק בלזק בכתיבת הרומן [[לואי לאמבר]] (''Louis Lambert''), סיפור בעל מאפיינים [[אוטוביוגרפיה|אוטוביוגרפיים]] על נער צעיר בעל תבונה עילאית וידע עצום, המסוגל בכוח המחשבה להשפיע על חפצים ועל אנשים. לאחר שהשלים את הגרסה הראשונה של הסיפור נסע בלזק מסאשה ל[[טור (עיר)|טור]], ומשם לעיירה [[אנגולם]], שם שהה אצל משפחתה של זולמה קארו. באנגולם המשיך בלזק לעבוד על כתב היד של הרומן "האישה הנטושה" (''La Femme abandonnée''), ונהנה מהפופולריות לה זכה, שהגיעה עד העיירה. במכתב לאמו הוא מספר על איש צעיר שחש ברע ושמט את ספריו מידיו כשראה פנים אל פנים את הסופר המפורסם{{הערה|טרויה, עמ' 110}}.
 
באנגולם השלים בלזק נובלה בשם "לה גרנדייר" (''La Grenadière'') בלילה אחד, וכתב גם את "מאה סיפורים מבדחים" (''Les Cent Contes drolatiques''), יצירה משעשעת בסגנונו של [[ראבלה]] שזכתה לביקורות שליליות ולא נמכרה היטב. בסוף אוגוסט 1832 נסע בלזק לעיירה [[אקס לה בן]] במחוז [[סבואה (מחוז)|סבואה]] שב[[הרי האלפים]], שם ביקר את המרקיזה אנרייט דה קסטרי (Henriette de Castries). הקשר בין השניים החל לאחר שהמרקיזה קראה את "פיזיולוגיה של חיי נישואים" וכתבה לסופר מכתב נוזף, אך למרות חיזוריו הנמרצים של בלזק, מעולם לא הפך הקשר ביניהם למערכת יחסים רומנטית. בדרך לאקס לה בן נפצע בלזק בתאונה נוספת: בסיומה של אחת העצירות בדרך הוא טיפס למושבו על גג הכרכרה, אך הסוסים החלו להתקדם לפני שהספיק לתפוס את מקומו, הוא נפל על מדרגת הברזל, ואחד המוטות המקובעים אליה חדר לרגלו והותיר בה פצע עמוק{{הערה|Lawton, chapter IV|שמאל=כן}}. בעת שהותו בסבואה התחיל בלזק לעבור על הסיפור "רופא כפרי" (''Le Médecin de campagne''), והתיידד עם הברון [[ג'יימס דה רוטשילד]], שהעניק השראה לדמותו של הברון דה נוסינגן, בנקאי יהודי עשיר שמופיע בכמה מסיפורי [[הקומדיה האנושית (בלזק)|הקומדיה האנושית]]{{הערה|THE JEWISH ENCYCLOPEDIA, VOL. X, [http://www.come-and-hear.com/je/je_496.html Page 496 - Rothschild]|שמאל=כן}}.
בלזק הקדיש לו את ספרו "איש עסקים" (Un Homme D'Affaires) ולאשתו, [[בטי סלומון דה רוטשילד|בטי]], הקדיש את "הילד המקולל" (L'Enfant Maudit){{הערה|דרק וילסון, '''רוטשילד : העושר והעוצמה''', עמ' 86.}}.
לקראת סוף השנה נסע בלזק לטיול ב[[איטליה]] עם המרקיזה דה קסטרי, ועם דודה, הדוכס דה פיץ־ז'אם (Le duché de Fitz-James) ואשתו. בדרך עצרו הטיילים עצירה קצרה ב[[ז'נבה]], שם הבהירה המרקיזה לבלזק כי לעולם לא יהיה מאהבה. בלזק התאכזב, וכיוון שגם לא הצליח לגייס די כסף כדי לממן את הנסיעה לאיטליה, החליט לוותר על הטיול ולשוב לפריז. בדרך חזרה ביקר אצל דה ברני ששהתה בלה בולונייר.
 
עם חזרתו לפריז החל בלזק תקופה של כתיבה אינטנסיבית במטרה לעמוד בכל התחייבויותיו למו"לים ולנושיו. במהלך [[1833]] השלים את כתיבת "הרווקה הזקנה" (''La Vieille Fille'') במשך שלושה לילות, ומכר את כתב היד תמורת 8,000 פרנק, כתב את ה[[הסיפורסיפור קצר|סיפור הקצר]] "פאצ'ינו קאנה" (''Facino Cane'') בלילה אחד, וסיים את "סודו של רוג'רי" (''Le Secret de Ruggieri'') בפרק זמן דומה. המלחין [[ג'ואקינו רוסיני|רוסיני]], שאותו פגש במהלך אותה תקופה של עבודה מאומצת, ניחם אותו בכך שגם הוא עבר תקופה דומה, שאחריה הרגיש כמת. בלזק השיב לו: "לי ממתין רק ארון המתים כמנוחה; אבל העבודה היא בהחלט תכריכים הולמים"{{הערה|Lawton, chapter V|שמאל=כן}}.
 
===1844-1832 - 1844===
====הרוזנת אוולין דה האנסקה====
ב-28 בפברואר 1832 קיבל בלזק מכתב מ[[אודסה]], ששיבח את "תמונות מחיי הפרט" אך קבל על הרמה המוסרית הירודה של "עור היחמור". על המכתב הייתה חתומה "הזרה", שהתגלתה מאוחר יותר כרוזנת [[פולנים|פולנייה]] בשם אוולין דה האנסקה, והייתה מאוחר יותר אשתו של בלזק במשך תקופה קצרה לפני מותו. הרוזנת, בת למשפחה [[אצולה]] פולנית, נישאה ב-[[1819]] למרשל וונצסלאס האנסקי, המבוגר ממנה ב-22 שנים, בעל אדמות והון רב שנאמד בכמה מיליוני [[רובל]]ים.
שורה 149:
{{ציטוט|תוכן="אינך יודעת עדיין מה התרחש בתוכי. במעמקי אותה חצר שהקטנות באבני החצץ שלה נחקקו בזיכרוני, כמו גם הערוגות הארוכות והמחסנים שבה, ראיתי פנים שניבטו מהחלון! גופי היה כמשותק, וכשדיברתי אליך הייתי המום. ההלם הזה, אותו שטף אדיר מלא עוצמה, שהשפעתו מתעכבת ושבה ועולה מאוחר ביתר שאת, נמשך יומיים. 'מה היא חושבת עלי?' היה המשפט הטרוף שחזרתי ואמרתי בחרדה"{{הערה|מכתב מ-19 בפברואר 1844. מצוטט אצל טרויה, עמ' 131}}}}
 
לאחר שובו לפריז חתם בלזק על עסקה עם גברת שרל-בֶּשֶׁה (Charles-Béchet), שירשה את עסקי ה[[הוצאה לאור]] של אביה, להוצאת מהדורה מיוחדת של 12 כרכים של "מחקרים בחיי החברה" (''Études des moeurs au XIXe siècle''), שהייתה הדפסה מחודשת של "תמונות מחיי הפרט", "תמונות מחיי הפרובינציה" (''Scènes de la vie de province'') ו"תמונות מחיי פריז" (''Scènes de la vie parisienne''). במסגרת החוזה בין הצדדים קיבל בלזק סכום גדול של 27 אלף פרנק. הוא התחייב לספק לגברת בשה טקסט של 80 עמודים להשלמת הכרך השני של "תמונות מחיי הפרובינציה", וכתב בלילה אחד נובלה ארוכה בשם "גוֹדִיסאר המפואר" (''L'Illustre Gaudissart'').
 
