ויקיפדיה

הנכבה

עזיבתם, מנוסתם או גירושם של כ־700 אלף ערבים־פלסטינים במהלך מלחמת העצמאות של מדינת ישראל ב־1948

הנַכְּבָּה (בערבית: النكبة, בתעתיק: אל-נכבָּה – בתרגום מילולי: "האסון" או "הקטסטרופה") היא המונח הערבי-פלסטיני לעזיבתם, מנוסתם או גירושם של כ-750 אלף ערבים פלסטינים במהלך מלחמת העצמאות (1947–1949) והפיכתם לפליטים.[1][2][3][4][5][6][7][8] רובם עברו לארצות ערב והאסלאם השונות, או לאזור יהודה ושומרון ("הגדה המערבית") ולרצועת עזה, שנותרו בתום המלחמה בידי ירדן ומצרים בהתאמה. היו גם מעטים שעברו למקומות יישוב אחרים בתחום מדינת ישראל. אירועי הנכבה הביאו ליצירתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, וגם לדרישה לזכות השיבה שלהם. רבים מכלילים בכינוי זה גם את אירועי מלחמת העצמאות שהביאו להקמת מדינת ישראל ואת תבוסת צבאות ערב במלחמה,[9] בעוד אחרים טוענים שמדובר בטיהור אתני של האוכלוסייה הפלסטינית בארץ ישראל המנדטורית.[10]

פליטים ערבים פלסטינים עושים דרכם החוצה מהגליל, 1948

הגורמים לנכבה מהווים מושא למחלוקת היסטוריונים בעולם המחקר. גורמים עליהם מוסכם באופן כללי הם הצלחות והתקדמויות כוח המגן העברי וצה"ל, הרס כפרים ערביים, לוחמה פסיכולוגית, קרבות ומקרי טבח (אנ'), צווי גירוש ישירים על ידי הרשויות הישראליות, התפנות עצמית של בני המעמד הגבוה, התמוטטות ההנהגה הפלסטינית וצווי פינוי ערביים, וכן חוסר רצון לחיות תחת שלטון יהודי.

משלהי שנות ה-90, הפלסטינים מציינים את יום הנכבה בעצרות ובתהלוכות. ברשות הפלסטינית ובמדינות אחרות מצוין יום זה ב-15 במאי, יום סיום המנדט הבריטי על פלשתינה (ארץ-ישראל), והתאריך הלועזי של היום שנועד להכרזת המדינה (בפועל הוקדמה ההכרזה בכמה שעות ל-14 במאי 1948 בגלל כניסת השבת). רבים מערביי ישראל מציינים את יום האסון הפלסטיני, "יום הנכבה", בתאריך חופף לזה של יום העצמאות של מדינת ישראל.

בשנת 2023 ציין האו"ם לראשונה את יום השנה לאסון ה"נכבה" (ב-15 במאי).[11] 32 מדינות, בהן ישראל, החרימו את האירוע.[12]

המונח "נכבה"

עריכה
 
שרידי כנסיות במקום בו היה מצוי הכפר אל-באסה, כיום פאתי העיירה שלומי
 
הצבת השלט "אליקים" במקום בו היה הכפר הערבי אום א-זינאת, 1950
 
מסגד העיר מג'דל המשמש כיום כמוזיאון לתולדות אשקלון

המונח "נכבה" בהקשר הערבי-פלסטיני נטבע לראשונה על ידי קונסטנטין זורייק (אנ') (قسطنطين زريق), פרופסור סורי למזרחנות באוניברסיטה האמריקנית בביירות, בספרו, שיצא לאור באוגוסט 1948 "מענא א (ל)-נּכבה" (معنى النكبة, "משמעות האסון").[13] במקור כיוון זורייק, שכתב את ספרו במהלך מלחמת העצמאות, לכשלונן הצבאי של מדינות ערב, שהתבטא לדעתו בהסכמתן להפוגה הראשונה:[14]

"מפלת הערבים בארץ-ישראל אינה סתם כישלון או רעה חולפת. זהו אסון במלוא מובן המילה ואחד הקשים ביותר שנחלו הערבים במהלך ההיסטוריה הארוכה שלהם. שבע מדינות ערביות מכריזות מלחמה על הציונות בארץ ישראל, עוצרות חדלות-אונים וסובבות על עקביהן. שבע מדינות מבקשות לבטל את החלוקה ולהכריע את הציונות, אך הן נוטשות את הקרב לאחר שהפסידו חלק נכבד מאדמת ארץ ישראל, אפילו אותו החלק ש"ניתן" לערבים. הן נאלצות לקבל הפוגה שאין בה לא יתרון ולא רווח מבחינתן".

