חרסה – הבדלי גרסאות

מפעל "חרסה" הוקם בשנת 1946 ב[[מפרץ חיפה]] כמפעל לייצור כלי סניטריה עשויים קרמיקה כגון [[אסלה|אסלות]] או [[כיור]]ים.{{הערה|1=ראו: {{הצופה||ידיעות קצרות|1946/03/04|01101}}}} היה זה אזור בו הוקמו מספר מפעלים של [[תעשיית הקרמיקה בישראל|תעשיית הקרמיקה בישראל]].

בית החרושת שהוקם על ידי "[[סולל בונה]]", שביקשה לענות על הדרישה למוצרים אלו שיבואם היה במחסור בשל [[מלחמת העולם השנייה]]. בראשיתו מנה המפעל כ-40 עובדים.{{הערה|1=ראו: {{הצופה||מסחר ותעשיה|1946/02/18|00303}}}} והוא עשה שימוש במרבצים של [[קאוליניט]] (קאולין) מ[[עבר הירדן]], שהתגלו בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20.{{הערה|1=ראו: {{הבוקר|נחום תשבי|אפשריות של השקעות בארץ|1940/11/06|00202}}; וגם {{על המשמר|ירמיהו שמואלי|סיור במפעלי סולל־בונה בחיפה|1947/11/24|00202}}}} המאבק על הקמת המדינה הפסיק את השימוש בחרסיות אלו.

בראשית [[שנות ה-50 של המאה ה-20]] החליטה הנהלת המפעל להקים בית חרושת חדש ב[[באר שבע]]. הדבר נבע מן הרצון לקרבה למחצבי הנגב, שהמדינה פיתחה באותה תקופה, באמצעות חברה ממשלתית וגם הרצון לספק פרנסה לעולים החדשים שיושבו על ידי המדינה בנגב בשנים אלו.{{הערה|1=ראו: חיים גרוסמן, "חרסה" - סיפור ישראלי", בתוך: '''קדרות חרסה: 1966-1956''', בית אהרון כהנא, רמת גן, 2007, עמ' 5.}} כ-50% מחומרי הגלם של המפעל בשנות ה-50 הופקו בנגב. שאר החומרים, שכללו [[פצלת השדה]] וחרסית יובאו מחוץ-לארץ.{{הערה|1=ראו: {{מעריב|ה. בן-עדי|הקירמיקה הישראלית מבוקשת בחו"ל|1954/08/12|00206}}}} השימוש בחרסית שנחצבה בישראל היה בעייתי. הדבר נבע הן מחוסר אחידות בייצור והן בצורך לעיבוד יקר של החומר.{{הערה|1=ראו: {{חרות|צ. בן-דוד|המאבק על הצלחת|1955/03/14|00303}}}} ב-[[1 בנובמבר]] [[1954]] הפעילה חרסה במפעל 2 תנורים חדשים באורך של 34 מ' (כ"א){{הערה|1=ראו: {{מעריב|ה. בן-עדי|הקירמיקה הישראלית מבוקשת בחו"ל|1954/08/12|00206}}; וגם: {{שערים||מהמתרחש בערים ובמושבות|1953/11/03|00312}}}} ובשנת [[1955]] הוקמו מחלקה לקרמיקה שימושית ומחלקה לייצור אריחים.{{הערה|1=ראו: {{דבר|שמעון גילמן|מפעל הקרמיקה "חרסה" עומד לשווק תוצרתו בחוץ-לארץ|1955/03/17|00700}}}} בשנת [[1957]] בקירוב נסגר המפעל בחיפה ועובדיו הועברו למפעלים אחרים של "סולל בונה".

הקמת בית החרושת "[[לפיד (חברה)|לפיד]]" בשנת [[1951]] גרמה לתחרות בין שני המפעלים ולירידה בתפוקות הייצור. בשנים [[1958]]-[[1957]] נרכשה הבעלות על "לפיד" על ידי חברת "[[כור תעשיות|כור]]", בעלת השליטה ב"סולל בונה" ו"חרסה". הדבר יצר [[מונופול]] בתחום הייצור הקרמי בארץ.{{הערה|1=ראו: {{למרחב||"כור" רכשה חמישים אחוז בביהח"ר לקראמיקה "לפיד"|1957/01/28|00427}}}} בהדרגה אוחדו קווי היצור של "לפיד" עם אלו של "חרסה" עד שבשנת [[1969]] הופסק ייצור הכלים הסניטריים ב"לפיד" כליל.{{הערה|1=ראו: {{הבוקר||הרחבת ייצור קרמיקה סניטרית|1949/11/23|00300}}; {{הצופה||פועלי ביהח"ר "לפיד קרמיקה" חוששים לפיטורי 40% מהעובדים|1961/02/01|00411}}; {{דבר|ל. טרנופולר|רווח של 18 מליון ל"י צפוי במפעלי "כור" ב-1969|1969/08/05|01201}}}} במקביל החלה "כור" גם בייבוא של כלי סניטציה, במטרה לענות על הביקוש לתוצרת חוץ שיובאה על ידי מתחרים שונים.{{הערה|1=ראו: {{דבר||"סולכור" תייבא גופים סניטריים מאנגליה|1971/12/28|00517}}}}