בלזק המשיך בקשר מכתבים עם הרוזנת האנסקה, וניהל במקביל רומן עם אישה צעירה ונשואה בשם מריה דו פְרֵנֶה (Maria Du Fresnay), ששמשה בהמשך כמעין מודל לדמות הגיבורה ברומן "[[אז'ני גרנדה]]" (''Eugénie Grandet''), אותו כתב בלזק באותה תקופה. מהקשר בין השניים נולדה ביוני [[1834]] ילדה לא חוקית, מארי קרולין דו פרנה, שנפטרה בשיבה טובה ב-[[1930]]{{הערה|טרויה, עמ' 134}}.
 
בנובמבר 1833 ביקר בלזק בסדנה של ה[[פסל (מקצוע)|פסל]] תיאופיל ברה (Théophile Bra), שם הבחין ב[[פסל (יצירה)|פסל]] של מריה וישו התינוק, שבסמוך לו ניצב פסל של שני מלאכים מתפללים. במכתב ששלח מאוחר יותר לרוזנת האנסקה, כתב בלזק שבאותו רגע עלה בראשו הרעיון לרומן "[[סרפיטה]]", שנועד להיות מעין המשך לרומן "[[לואי לאמבר]]" (Louis Lambert):
שורה 162:
{{ציטוט|תוכן="סבורני כי יצירה שתכלול את כל הדמויות ואת כל המעמדות החברתיים תוכל להיות מובנת רק כאשר תושלם כתיבתה. מדובר בכ-20 כרכים שיודפסו בתבנית של שמונה לגיליון, ויצטמצמו יום אחד לעשרה כרכים, כדי שיהיו בהישג יד לכל תקציב"{{הערה|טרויה, עמ' 135}}}}
 
במהלך 1834 כתב בלזק במקביל את הרומן "[[אבא גוריו]]", את "[[סרפיטה]]" ואת הנובלה "[[הנערה בעלת עיני הזהב]]" (''La Fille aux yeux d'or''). העבודה על "אבא גוריו" חיזקה את אמונתו בתוכנית הכבירה של "[[הקומדיה האנושית (בלזק)|הקומדיה האנושית]]", ובמכתב לרוזנת האנסקה מאוקטובר הוא כתב: "סבורני כי עד 1838 יהיו שלושת החלקים של היצירה הענקית הזו אם לא גמורים, לפחות סדורים זה על זה".
 
את כתיבת "אבא גוריו" השלים בלזק בספטמבר 1834, והוא החל לפרסם אותו בחלקים בעיתון "לה רֶווּ דה פארי" (Revue de Paris) בינואר [[1835]]. הקוראים גילו התלהבות מהפרקים הראשונים, ובמרץ יצא לאור הרומן השלם בשני כרכים. באותו חודש גזרה על בלזק ועדת המשמעת של המשמר הלאומי כמה ימי מחבוש, לאחר שלא נענה לזימונים שחייבו אותו להתייצב לשמירה. כדי להימלט מהנושים ומשלטונות הצבא, עבר בלזק מרחוב קסיני לרחוב דה בָּטַאי 13, סמוך לארמון שאיו (Palais de Chaillot), ושכר דירה בשם בדוי. באותה תקופה החל לפרסם ב"לה רוו דה פארי" את הפרקים הראשונים של הרומן "[[סרפיטה]]", עוד לפני שסיים את כתיבתו. לה רוו שילם לבלזק 1,900 פרנק תמורת הרומן.
שורה 170:
{{ציטוט|תוכן="הבוקר קיבל קלמנט את פניו של בלזק. הוא פתח את השיחה במלים האלה: 'אדוני, לא קראתי אף אחד מספריך, אבל אני מכיר אותך, וברור כי הנך או משוגע או כי אתה משתעשע לך על חשבונם של משוגעים אחרים שאותם אתה מבקש לרפא באמצעות שגעון גדול עוד יותר'. תשובתו של בלזק היתה כי קלמנט אכן צדק, כי זו אכן מטרתו וכי ישיגה. קלמנט הוקסם מהאופן שבו הוא רואה דברים ושופט אותם"{{הערה|טרויה, עמ' 161}}}}
 
ביוני 1835 חזר בלזק לפריז, וכעבור זמן קצר כתב את הנובלה "המיסה של האתאיסט" (''La Messe de l'athée'') ואת "ביטול זכויות" (''L'Interdiction''). במקביל החל לעבוד על הרומן "שושנת העמקים" (''Le Lys dans la vallée''), סיפור על [[אהבה אפלטונית]] שמקבלת ממדים של [[פולחן]] מקודש. במכתב מ-24 באוגוסט הודיע לרוזנת האנסקה: "איני סבור שכתבתי דבר מה המצייר את הנפש יפה יותר מאשר יצירה זו". למרות ציפיותיו הגבוהות, קטלו הביקורות את הרומן, ובין היתר האשימו את בלזק כי הוא מאריך את סיפוריו יתר על המידה כדי להגדיל באופן מלאכותי את מספר העמודים.
 
הנושים המשיכו לרדוף אחר בלזק, ובראשם גברת באשה, שאיימה לעכב את התשלומים שהגיעו לו עד שימסור לידה כתבי יד חדשים. בלזק הודיע לה כי ימסור לה בקרוב את כתבי היד של "אוסף העתיקות" (''Le Cabinet des Antiques'') ושל "[[אשליות אבודות]]", וגברת באשה התרצתה והעבירה לו 5,000 פרנק נוספים. בדצמבר 1835 הסתכמו חובותיו של בלזק ב-105 אלף פרנק. במקביל סירב "לה רוו" להמשיך בפרסום "[[סרפיטה]]", בעקבות תלונות של קוראים שטענו כי הרומן אינו מובן כלל. באותו חודש פרצה שריפה בבית ברחוב פו־דה־פר (Pot-de-Fer) {{כ}}14, שבו שמר בלזק חלק גדול מהעותקים של "סיפורים מבדחים", שאותם קיווה למכור כדי להחזיר חלק מחובותיו. במטרה לשפר את מצבו הפיננסי, הקים בלזק ב-24 בדצמבר 1835 חברה שתרכוש כתב עת לספרות בשם "לה כרוניק דה פארי" (La Chronique de Paris), שנקלע לקשיים. הבעלים הקודם, ויליאם דקט (William Duckett), המשיך להחזיק בשמינית מה[[עיתון]], ובעל בית הדפוס שהוציא את העיתון, מקסימיליאן דה בֵּטוּן (Maximilien de Béthune), החזיק בשמינית נוספת. בלזק עצמו הפך לבעלים של שש שמיניות מהעיתון.
 