בין הפלסטינים הראשונים שהשתמשו במונח "נכבה" היה ההיסטוריון עארף אל-עארף, שהסביר בספרו: "איך לא אקרא למאורע הזה 'נכבה' אחרי האסון הכבד שפקד אותנו בצורה שכמוה לא ידענו מאות רבות של שנים? מולדתנו נגזלה, גורשנו מבתינו, איבדנו רבים מבנינו ומעל הכול הוכינו מכה אנושה בכבודנו".[15][16] בעקבות ספריו של עארף אל-עארף הפך המונח "נכבה" למזוהה עם הפליטים הפלסטינים.

על פי אילן פפה, המונח נכנס לשימוש כניסיון לאזן את "העומס המוסרי" של השואה.[17] לעיתים נעשה שימוש במוטיבים שונים המדמים את הנכבה לשואה.[16]

במסמך שפרסמה הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2011 ניתנה התייחסות לפירוש המילה "נכבה" בשפה הערבית ולמשמעותה בהקשר הפלסטיני: "בלשון הספרותית, נהוג להתייחס למילה 'נכבה' כאל אסון טבע כמו רעידת אדמה עזה, התפרצות קטלנית של הר געש או סופות חזקות. לעומת זאת, הנכבה של פלסטין היא תהליך של טיהור אתני המלווה בחורבן ובעקירה חמושה ושיטתית של עם מארצו, כדי שאת מקומו תתפוס אומה אחרת... הנכבה הפלסטינית התרחשה כחלק מתוכנית צבאית דקדקנית מעשה ידי אדם, שלקחו בה חלק מדינות גדולות – והביאה לטרגדיה הגדולה שפקדה את העם הפלסטיני".[18]

לאחר מלחמת ששת הימים שימש המונח "נכבה" גם בהוראה של מאורעות מלחמה זו, כגון "שואת העולם הערבי" (זורייק היה גם מחלוצי מינוח זה: "הייתה זו שואה ולא מפלה, ומה שפגע בנו עתה דומה לה, ואפילו גרוע הימנה").[19]

אירועי הנכבה

עריכה
 
פקודת גירוש והריסת כפרים מ-25 בנובמבר 1948

החלטת העצרת הכללית של האומות המאוחדות בדבר חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית, שהתקבלה על ידי היישוב היהודי, נתקלה בהתנגדות עזה מצד ההנהגה הערבית בארץ,[20] בהובלת מנהיג הוועד הערבי העליון, המופתי אמין אל-חוסייני, אשר דחה את התוכנית מכל וכל, ופתח למוחרת ההצבעה בשביתה כללית, שאליה נלוו פעולות טרור נגד יהודים בערים ובכבישים – פעולות אלה הביאו לתחילתה של מלחמת העצמאות.[21]

במהלך המלחמה ברחו וגורשו כ-750,000 ערבים פלסטינים ממקומות מגוריהם, בערים ובכפרים.[1][2][3][4][5][6][7][8] רובם עברו לאזורים בשליטת מדינות ערב, ומיעוטם התיישבו ביישובים ערביים אחרים בישראל. במהלך אירועי היסוד של הנכבה ב-1948, יותר מ-500 ערים וכפרים בעלי רוב ערבי פורק, כאשר רבים מהם הושמדו לחלוטין או אוכלסו מחדש על ידי יהודים וקיבלו שמות עבריים חדשים.(אנ') מקרי הרג וטבח בערבים התרחשו גם הם (אנ'). לפי ההיסטוריון הישראלי בני מוריס, התרחשו כתריסר מעשי אונס בפלסטיניות,[22][23] וקרוב לוודאי שהיו רבים אחרים שפשוט לא תועדו.[24] בחלק מהמקומות הורו הכוחות היהודים לערבים לעזוב את מגוריהם או גירשו אותם בכוח. במקומות אחרים נמלטו התושבים מתוך חשש לחייהם או מתוך הנחה שמוטב להם להתפנות עד שיסתיימו הקרבות, לעיתים בעקבות הוראות מצד מנהיגיהם. מסמך מיוני 1948 המציג ניתוח שביצעה מחלקת המודיעין של צה"ל של היקף עקירת התושבים הפלסטינים מיישוביהם מאז תחילת המלחמה העלה כי את עקירתם של כ-70% מהפליטים בתקופה זו יש לייחס לפעולות צבאיות של הכוחות הלוחמים היהודיים, וכי השפעתן של הוראות שנתנו מנהיגים ערבים מסתכמת בעזיבה של 5% בלבד מהעקורים.[25] בחלק מהיישובים היו יהודים שביקשו משכניהם הערבים שלא לעזוב.[דרוש מקור] מחקרים בנושא זה נמצאים בליבה של מחלוקת פוליטית ולכן אין תמונה מלאה ומוסכמת של האירועים והנסיבות.

