שירי מכות מצרים – הבדלי גרסאות

עם פרשני היצירה העיקריים נמנים [[דוד כנעני]], [[דן מירון]], [[אליעזר שביד]], [[הלל ברזל]], [[הרי גולומב]], [[אידה צורית]], [[זיוה שמיר]], [[חנן חבר]] ו[[עוזי שביט]]. רוב פרשני היצירה מבינים אותה כיצירה אידאולוגית שבה בכל דור ודור ניצבת מול כוחות הרשע וההרס האלימים עוצמתם השקטה של הערכים האנושיים ההומניסטיים, המיוצגים על ידי האב והעלמה. כל מחזור של חטא ועונש בא לסיומו עם הפצעת השחר (האיילת) המעניק תקווה חדשה לאב ולעלמה, המייצגים את האנושות{{הערה|שם=פלס}}. חנן חבר בספרו "פתאום מראה המלחמה" נתן ליצירה פרשנות [[פוסט-ציונות|פוסט-ציונית]] שלפיה אלתרמן התעלה מעל לתפיסה היהודית-ציונית, אימץ את נקודת המבט של הגרמני התם על מאורעות המלחמה והזדהה עם הסבל האנושי באשר הוא, לרבות זה הגרמני. חבר, לשיטתו, הבחין בין שתי מגמות (או אסטרטגיות) בפרשנות הפואמה, שנועדו להתמודד עם המבוכה שבהזדהותו כביכול של אלתרמן עם האויב. האחת: קריאה סמלית גרידא תוך ביטול ה[[אנלוגיה]] ההיסטורית מצרים = גרמניה, והשנייה: הותרת ההקשר ההיסטורי אך הסבתו לסמל אוניברסלי ומרוחק, תוך התעלמות מההקשר היהודי{{הערה|חנן חבר, '''[http://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/8/20.pdf ספרות ותחייה לאומית: אנלוגיה היסטורית ואלגוריה לאומית בשירת נתן אלתרמן בתקופת השואה]''', עמ' 454-455}}. גם [[אורה באומגרטן]] מציינת ש"שירי מכות מצרים" עוררו בעיות של פרשנות ופענוח [[סמל]]ים ופרשנותם נטתה לרוב לקריאתם כ[[אלגוריה]]. לדברי באומגרטן, כמפתח לפענוח האלגוריה משמשות אצל פרשניהפרשנייה הדמויות: האב, הבן והעלמה והעמדתן במקום (נא אמון) ובסיטואציה (חורבן). התרחקותו של אלתרמן מהדגם המקראי ומן ה[[מדרש]]ים, ובפרט היפוך נקודת המבט והפנייתה אל סבלם של תושבי העיר, חייבה את המפרשים לגיבוש קריאה מקורית ועמדה מוסרית{{הערה|אורה באומגרטן, '''נתן אלתרמן: מבחר מאמרי ביקורת על שירתו''', [[עם עובד]], תשל"א 1971, עמ' 16–17 (פרק המבוא – קוים בהתפתחות ביקורת אלתרמן)}}. אליעזר שביד, אידה צורית ועוזי שביט מצאו ביצירה סימבוליקה [[נצרות|נוצרית]].