ב"לה כרוניק" פרסם בלזק כמה מסיפוריו, בהם "מיסת האתאיסט", "[[פאצ'ינו קאנה]]" ו"אוסף העתיקות", ומספר רב של מאמרים פוליטיים שביקרו את שלטונו של [[לואי פיליפ]] ואת ממשלתו. ככותבים לעיתון גייס בלזק, בין היתר, את [[תאופיל גוטייה]] ואת [[אלפונס קאר]]. אך למרות הכותבים המוכשרים, לא הצליח [[כתב עת|כתב העת]] כפי שקיווה בלזק, ובששת החודשים הראשונים נרשמו רק 300 מנויים, בעוד שהמעורבים במיזם קיוו להגיע ל-2,000 קוראים קבועים.
שורה 184:
בתחילת [[1837]] הוגשה נגד בלזק תביעה על ידי דקט, שותפו לשעבר ב"לה כרוניק", בגין חובות הקשורים בכתב העת. בית המשפט עיקל את הכרכרה של בלזק, ופקיד מטעם ההוצאה לפועל הגיע לדירה ברחוב דה בטאי, אליה שב בלזק בסוף 1836, וניסה לפרוץ את הדלת בכוח{{הערה|טרויה, עמ' 188}}. בפברואר יצא בלזק לשליחות נוספת לאיטליה עבור משפחת גווידובוני־ויסקונטי, שנגעה לענייני הירושה שבהם כבר טיפל בביקורו הקודם באיטליה. הוא הגיע למילאנו ב-19 בחודש, והתאכסן במלון "לה בלה ונציה", לא רחוק מבניין האופרה "[[לה סקאלה]]". במרץ המשיך לוונציה כדי להשלים את הטיפול בעניינים שלשמם נשלח. בנוסף, הוא ביקר ב[[גנואה]] ושהה בבידוד שמונה ימים עקב חשש ממגפת ה[[כולרה]], ובהמשך גם ב[[פירנצה]], ב[[בולוניה]], שבה ביקר אצל [[ג'ואקינו רוסיני|רוסיני]], ולבסוף שב למילאנו.
 
במאי 1837 חזר בלזק לפריז, אך נאלץ להמשיך להתחמק מנושיו. בני הזוג גווידובוני־ויסקונטי הציעו לו להסתתר בדירתם בשדרות [[שאנז אליזה]], והוא המשיך לעבוד על כתבי היד של "[[אישה נעלה]]" (''La Femme supérieure'') ושל "[[סזאר בירוטו]]" (''César Birotteau''). חיילי משמרת המסחר, שהופקדו על מאסרם של חייבים, איתרו את דירת המסתור שלו. בני הזוג גווידובוני־ויסקונטי הורו למשרתים לומר לכל המתעניין כי בלזק אינו מתגורר בדירה, אך ביולי הגיע חייל שהציג את עצמו כשליח הנושא חבילה בשווי 6,000 פרנק המיועדת לסופר, ובלזק החליט לקבל את פני השליח המתחזה, ונלכד. הרוזנת פרנסס־שרה נחלצה לעזרתו, ושילמה חוב של 3,000 פרנק כדי למנוע את מאסרו{{הערה|טרויה, עמ' 193-192 - 193}}.
 
למרות צרותיו הכספיות רכש בלזק בספטמבר 1837 בית קטן וחלקת אדמה באזור בשם ז'רדי (Jardies), סמוך לכפר ויל ד'אווריי (Ville d'Avray), מרחק נסיעה של שעה וחצי מפריז. לאחר מכן רכש את החלקה הסמוכה וחלקות נוספות. בסך הכול שילם בלזק 6,950 פרנק תמורת שטח של כ-2.5 דונם. ב-20 בדצמבר סיים את כתיבת "[[סזאר בירוטו]]", שנמכר עוד קודם לכן תמורת 20 אלף פרנק לכתב העת "[[לה פיגארו]]". באותו זמן גם השלים את כתיבת "[[בית נוסינגן]]" עבור "לה פרס".
שורה 190:
במרץ [[1838]] יצא בלזק למסע נוסף ל[[מרסיי]], ממנה המשיך ל[[סרדיניה]] ולאחר מכן ל[[מילאנו]], שם החל לעבוד על רומן בשם "דג החשמל", שבסופו של דבר התפרסם בשם "[[זוהר ושקיעה של יצאניות צמרת]]". רומן זה מהווה מעין המשך לרומן "[[אשליות אבודות]]", ומגולל את המשך סיפורו של לוסיאן דה רוּבַּמְפְּרֶה עד סופו הטרגי. עם הדמויות המוכרות של בלזק שמופיעות ברומן זה ניתן למנות את אז'ן דה ראסטיניאק, הברון דה נוּסִינְגֶן והפושע הנמלט ז'ק קולאן, שמופיע ב"[[אבא גוריו]]" בשמו הבדוי ווֹטְרַן. ביוני עזב את איטליה וחזר לביתו בז'רדי.
[[קובץ:Achille Devéria - Vidocq.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אז'ן פרנסואה וידוק, ששימש השראה לדמותו של ווטרן. רישום של אקיל דוואריה (Devéria)]]
לקראת סוף 1838 החליט בלזק לפנות ל[[תיאטרון]], והחל לעבוד על מחזה בשם "בית הספר לחיי המשפחה" (''L'École des ménages''). בפברואר [[1839]] הקריא את המחזה בפני מנהל תיאטרון "הרנסאנס" (Théâtre de la Renaissance), שסירב להציגו. בלזק לא נרתע, והתחיל לעבוד על מחזה חדש שהתבסס על הרומנים שלו והציב במרכז את דמותו של ווטרן, הוא ז'ק קולאן. דמות זו, שכבר הופיעה ברומנים קודמים של בלזק, מבוססת על דמותו של אז'ן־פרנסואה וידוק (Eugène-François Vidocq), פושע לשעבר שייסד ועמד בראש המשטרה האזרחית בפריז, וככל הידוע היה האדם הראשון שהקים וניהל סוכנות בילוש פרטית. וידוק היה מיודד עם בלזק, וסיפק לסופר חומר גלם רב על אירועים הקשורים לעולם התחתון. בינואר [[1840]] הגיש בלזק את המחזה לאישור הצנזורה, אך הוא נפסל בטענה שהגיבור הלא מוסרי של המחזה עשוי להשפיע לרעה על הצופים{{הערה|טרויה, עמ' 205}}. בסופו של דבר אושרה הגרסה השנייה של המחזה הודות להתערבותו של המפקח על התיאטראות, והצגת הבכורה עלתה ב-14 במרץ. האירוע היה כישלון מוחלט, ויום למחרת נאסרה הצגתו של המחזה. ב-18 במרץ ניגש בלזק ביחד עם הסופר [[ויקטור הוגו]] לשר הפנים במטרה לשנות את רוע הגזירה, אך ללא הצלחה.
 