כבר במהלך המלחמה, ביוני 1948, סירבה ממשלת ישראל לבקשות הפליטים וללחצים בינלאומיים, ולא התירה את שיבת הפליטים למקומות יישובם[26] – החלטה עליה חזרה הממשלה גם בחודשים ובשנים שלאחר מכן. שר החוץ משה שרת אמר לרוזן ברנדוט כי אין לדון בשאלת חזרתם לבתיהם, כל עוד נמשכת המלחמה.[27]

כפרים ושכונות רבים בשטח ישראל, שהיו מיושבים בעבר בערבים נעלמו. על חורבות חלקם הוקמו יישובים וערים ישראליים חדשים – מתוך 370 יישובים חדשים שהוקמו בין השנים 1948–1954, 350 ישבו על אדמות של פליטים, וכשליש מהעולים החדשים באותן שנים, כ-250,000 איש, יושבו בבתים עירוניים שהיו שייכים לערבים שהפכו לפליטים.[28] על חלק מהיישובים נטעה הקרן הקיימת לישראל יערות אורנים. ליישובים הוענקו שמות חדשים. כך לדוגמה, מג'דל הפכה לאשקלון, ביסאן נקרא בשם העברי בית שאן, על חורבות בית מחסיר נבנה המושב בית מאיר ושכונות טלביה ומלחה בירושלים הפכו בהתאמה לקוממיות ומנחת (אף שבפועל ממשיכים תושבי ירושלים להשתמש עד היום בשמות הערביים).

הפליטים

עריכה
  ערך מורחב – בעיית הפליטים הפלסטינים

רבים מהערבים הפלסטינים שחיו לפני מלחמת העצמאות בשטח שבו הוקמה מדינת ישראל, וצאצאיהם, נשארו לחיות במחנות פליטים במדינות ערב עד היום, ולא קיבלו מעמד של אזרחים במדינות אלו. מחנות פליטים קמו גם ביהודה, שומרון, רצועת עזה ומזרח ירושלים.

מדינות יוצאות דופן שאפשרו לפליטים הפלסטינים להיקלט הן ירדן ולבנון. ירדן אישרה את התאזרחותם של פלסטינים רבים ואפשרה התיישבותם בממלכה כך שכיום מהווים הפלסטינים מעל לרבע מאוכלוסייתה,[29] ולבנון אישרה אזרחות למספר קטן של פלסטינים, בעיקר מתואלים.

שימור זיכרון הנכבה

עריכה
 
ילדה פלסטינית בהפגנה לציון יום הנכבה והרצון למימוש זכות השיבה, חברון, 2010.

פליטים פנימיים הוא מושג הבא לתאר ערבים ישראלים אשר אינם חיים בכפריהם המקוריים ואף כי יש להם מעמד של אזרחי מדינת ישראל הם מוגדרים כפליטים ממקומות מושבם המקוריים.

שמירת המפתחות – כאקט סמלי של הרצון לשוב לכפריהם שומרים חלק מהפליטים וצאצאיהם מפתחות לבתיהם לשעבר, או מפתח שמייצג את הבית אף שהבית כבר לא קיים והמפתח אינו פותח דבר. שמירת המפתח מייצגת בעיניהם את רצונם לשוב לבתיהם.

חלק מערביי ישראל משמרים את זיכרון הנכבה על ידי תיעוד ושימור הזיכרון של הכפרים הערבים שתושביהם עזבו או גורשו מהם במהלך מלחמת העצמאות.

יום הנכבה

עריכה
  ערך מורחב – יום הנכבה

יום הנכבה (בערבית: يوم النكبة) הוא היום השנתי לציון הנכבה. חלק מערביי ישראל מציינים את יום הנכבה ביום העצמאות של מדינת ישראל, בעוד בשאר העולם הוא מצוין ב-15 במאי – יום ההכרזה המיועד של מדינת ישראל בשנת 1948 (בפועל הוקדמה ההכרזה בכמה שעות ל-14 במאי בגלל כניסת השבת).

