תוכן שנמחק תוכן שנוסף
המבין (שיחה | תרומות)
אין תקציר עריכה
שורה 30:
כבר במהלך המלחמה, ביוני 1948, סירבה ממשלת ישראל לבקשות הפליטים וללחצים בינלאומיים, ולא התירה את שיבת הפליטים למקומות יישובם{{הערה|[[יואב גלבר]], '''קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948''', דביר, 2004, עמ' 284.}} – החלטה עליה חזרה הממשלה גם בחודשים ובשנים שלאחר מכן. שר החוץ [[משה שרת]] אמר ל[[הרוזן ברנדוט|רוזן ברנדוט]] כי אין לדון בשאלת חזרתם לבתיהם, כל עוד נמשכת המלחמה.{{הערה|יואב גלבר, '''קוממיות ונכבה''', עמ' 285.}}
 
כפרים ושכונות רבים בשטח ישראל, שהיו מיושבים בעבר בערבים נעלמו. על חורבות חלקם הוקמו יישובים וערים ישראליים חדשים – מתוך 370 יישובים חדשים שהוקמו בין השנים 1948–1954, 350 ישבו על אדמות של פליטים, וכשליש מהעולים החדשים באותן שנים, כ-250,000 איש, יושבו בבתים עירוניים שהיו שייכים לערבים שהפכו לפליטים.{{הערה|Don Peretz, 1958:Peretz, Don (1958). Israel and the Palestinian Arabs. Washington: Middle East Institute. CHAPTER VIII Israel's Initial Absentee Property Policy עמוד 143|כיוון=שמאל}} על חלק מהיישובים נטעה [[הקרן הקיימת לישראל]] יערות אורנים. ליישובים הוענקו שמות חדשים. כך לדוגמה, מג'דל הפכה ל[[אשקלון]], ביסאן נקרא בשם העברי [[בית שאן]], על [[חורבות]] [[בית מחסיר]] נבנה המושב [[בית מאיר]] ושכונות [[טלביה]] ו[[שכונת מלחה|מלחה]] בירושלים הפכו בהתאמה לקוממיות ומנחת (אף שבפועל ממשיכים תושבי ירושלים{{דרושה הבהרה|מה הכוונה "תושבי ירושלים"?}} להשתמש עד היום בשמות הערביים).
 
==הפליטים==