====החובות מצטברים====
שורה 203:
{{ציטוט|תוכן="יקירתי הנערצת, אף שמאורע זה מקרבני לדבר שאליו אני משתוקק בלהט עשר שנים כמעט, אני יכול לזקוף לזכותי לפנייך ולפני האלוהים כי מעולם לא היה בליבי מאומה מלבד הכנעה גמורה, וכי מעולם לא זיהמתי, אף לא ברגעים הקשים ביותר, את נשמתי בתקוות מרושעות.. עם זאת נמלאתי בשמחה למחשבה כי אוכל לכתוב לך בחופשיות ולגלות לפנייך את כל רחשי ליבי הכמוסים"{{הערה|מכתב מ-5 בינואר 1842. מצוטט אצל טרויה, עמ' 222}}}}
 
ב-19 במרץ [[1842]] עלה בתיאטרון [[אודאון]] [[קומדיה]] של בלזק בשם "קינולה בעל ההמצאות" (Les Ressources de Quinola). ב[[הצגת בכורה|הצגת הבכורה]] היה האולם ריק למחצה, והביקורות קטלו את היצירה. המחזה ירד מהבמה לאחר 19 הצגות בלבד. באותה שנה הוא השלים את ה[[נובלה]] "צעד ראשון בחיים" (''Un début dans la vie'') ואת הרומן "[[אלבר סווארוס]]" (''Albert Savarus''), ו[[סיפור בהמשכים|פרסם בהמשכים]] את "המוזה של המחוז" (''La Muse du département'') בכתב העת "לה מסאז'ה" (Le Messager), ואת "אונורין" (Honorine). שתי היצירות האחרונות זכו להצלחה רבה, שבעקבותיה תכנן בלזק להגיש את מועמדותו ל[[האקדמיה הצרפתית|אקדמיה הצרפתית]], רעיון בו הירהר כבר בעבר. עם זאת, החובות שצבר הסופר הרתיעו את חברי האקדמיה מלקבלו לשורותיהם.
 
ביולי [[1843]] יצא בלזק למסע לרוסיה, כדי לפגוש את הרוזנת האנסקה. הוא נסע ל[[דנקרק]], ועלה על ספינה אנגלית שהפליגה ל[[סנקט פטרבורג]]. לקראת סוף החודש הוא הגיע לעיר, שם שכרה עבורו הרוזנת חדר צנוע סמוך למקום מגוריה. הוא עזב את [[רוסיה]] לכיוון גרמניה בספטמבר, והגיע ל[[ברלין]] באוקטובר 1843, שם התאכסן במלון בשם "רוסיה". בברלין הוא נפגש עם חוקר הטבע ומגלה הארצות [[אלכסנדר פון הומבולדט]]. מברלין המשיך בלזק ל[[לייפציג]], ומשם ל[[דרזדן]] ול[[מיינץ]]. במיינץ עלה בלזק על ספינת נהר ל[[קלן]], ולאחר מכן המשיך ל[[בלגיה]]{{הערה|טרויה, עמ' 236}}. רק בסוף אותה שנה חזר לביתו ברחוב באס שבפריז.
שורה 209:
בדצמבר 1843 כתב בלזק לרוזנת האנסקה כי הוא עדיין מקווה להתמנות לאקדמיה הצרפתית, וכי הוא "עושה מאמצים רק כדי שיידעו כי אני מעוניין להיבחר"{{הערה|מכתב מ-15 בדצמבר 1843. מצוטט אצל טרויה, עמ' 238}}. לרוע המזל, אחד מחברי האקדמיה שבלזק סמך על תמיכתו נפטר בינואר 1844, והאקדמיה בחרה בסופר [[סן מארק ז'יררדן]] (Saint-Marc Girardin).
 
באותה תקופה חתם בלזק על חוזה להוצאת שני רומנים נוספים, "מודסט מיניון" (''Modeste Mignon'') ו"הזעיר-בורגנים" (''Les Petits Bourgeois''). הראשון מבין השניים החל להופיע באפריל 1844 בעיתון "לה ז'ורנל דה דֶבָּה" (Le Journal des débats), עוד לפני שבלזק סיים ללטש את כתב היד הסופי, וזכה לתגובות שליליות מצד הקוראים. על רקע הטענות מיהר העיתון להודיע כי יחל בקרוב לפרסם את "[[הרוזן ממונטה כריסטו]]" מאת [[אלכסנדר דיומא האב|אלכסנדר דיומא]], צעד שפגע בכבודו העצמי של בלזק. הרומן "האיכרים" (''Les Paysans''), שהחל להתפרסם ב"לה פרס" באותה שנה, זכה לביקורות קטלניות, ובין היתר נטען שבלזק מבזה את חיי הכפר ומציג את עובדי האדמה כעלובי נפש.
 
===1850-1844 - 1850===
====הכנות לנישואים עם הרוזנת האנסקה====
ב-[[1844]] עדיין קיווה בלזק לשאת לאישה את הרוזנת האנסקה. בזמן שחלף הצליחה הרוזנת להסדיר את העניינים הנוגעים לירושת בעלה, אולם כעת ביקשה להשיא את בתה אנה לאציל פולני, וחששה שקשריה עם בלזק עלולים לפגוע בתוכניות אלה. בלזק ניסה להניא אותה מכוונה זו, וטען כי "בתנאי הפוליטיקה העכשוויים, טוב יותר להינשא לבן שלזיה מאשר לפולני"{{הערה|מכתב מ-26 בפברואר 1845. מצוטט אצל טרויה, עמ' 243}}.
 