יום הנכבה צוין לראשונה באופן רשמי ברשות הפלסטינית בשנת 1998, במקביל לחגיגות 50 שנה למדינת ישראל. האירועים כללו עצרות, תהלוכות, תערוכות, סמינרים ופרסום מאמרים רבים בעיתונות הערבית והפלסטינית אשר דנו במשמעותה ובמקומה של הנכבה בזהות הפלסטינית.[30]

מאז סוף שנות ה-90 נערכים מדי שנה ביום העצמאות טקסים ו"תהלוכות שיבה" לאתרים בהם שכנו הכפרים שחרבו במלחמת העצמאות. את הטקסים שבהם נוטלים אלפים מערביי ישראל לצד פעילי שמאל ושמאל רדיקלי ישראלים מארגנת "הוועדה הארצית להגנה על זכויות העקורים" תחת הכותרת: "יום העצמאות שלהם הוא יום הנכבה שלנו".[31][32] בשנת 2001 הכריזה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל על מסורת חדשה של עמידת דקת דומייה ביום הנכבה.[דרוש מקור: מקור לא מובן][33] .

היחס ל"נכבה" בחברה הישראלית

עריכה

בעקבות חדירתה של "הנכבה" לשיח הציבורי החלו להישמע קולות שונים בחברה הישראלית בשאלה כיצד נכון להתייחס למושג זה ולמשמעויותיו במדינת ישראל.

ביולי 2007, בזמן ממשלת אולמרט, אישר משרד החינוך לבתי ספר ערביים להשתמש במושג נכבה, מושג שהיה אסור בשימוש עד אז (אם כי בפועל האיסור לא נאכף). כחלק מהשינוי במדיניות משרד החינוך אושר לבתי הספר הערביים להשתמש בספר לימוד המכיל את המילה נכבה וכולל, לצד הגרסה הרשמית הישראלית ובנוסף להדגשה כי הערבים הם שסירבו להחלטת האו"ם לחלק את המדינה, גם את תקציר הגרסה הפלסטינית להקמת מדינת ישראל. לאחר עליית הימין לשלטון, ביולי 2009, החליט משרד החינוך לאסור מחדש את אזכור הנכבה בספרי הלימוד במגזר הערבי. שר החינוך, גדעון סער, נימק את ההחלטה, באומרו ש"אין כל סיבה שבתוכנית לימודים רשמית של מדינת ישראל תוצג הקמת המדינה כשואה או אסון".[34] .

פעילי שמאל רדיקלי ישראליים נוטלים חלק באירועי יום הנכבה ועמותות ישראליות פועלות להנצחת יישובים ערביים שנחרבו במלחמת העצמאות ולשימור זכרם. אחת העמותות הבולטות בתחום זה היא עמותת "זוכרות" המציגה את מטרתה: "להביא את הנכבה הפלסטינית לידיעת הציבור הרחב. על הציבור היהודי בישראל מוטלת גם החובה לקחת אחריות על חלקו בה".

מנגד היו שהביעו ביקורת על "הנכבה" כפי שהיא מוצגת כיום על ידי הפלסטינים. פרופ' שלמה אבינרי טען כי הקושי של היהודים להתייחס בכבוד לאבל של הפלסטינים, כפי שראוי להיות לדעתו, הוא בשל האופן בו מוצגת "הנכבה" בנרטיב הפלסטיני. לדבריו, קיימת התעלמות של הפלסטינים מאחריותם לתוצאות המלחמה. התעלמות זו מתבטאת בין השאר בבחירת המילה "נכבה" ("אסון") שמנסה להציג את האירועים כאסון טבע ללא אחראים ולא כתוצאה של מפלה צבאית ומדינית שנבעה מהחלטות שקיבלו מנהיגיהם של הערבים. בנוסף, הוא ביקר את ההשוואה שנעשית לעיתים בין השואה ל"נכבה" המבטאת לטעמו "אטימות מוסרית" ואינה נכונה מבחינה עובדתית.[35]

היו שמתחו ביקורת חריפה אף יותר וטענו כי מדובר בשכתוב ההיסטוריה ובניסיון לשלול את לגיטימיות קיומה של מדינת ישראל על ידי הצגתה כפושעת, בעוד שלדבריהם הערבים היו אלה שסירבו לקבל את החלטת החלוקה, תקפו את היהודים וקיבלו החלטות שגויות במהלך המלחמה, ובכך היו אחראים בעצמם לאסונם.[36][37] העיתונאי בן-דרור ימיני טען כי מטרת האירועים לציון הנכבה שהחלו להופיע לדבריו רק בתחילת המאה ה-21 אינה לשם הזדהות עם סבל ערביי ארץ ישראל ב-1948, אלא לשם חיסולה של מדינת ישראל. לדבריו, מנהיגי הערבים ב-1948 זממו להשמיד את היהודים ולכן אין סיבה לציין את תבוסתם כשם ש"אין שום פסטיבל לציון ה"נכבה" שחוללו כוחות הברית לגרמניה".[38]