בשנת [[1970]] אוחדה "חרסה" עם מפעל "[[חסין אש]]", שייצר לבני בניין, תחת הנהלה אחת. המפעל המאוחד כלל כ-340 עובדים שייצרו מוצרים בשווי של כ-11 מיליון ל"י.{{הערה|1=ראו: {{דבר||ריווח של 40,000 ל"י צפוי השנה לחרסה-חסין אש|1970/01/04|00709}}}} היה זה חלק מתהליך [[ייעול]] שעשתה חברת כור בכלל מפעליה וכלל איחוד מפעליה השונים תחת חברות-בת על פי תחומי העיסוק. בסוף שנת 1970 הוקמה "[[כור קרמיקה|כור קרמיקה וזכוכית בע"מ]]".{{הערה|1=ראו: {{דבר||כור-1971|1971/02/04|03300}} עד לשנת [[1977]] כבר הופרדו תחומי ייצור הזכוכית והקרמיקה. ראו: {{דבר||מאמצי יצוא מוגברים במפעלי "כור קרמיקה"|1977/06/16|01207}}}}

במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20, במקביל למשבר של חברת "כור" ולהרעה ביחסי העבודה במפעל, הוחלף צוות ההנהלה של המפעל כמה פעמים. עם זאת, בתקופה זו הושקעו במפעל כספים, שייעלו את פס הייצור ואפשרו להגיע לייצור של כ-700 אסלות למשמרת, אך גם צמצמו את כמות העובדים בו.{{הערה|1=ראו: {{מעריב|מיכאל לוי|מוצר מן הנגב - איכות, שירות, תדמית|1988/04/28|06101}} וגם: {{מעריב|אורי בינדר|עובדי "חרסה" - שברו אסלות וגינו את קיסר|1990/01/19|00302}}}} בנוסף, נסגרו קווי ייצור הפסדיים כגון קו הייצור של אריחי הקרמיקה, שעמד בתחרות עם קו הייצור של מפעל "ברבור" (אף הוא בבעלות "כור"), עם מפעל "[[נגב קרמיקה]]" ועם הייבוא.{{הערה|1=ראו: {{דבר|חיים ביאור|"כור קרמיקה" מגדילה המכירות אך עדיין נושאת הפסדים|1983/12/12|00908}}. יש להניח כי "כור" הייתה קשורה גם לייבוא מוצרי קרמיקה, והיה זה אחד מן השיקולים בסגירת קו זה. ראו: {{מעריב|עדה כהן|מחסור בחרסינה לבנה|1980/07/18|04101}}}}

החל משנות ה-2000 עברה הבעלות על "חרסה" מספר פעמים, כתוצרה מהעברת השליטה בחברת "מרחב". ב-[[2006]] רכשה [[קרן פימי]] מניות "מרחב".{{הערה|1=ראו: {{Bizportal|דרור איטח|רן פימי רכשה 35% ממרחב תמורת 21.5 מיליון דולר|120055|23 ביולי 2006}}}} רוכשת נוספת באותה עת הייתה חברת "כתר פלסטיק". בשנת [[2008]] מיזגה את החברה עם חברת "[[אורלייט]]", העוסקת בייבוא מוצרים לבנייה, ובהם גם מוצרי קרמיקה סניטרית.{{הערה|1=ראו: [[אמיר ארליך]], [http://www.economist.co.il/?CategoryID=1312&ArticleID=1030 אושר מיזוג בין קרן פימי לאורלייט], economist, 4 בינואר 2008}} בשנת [[2011]] רכש [[יואב גולן (איש עסקים)|יואב גולן]] 47% ממניות "מרחב" מידי קרן פימי.{{הערה|1=ראו: {{כלכליסט|יורם גביזון|יואב גולן מתכנן לסגור את חרסה - ומקים מפעל דומה בטורקיה|1.7023698|17 במרץ 2019}}}} בשנת [[2013]] שונה שמה של קבוצה זו ל"[[קבוצת חמת]]".

השקעותיו של גולן בשוק ה[[טורקיה|טורקי]] ב-[[2015]], כמו גם ההאטה בשוק הבניין בשנים [[2018]]-[[2017]],{{הערה|1=ראו: {{כלכליסט|חזי שטרנליכט|יצרנית הכלים הסניטאריים חמת שוקלת לגייס 42 מיליון שקל|3740685|20 ביוני 2015}}}} הובילו ב-[[26 באפריל]] [[2019]] לשליחת מכתבי פיטורין לעובדי המפעל.{{הערה|1=ראו: {{גלובס|יובל אזולאי|המפעל עובר לטורקיה ו-115 עובדי חרסה מבאר שבע בסכנת פיטורים|1001283680|26 באפריל 2019}} וגם {{כלכליסט|נווית זומר|סופית: מפעל חרסה ייסגר, עובדיו יאבדו את פרנסתם|3761158|26 באפריל 2019}}}}