במהלך שנת [[1845]] בילה בלזק במסעות עם הרוזנת האנסקה, בתה אנה וארוסה, הרוזן יז'י מְנִישֶׁך (Jerzy Mniszech). באפריל יצא מ[[פריז]] ל[[דרזדן]] ונפגש עם השלושה. משם המשיכו ל[[באד הומבורג]] ומשם ל[[שטרסבורג]]. בשטרסבורג נפרדו בלזק, האנסקה ובתה ומהרוזן מנישך, ובתחילת יולי יצאו בכרכרת דואר לפריז. לאחר ביקור קצר בעיר המשיכו לטייל באזור הכפרי של צרפת, ומשם פנו ל[[הולנד]] ול[[בלגיה]], שבהן ביקרו ב[[האג]], ב[[אמסטרדם]], ב[[אנטוורפן]] וב[[בריסל]]. מבריסל המשיכו הרוזנת האנסקה ובתה ל[[קלן]], ואילו בלזק שב לפריז. אולם בסוף ספטמבר נסע שוב, הפעם ל[[באדן באדן]], ובילה עם הרוזנת שישה ימים נוספים. לקראת סוף אוקטובר נסע לפגוש את הרוזנת האנסקה שוב, הפעם ב[[שאלון-סור-סון]], עיר בחבל [[בורגון|בורגונדי]], אליה הגיעו הרוזנת, אנה והרוזן מנישך מבאדן באדן. משם המשיכו הארבעה ל[[מרסיי]], ובתחילת נובמבר 1845 עלו על ספינה והגיעו ל[[נאפולי]]. עם זאת, בשל חובותיו הכספיים הדוחקים, בילה בלזק בנאפולי שלושה ימים בלבד, וב-8 בנובמבר חזר למרסיי והמשיך בכתיבתו{{הערה|טרויה, עמ' 247-246 - 247}}.
[[קובץ:La Comédie humaine 06.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מהדורה בת 16 כרכים של כל כתבי בלזק באנגלית]]
כהשתתפות מצדה בהוצאות הכרוכות בהשתקעות הזוג בפריז, העבירה הרוזנת האנסקה לבלזק סכום של 100 אלף פרנק, שאותם השקיע במניות של חברת מסילת הברזל הצפונית, שלפי השמועות בקרב מביני עניין, ערכן אמורות לעלות באופן ניכר בשנים הקרובות{{הערה|טרויה, עמ' 248}}. במהלך דצמבר 1845 ערך בלזק ביקור ארוך ויסודי בבית הכלא לה [[קונסיירז'רי]], כחלק מהכנותיו לכתיבת הרומן "[[זוהר ושקיעה של יצאניות צמרת]]". ב-22 בדצמבר נכח באירוע חברתי במלון פִּימוֹדָן (Pimodan) בפריז, שבו השתתפו גם [[תאופיל גוטייה|גוטייה]] ו[[שרל בודלר]]. באירוע עישנו כמה מהנוכחים [[חשיש]]. בודלר טען לאחר מכן כי בלזק סירב לגעת בחשיש, אולם במכתב שכתב לרוזנת האנסקה יום למחרת טען בלזק כי דווקא כן ניסה את הסם, אך הצליח "להתגבר" על השפעתו:
שורה 223:
בפברואר [[1846]] הזמינה הרוזנת האנסקה את בלזק לבקר אותה ב[[רומא]], משם ימשיכו לטייל ביחד. לקראת הנסיעה ניגש בלזק לחייט שלו בפינת הרחובות [[רחוב רישלייה|רישלייה]] ומונמארטר, אך ביציאה מהחנות מעד בשלולית מים וקרע שריר ברגלו. הפציעה דחתה את הנסיעה בשבועיים, ורק באמצע מרץ הוא יצא למרסיי, ועלה על אונייה לאיטליה. ב-25 במרץ הגיע לרומא, ובילה עם הרוזנת האנסקה, בין היתר, בביקור בחנויות לממכר עתיקות ואצל סוחרי חפצים נדירים. אחרי שלושה שבועות עלו בלזק, הרוזנת האנסקה, בתה אנה והארוס מנישך על אונייה שהפליגה ל[[גנואה]], שם רכש בלזק מיטת אפריון. מגנואה המשיכו הטיילים ל[[ז'נבה]], וממנה ל[[ברן]], שם התארחו אצל שגריר רוסיה, הברון פאוול דה קרידנר (Павел де Крюденер). לאחר מכן ביקרו ב[[בזל]], ב[[סולר (עיר)|סולר]] וב[[היידלברג]]. ב-28 במאי 1846 שב בלזק לפריז.
 
ביוני 1846 הודיעה הרוזנת האנסקה לבלזק כי היא בהיריון. על אף התנגדותו המוקדמת לגידול צאצאים, וניסיונותיו "לנהוג בזהירות", שמח מאוד בלזק לקבל את הבשורה. הוא היה משוכנע כי יוולדייוולד לו בן, ותכנן לקרוא לו ויקטור-אונורה. במכתבים מאותה תקופה כתב לרוזנת האנסקה:
 
{{ציטוט|תוכן="יש בי חיים, אומץ, ואושר לשלושה בליבי, בעורקי ובראשי.. בטחי בנאמנות הכלבלבון שלך... ילדי האהבה אינם גורמים לבחילות; נושאים אותם בקלות; אך שימרי על עצמך היטב. ויקטור-אונורה, מסכן קטן שכמוהו! ...אלף נשיקות לשני הלבבות ההומים בתוכך. את מאושרת שהיצור הקטן הזה שייך תחילה לך. טפלי בעצמך היטב! אכלי גזר ואמרי לי מה מתחשק לך כדי שאוכל לספק את מאווייך"{{הערה|מכתבים מ-2, 12 ו-13 ביוני 1846. מצוטטים אצל טרויה, עמ' 252}}}}
שורה 229:
הרוזנת האנסקה סבלה בתחילה מ[[דיכאון]] בשל ההיריון, וכדי לעודד את רוחה נסע בלזק ונפגש עמה בפנסיון סמוך ל[[פרנקפורט]], שם שהו גם אנה וארוסה. מהפנסיון המשיכו הארבעה ל[[מיינץ]]. בלזק חזר לפריז ב-15 בספטמבר 1846, אך נסע שוב באוקטובר ל[[ויסבאדן|וויסבאדן]] כדי להשתתף בחתונתה של אנה האנסקה והרוזן יז'י מנישך.
 
לאחר שובו לפריז רכש בלזק כבית לו ולרוזנת האנסקה בניין ישן ברחוב פוֹרטוּנֶה (Fortunée){{כ}} 14 (לימים רחוב בלזק). תמורת הבניין שילם בלזק 32 אלף פרנק במזומן, ועוד 18 אלף פרנק במניות של חברת מסילת הברזל הצפונית. בלזק השקיע עוד כמה עשרות אלפי פרנקים בשיפוצים, ורכש בין היתר ריהוט מפואר ותמונות אמנות לקישוט הבית{{הערה|טרויה, עמ' 254-253 - 254}}. ההוצאות הכוללות היו מעל מעבר למה שציפה בלזק, ונותני השירות שהעסיק בעבודות התחילו לדרוש את פרעון חשבונותיהם. על מנת להחזיר את חובו לווה בלזק סכום כסף מהברון [[ג'יימס דה רוטשילד]], ובתמורה משכן לטובתו את מניות חברת מסילת הברזל הצפונית שנותרו בידו. בעקבות קשיים אלה החליטה הרוזנת האנסקה לדחות את נישואיהם בשנה נוספת, החלטה שעוררה התנגדות חריפה מצד בלזק – אך ללא הועיל.
[[קובץ:800px-Maison-de-Balzac hi-res.jpg|שמאל|ממוזער|250px|ביתו של בלזק ברחוב באס (כיום רחוב ריינואר) בפריז. במבנה פועל כיום מוזיאון המוקדש לסופר]]
באותה תקופה החל להופיע הרומן "[[הדודנית בט]]" (La Cousine Bette) בהמשכים בעיתון "לה קונסטיטוסיונל" (Le Constitutionnel), וזכה לביקורות חיוביות. השמחה לא נמשכת זמן רב, וב-1 בדצמבר 1846 קיבל בלזק בשורה קשה: הרוזנת האנסקה כרעה ללדת טרם זמנה, והתינוקת מתה במהלך הלידה. "איני יכול לתאר את כאבי במלים", כתב בלזק לרוזנת מיד לאחר שנודע לו על הטרגדיה, "כולי המום ומבולבל. רציתי כל כך בילד ממך! הוא היה כל חיי!"{{הערה| מכתב מ-1 בדצמבר 1846. מצוטט אצל טרויה, עמ' 257}}.
 
בסוף 1846 סיים בלזק את "גלגולו האחרון של ווטרן" (La dernière incarnation de Vautrin), שנועד להוות את החלק האחרון ברומן "זוהר ושקיעה של יצאניות צמרת", ועבד במרץ על "[[הדודן פונס]]" (Le Cousin Pons), שאמור להיות הרומן המשלים ל"דודנית בט". בלזק תכנן לפרסם את שני הספרים תחת הכותרת המשותפת "הקרובים העניים" ( Les Parents pauvres).
 
בתחילת פברואר [[1847]] נסע בלזק לפגוש את הרוזנת האנסקה בדרזדן, ומשם חזרו בני הזוג יחדיו לפריז. השניים טיילו בבירה הצרפתית, ביקרו במוזיאונים וצפו בהצגות תיאטרון ואופרה. באפריל ליווה בלזק את הרוזנת האנסקה ל[[פרנקפורט]], ולאחר מכן שב לפריז. באותה תקופה ירד בשיעור חד ערך המניות של חברת מסילת הברזל הצפונית, דבר שהחריף את קשייו הכספיים של בלזק{{הערה|טרויה, עמ' 261}}. ב-5 ספטמבר יצא בלזק ל[[ווהלין]] כדי לבלות זמן נוסף עם הרוזנת האנסקה, ולצורך הנסיעה לווה מה[[מו"ל]] איפוליט סוברן (Hippolyte Souverain){{כ}} 4,000 פרנק. במהלך הנסיעה זכה לכבוד רב מצד פקידים בכירים ואישים רמי מעלה בהם נתקל, והופתע לגלות עד כמה פופולרית יצירתו ברחבי אירופה. בלזק הגיע לווהלין ב-13 בספטמבר. למרות ניסיונות שכנוע מצדו, עדיין נטתה הרוזנת האנסקה לשלול את רעיון הנישואים. במהלך שהותו בווהלין התחיל בלזק לכתוב רומן חדש בשם "איש סוד", ועבד על כתבי היד של "הזעיר בורגנים", "הסופרת" (La Femme auteur), "הציר של מחוז ארסיס" (Le Député d'Arcis) ו"אופיה של אישה", אך בשל מצבו הפיננסי הוא נאלץ בתחילת [[1848]] לשוב לפריז מוקדם מכפי שתכנן.
שורה 268:
בלזק נחשב לחלוץ ולמניח היסודות של [[ריאליזם (אמנות)|הזרם הריאליסטי]] בספרות האירופית של [[המאה ה-19]]. הריאליזם של בלזק בא לידי ביטוי בסגנון הכתיבה, בשימוש הנרחב בתיאורים ובאמצעים אמנותיים אחרים במטרה להעניק לדמויות נפח וממשות. אך ההבדל המהותי בין בלזק לסופרים שקדמו לו נובע מעצם הבחירה בחיי היומיום כנושא ספרותי, בהפניית המבט למציאות החברתית הממשית כמושא של היצירה הספרותית.
 
תקופתו של בלזק סיפקה חומר גלם רב להתבוננות מעין זו: החל מ[[המהפכה הצרפתית]], דרך עלייתו של [[נפוליאון]], תקופת הקיסרות וסופה הדרמטי ב-1815, שובו של [[בית בורבון]] לשלטון והדחתו ב[[מהפכת יולי 1830]], וכל תקופת [[המונרכיה של יולי]]. העשורים הראשונים של המאה ה-19 היו תקופה של שינויים דרמטיים, שהשפיעו ושינו סדרי עולם שהיו נהוגים במשך מאות שנים. כל זאת על רקע הגל הראשון של [[המהפכה התעשייתית]], ששינתה באופן עקבי ומתמשך את היחסים החברתיים בין המעמדות השונים ב[[אירופה]], וחיזקה את כוחה של הבורגנות מול האצולה והכנסייה. כפי שכותב ההיסטוריון [[אריק הובסבאום]] בספרו "תקופת המהפכה: אירופה 1848-1789 - 1848":
 
{{ציטוט|תוכן="היה זה רק ב[[שנות ה-30 של המאה ה-19]] שאת הספרות החלה לרדוף העלייה של החברה הקפיטליסטית, אותו עולם שבו התפוררו כל הקשרים החברתיים זולת היחסים הנוקשים של הזהב ושטרות הכסף. הקומדיה האנושית של בלזק, אנדרטה ספרותית יוצאת דופן לאותו עולם, שייכת לעשור זה"{{הערה|הובסבאום, אריק, '''[http://libcom.org/files/Eric%20Hobsbawm%20-%20Age%20Of%20Revolution%201789%20-1848.pdf The age of Revolution: Europe 1848-1789]''', הוצאת Random House, שנת 1962}}}}
שורה 288:
 
===מחשבות על תוכנית כבירה===
[[קובץ:Michelino DanteAndHisPoem.jpg|שמאל|ממוזער|250px|ציור של [[דנטה]], מחבר "[[הקומדיה האלוהית]]", מחזיק בידו פואמה. מתוך פרסקו בקתדראלהבקתדרלה של פירנצה]]
התוכנית רחבת ההיקף של "[[הקומדיה האנושית (בלזק)|הקומדיה האנושית]]" התגבשה בראשו של בלזק במשך תקופה ארוכה. בתחילת שנות ה-30 הוא החל לקבץ את כתביו השונים תחת כותרות שונות: הרומנים "[[גובסק]]" (Gobseck) ו"[[סראזין]]" (Sarrasine) שפרסם באותה תקופה נועדו להיות חלק מהסדרה "סצנות מהחיים הפרטיים", שכללה בהמשך, בין היתר, את הרומנים "[[אבא גוריו]]" ו"[[חוזה נישואים]]" (Le Contrat de mariage), ואת הסיפור "[[קולונל שאבר]]" (Le Colonel Chabert). הרומן "אז'ני גרנדה" נועד להיות החיבור הראשון בסדרה "סצנות מהחיים בפרובינציה", שכלל מאוחר יותר גם את הרומן "[[אשליות אבודות]]". בסך הכול תיכנן בלזק שש סדרות של סצנות, כולל "סצנות מהחיים הפריזאיים" (Scènes de la vie parisienne), "סצנות מהחיים הפוליטיים" (Scènes de la vie politique), "סצנות מהחיים הצבאיים" (Scènes de la vie militaire) ו"סצנות מחיי בכפר" (Scènes de la vie de campagne).
 
שורה 302:
אין הרבה דמויות שהשפיעו על עולם הספרות יותר מאונורה דה בלזק, ונדמה שכמעט כל סופר גדול שבא אחריו נאלץ להתמודד באופן כלשהו עם מורשתו. כבר בחייו נחשב בלזק לאחד הסופרים הבולטים באירופה, והשפעתו חרגה מעבר לגבולות הגאוגרפיים של היבשת ומעבר לזירה הספרותית שבה פעל. בדברי ההספד שנשא בהלווייתו של בלזק, אמר [[ויקטור הוגו]]:
 
{{ציטוט|תוכן="שמו של בלזק יתמזג עם הנתיב המואר שתשאיר תקופתנו בעתיד... בלזק היה אחד הראשונים מבין הטובים ביותר, הנעלה ביותר מקרב המובחרים... כל הרומנים שלו מרכיבים למעשה ספר אחד – ספר החיים, מוארים, מעמיקים... ספר מופלא אותו כינה הסופר 'הקומדיה', והיה יכול לקרוא לו באותה מידה 'היסטוריה'... מעבר לעננים התלויים מעל ראשינו, הוא ימשיך לזרוח בין כוכבי ארצו. כולכם אשר כאן, האם אינכם מתפתים לקנא בו?"{{הערה| הוגו, ויקטור, [http://www.gavroche.org/vhugo/balzaceulogy.shtml הספד לבלזק], אוגוסט 1850}}}}
[[קובץ:Flaubert-Giraud.jpg|ימין|ממוזער|200px|הסופר הצרפתי [[גוסטב פלובר]]. דיוקן של יוג'ין גירו (Giraud) מ-1856]]
בלזק השפיע מאוד על הסופר [[גוסטב פלובר]], ועל אף הביקורת שמתח עליו, נראה כי הרומן הידוע של פלובר, [[מאדאם בובארי]], שואב השראה מספריו של בלזק "המוזה של המחוז" (La Muse du département) ומהרומן "[[פיזיולוגיה של חיי נישואים]]"{{הערה|שם=LTR-ref3|1=[http://books.google.co.il/books?id=0La_MdsveVoC&printsec=frontcover&dq=flaubert&hl=iw&ei=GJg1T8a1HcmUswbah9yADQ&sa=X&oi=book_result&ct=book-thumbnail&resnum=7&ved=0CF0Q6wEwBjgK#v=onepage&q&f=false A Gustave Flaubert encyclopedia], ed. Porter, Laurence, Greenwood Press, 2001. p.22}}. ברומן של פלובר "החינוך הסנטימנטלי" (L'Éducation sentimentale), שבמובן מסוים מהווה ביקורת על תפיסת הרצון והשאפתנות אצל בלזק, מאיץ דֶלוֹרְיֶה (Deslauriers) בפרדריק להפוך לבן בית אצל בנקאי עשיר, ואף להפוך את אשתו למאהבת שלו. כדי לשכנע אותו הוא פונה לאחת הדמויות הידועות של בלזק: "אדרבא, זכור את ראסטניאק בקומדיה האנושית! אתה תצליח, אני בטוח בכך!". אך פרדריק אינו דמות בלזקית, ולמרות השאפתנות שתוקפת אותו לפעמים, הוא אינו מסוגל לרכז את כל כוח רצונו במטרה אחת, ומבזבז את זמנו כשהוא נע בין רחמים עצמיים, תחושת גדלות עקרה ושעמום בורגני.
 
בלזק היה אחד הסופרים האהובים על [[פיודור דוסטויבסקי]], שהחל לקרוא את הרומנים של בלזק עוד בתקופת לימודיו בבית הספר. עבודתו הספרותית הראשונה הייתה תרגום ל[[רוסית]] של "[[אז'ני גרנדה]]", עליו החל לעבוד מיד לאחר ביקורו של בלזק ב[[סנקט פטרבורג]] ב-1843{{הערה|החטא ועונשו ודוסטויבסקי, קובץ מאמרים בעריכת מנחם ברינקר ורנה ליטוין, הוצאת כתר, 1983. עמ' 41}}. בספרייתו העשירה החזיק דוסטויבסקי את כל כתבי בלזק. חוקר הספרות והפילוסוף [[ג'רג' לוקאץ']] טען כי "רסקולניקוב (הדמות הראשית ב"[[החטא ועונשו]]") הוא הראסטיניאק של המחצית השנייה של המאה ה-19"{{הערה|עמ' 76}}. למעשה, את גרעין הדילמה המוסרית שמעסיקה את רסקולניקוב ניתן למצוא כבר ב"[[אבא גוריו]]", בדיון שמנהלים ראסטיניאק וביאנשון בשאלה האם יש לאדם זכות ללחוץ על כפתור ולהרוג מנדרין סיני לא מוכר כדי לזכות במיליון פרנק.
שורה 310:
[[שארל בודלייר]] אמר על הדמויות של בלזק כי הן "קורנות מאותו כוח חיים ששפע ממנו. כל הדמיונות שלו צבעוניים עד לעומקיהם. כל נשמה היא כלי נשק הטעון עד הקצה בכוח רצון"{{הערה|שם=LTR-ref4|[http://www.readbookonline.net/read/9873/24004 Balzac in English], by Oscar wild, published in Pall Mall Gazette, September 13, 1886}}. [[אוסקר ויילד]], שטען כי מותו של לוסיאן דה רובמפרה בסיום הרומן "[[זוהר ושקיעה של יצאניות צמרת]]" היה אחת הטרגדיות הגדולות של חייו, כתב כי לא מוגזם לטעון כי "מלבד שייקספיר, בלזק הוא מקור הידע החשוב ביותר שלנו על טבעם של בני האדם"{{הערה|שם, פסקה ראשונה}}.
 
יחסו של [[מרסל פרוסט]] היה אמביוולנטי: הוא העריץ את כשרונו של בלזק והשפעה זו ניכרת בכתיבתו, אך גם הפגין יחס ביקורתי כלפי הנטייה של הסופר ל"וולגריות" בכתיבתו וכלפי הגישה ה[[פוזיטיביזם|פוזיטביסטית]] שלו{{הערה|שם=LTR-ref5|1=[http://books.google.co.il/books?id=25xLw05vvn0C&printsec=frontcover&dq=proust&hl=iw&ei=yp81T5Uhg_WyBpDT0bYM&sa=X&oi=book_result&ct=book-thumbnail&resnum=4&ved=0CEgQ6wEwAw#v=onepage&q&f=false Proust: Philosophy of the Novel], by Vincent Descombes, Stanford University press, 1987. p.16}}. בקובץ הכתבים של פרוסט שיצא לאחר מותו בשם "נגד סנט-בב" (Contre Sainte-Beuve), הוקדש אחד המאמרים להגנה על בלזק מפני הביקורת שהטיח בו הסופר ומבקר הספרות בן זמנו [[שארל-אוגוסטן סנט-בב]].
 
גם [[ש"י עגנון]] היה ממעריציו של בלזק. במכתב ששלח ל[[שלמה זלמן שוקן]] מבית החולים בברלין ב-1916, הוא מודה לו על הספרים שדאג כי יהיו בהישג ידו: "הרבה נהניתי מהספרים... מבלזק העומד ומניף את בריותיו על כף ידו ועושה בהן כאיש העושה בשלו ומי יאמר לו מה תעשה? אבל הבריות גדלות, צומחות כטבע יצירים חיים ופתאום הן נעשות כבדות והוא מוכרח להוריד אותן פתאום"{{הערה|1=מכתב מ-14 בנובמבר 1916. מצוטט אצל ברשאי, אבינועם, [http://books.google.co.il/books?id=i2FPjWXhrDEC&pg=PA4&dq=%D7%A9%22%D7%99+%D7%A2%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%9F&hl=iw&ei=RKE1T5CsNIXVsgbfsLn3Dw&sa=X&oi=book_result&ct=book-thumbnail&resnum=1&ved=0CDUQ6wEwAA#v=onepage&q&f=false הרומנים של ש"י עגנון], הוצאת האוניברסיטה הפתוחה 1988, עמ' 53 }}. השפעתו של בלזק ניכרת עד ימינו, כפי שמעידים דברי השבח של הסופר [[מישל וולבק]]:
 
{{ציטוט|תוכן="אני מצטער לומר זאת, אבל אינני חושב שהייתה מהפכה אמתית ברומן מאז בלזק. אני חושב שהוא הגדיר את זה פעם אחת ולתמיד. ובכל מקרה בלזק מאוד מועיל לי באופן אישי: זה לא רעיון טוב להיות צנוע מדי, אז אני משתדל להיות קצת מגלומני, ואני אומר לעצמי שאני הטוב ביותר. אבל זה גם טוב להרגיש קצת צניעות מדי פעם, ואז אני חושב על בלזק – ומיד אני מרגיש עניו יותר."{{הערה|וולבק, מישל, [http://www.guardian.co.uk/books/2005/sep/17/featuresreviews.guardianreview24 The joy of supermarkets], מאמר בגרדיאן, 17 בספטמבר 2005}}}}
שורה 319:
עיבודים רבים לקולנוע ולטלוויזיה נעשו על פי הרומנים של בלזק, בהם "השואנים" (1947), "[[אבא גוריו]]" בסדרת טלוויזיה של ה-[[BBC]] משנת 1968, "הדודנית בט" ב[[מיני סדרה]] טלוויזיונית של ה-BBC משנת 1974 בכיכובן של [[מרגרט טייזאק]] ו[[הלן מירן]], וכן סרט קולנוע משנת 1998 בכיכובה של [[ג'סיקה לאנג]].
 
גיבור הסרט "[[400 המלקות]]" של [[פרנסואה טריפו]] רוחש הערצה כמעט דתית לבלזק. בסרט "[[הסנדק (סרט)|הסנדק]]" של [[פרנסיס פורד קופולה]], המשפט המפורסם "אציע לו הצעה שאי-אפשר לסרב לה" לקוח מתוך "אבא גוריו". בסרט "[[הרומן שלי עם אנני]]", [[וודי אלן]] מתייחס לפוריות כתיבתו הנודעת של בלזק, כאשר הגיבור מעיר לאחר שנפרד מחברתו: "כדברי בלזק, הנה סיימתי עוד רומן".
 
בלזק הוא דמות ב[[סדרת ספרים|סדרת הספרים]] "קורותיו של אלווין מייקר" של סופר המדע הבדיוני [[אורסון סקוט קארד]], בהם הוא מוצג כאדם גס אך שנון מאוד ומלא תבונה. הסופר הסיני [[דאי סיג'י]] פרסם בשנת 2000 את "בלזק והתופרת הסינית הקטנה" שתורגם לשפות רבות. זהו סיפורם של שני נערים הנשלחים לכפר נידח ל"חינוך מחדש" בתקופת [[מהפכת התרבות בסין]]. הם קוראים בהיחבא רומנים של סופרים מערביים ובהם בלזק, ומקריאים את הסיפורים לתופרת הקטנה שהם מנסים לשנות את חייה. ב-2002 עובד הספר לסרט קולנוע בבימויו של הסופר.
שורה 369:
 
==ספרים שלא תורגמו לעברית==
* '''[[סרפיטה]]''', 1834, פריז. סיפור על יכולתה של סרפיטה להופיע בדמות נשית ובדמות גברית בשם "סרפיטוס". לפי [[מירצ'ה אליאדה]], זהו אחד הרומנים החשובים ביותר והבלתי ידועים של בלזק, העוסק ב[[אינטרסקס|אנדרוגינוס]]{{הערה|[http://helios.fltr.ucl.ac.be/vanesch/platon/PlatonSeraphita.html מירצ'ה אליאדה], {{ltr|MIRCEA ELIADE] Méphistophélès et l'androgyne au XIXe siècle
pp. 141-142}}}}. הרומן עובד ל[[מחזה]] שהועלה ב-2010 בתיאטרון Théâtre de l'Île Saint-Louis בפריז, ב[[בריסל]], ב[[יוון]], ב[[קונגו-ברזוויל]] ובמכון הצרפתי ב[[חיפה]]. ב-2012 הועלתה ההצגה ב[[בית בלזק]]{{הערה| ז'קלין אודאס, {{ltr|Jacqueline Ordas, "Quand Séraphita Nous Entraine", in "Le Courrier Balzacien" pp. 64-65 No. 19, Paris 2012}} מאמר ביקורת בצרפתית על ההצגה}} בפריז. ב-2014 ב[[איסטנבול]], וב[[אורוויל]] שבהודו, ב[[בימוי]]ו של הבמאי הישראלי [[אוריאל זוהר]] וב[[עיבוד תיאטרוני|עיבוד]] משותף עם ברברה היימן.
 
==לקריאה נוספת==
שורה 382:
 
==קישורים חיצוניים==
{{מיזמים|ויקיציטוט=אונורה דה באלזאקבלזק|ויקישיתוףויקיטקסט=Categoryen:Author:Honoré de Balzac|שם ויקיטקסט=אונורה דה בלזק {{אנגלית}}}}
* [http://www.gutenberg.org/author/Honore_de_Balzac מיצירותיו של בלזק באנגלית ובצרפתית] ב[[פרויקט גוטנברג]]
* [http://www.israelpost.co.il/unforget.nsf/lettersbycategory/257E814D455CC00D42256BF80043FCC3?opendocument מכתב מאונורה דה בלזק לרוזנת אוולין דה האנסקה] מ-18 ביולי 1836. מתורגם לעברית באתר [[רשות הדואר]]
* [http://www.gavroche.org/vhugo/balzaceulogy.shtml דברי ההספד] של [[ויקטור הוגו]] בהלוויתו של בלזק, 20 באוגוסט 1850 {{אנגלית}}
* [[s:en:Author:Honoré de Balzac|יצירותיו של בלזק, ביוגרפיה וחומרים נוספים]] באתר ויקיטקסט {{אנגלית}}
* [http://hbalzac.free.fr/comedie.php La Comédie Humaine ou le projet Balzacien] - אתר מקיף המוקדש ליצירתו של בלזק, כולל רשימה של הרומנים והסיפורים בקומדיה האנושית לפי תאריך פרסומם ורשימה של הדמויות המופיעות בכתבים אלה בסדר אלפביתי {{צרפתית}}
* {{סימניה סופר|4874}}
* {{הארץ||"היהודי אינו חושב אלא על החלפת פניניו הקטנות בגדולות, והגדולות - בגדולות עוד יותר"|1.913151|24 בספטמבר 2003}}
* {{הספרייה הלאומית|בלזק}}
* [https://www.amazon.com/dp/B01MTCESJ0/ref=sr_1_1?s=digital-text&ie=UTF8&qid=1485319009&sr=1-1, עיבוד הרומן [["סרפיטה]]" של בלזק למחזה בשפה הצרפתית, מאת [[אוריאל זוהר]]], אתרבאתר Amazon
 
==הערות שוליים==
שורה 399 ⟵ 398:
 
{{ערך מומלץ}}
 
{{מיון רגיל:בלזק, אונורה דה}}
[[קטגוריה:ילידי 1799]]▼
[[קטגוריה:אונורה דה בלזק|*]]
[[קטגוריה:סופרים צרפתים]]
שורה 406 ⟵ 405:
[[קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי רומניה]]
[[קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו]]
▲[[קטגוריה:ילידי 1799]]
[[קטגוריה:נפטרים ב-1850]]
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/אונורה_דה_בלזק"