פרופ' יהודה שנהב-שהרבני זיהה אנומליה בדיון הישראלי בנכבה, ממנה משתמעת הכרה דווקא מצד הימין בישראל, כגון התבטאויות פומביות מפי דמויות המזוהות עם הימין הרדיקלי, שמטיחות באנשי שמאל את הנכבה כאירוניה ליחסם לשטחי יהודה ושומרון, לדוגמה איתמר בן גביר – שאמר בהפגנה מול אוניברסיטת תל אביב שהיא "יושבת על חורבות שיח' מוניס".[39]

הצגת הסיבות לנכבה בחברה הישראלית

עריכה

מרכיב מרכזי בנכבה הוא, כאמור, ההגירה הפלסטינית ב-1948 – עזיבתם, מנוסתם או גירושם של כ-750,000 מערביי ארץ ישראל (הפלסטינים) במהלך מלחמת העצמאות. עד שלהי שנות ה-70, ככלל כל מוסדות המדינה בישראל (למשל, צה"ל, מרכז ההסברה וספרי לימוד שאושרו ללימוד על ידי משרד החינוך) והחברה (למשל, קהילת המחקר, העיתונות, וספרי זכרונות של ותיקי קרבות 1948) הציגו את הנרטיב היהודי לגבי הסיבות לעזיבת הערבים ב-1948. כלומר, נטען כי הם עזבו מרצונם, ככלל עקב קריאות מנהיגיהם ומנהיגי מדינות ערב כי יעשו כך ועקב פחד. חריגים היו משנות ה-50 רק השבועון "העולם הזה" וביטאון המפלגה הקומוניסטית "קול העם", וכן סופרים ומשוררים ישראלים שונים שהציגו ביצירותיהם את סבל הפלסטינים במלחמה (הנודע שבהם: "חירבת חזעה" מאת ס. יזהר). הללו הציגו נרטיב ביקורתי, לפיו חלק מהערבים עזבו מיוזמתם מסיבות שונות (פחד, קריאות מנהיגים וכו') בעוד שחלקם גורשו על ידי הכוחות הלוחמים היהודיים ובהמשך הישראליים ("קול העם" גם הציג לעיתים את הנרטיב הפלסטיני – לפיו ככלל כל הערבים הפלסטינים גורשו). משנות ה-60 גם תנועת "מצפן" הציגה בציבור לעיתים את הנרטיב הביקורתי ולעיתים את זה הפלסטיני.[40] משלהי שנות ה-70 חל שינוי בקרב מוסדות חברה מרכזיים שונים, שהחלו להציג את הנרטיב הביקורתי (שמשנות ה-80 כונה לעיתים "פוסט-ציוני") לגבי הסיבות לעזיבת הערבים את ארץ ישראל במלחמת העצמאות. כך היה המצב, למשל, לגבי מחקרי קהילת המחקר (חוקרים אקדמאים ועצמאיים) ומאמרי עיתונות ביומונים המרכזיים, ובחלקו גם לגבי ספרי זיכרונות של ותיקי קרבות מלחמת העצמאות.

במהלך הזמן, מחקרים ומאמרי עיתונות ביקורתיים הפכו לרוב המכריע בקרב פרסומי קהילת המחקר והעיתונות. משנות ה-90 חלק מספרי הלימוד שבהם נעשה שימוש במערכת החינוך היהודית בישראל החלו להציג את הנרטיב הביקורתי,[41] ומשנת 2000 – גם ספרי לימוד שאושרו לשימוש בזרם החינוך הממלכתי-חילוני על ידי משרד החינוך.[42] בשנת 2005 גם ספר של ארכיון המדינה שעסק במסמכים הקשורים לראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין הציג נרטיב זה.[43] לעומת זאת, מרכז ההסברה וצה"ל (ענף הסברה במפקדת קצין חינוך ראשי) המשיך להציג לפחות עד 2004 את הנרטיב הישן.[40]

"חוק הנכבה"

עריכה
  ערך מורחב – חוק הנכבה

במרץ 2011 אושר בכנסת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 40), התשע"א-2011, ולפיו יוכל שר האוצר להפחית מתקציבו של גוף מתוקצב או גוף נתמך סכומים של עד פי שלושה מההוצאה שהוציא, אם היא במהותה אחד מאלה: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות, לאלימות או לטרור; תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל; ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל; מעשה של השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה.

37 חברי כנסת (מהקואליציה וכן מהאיחוד הלאומי) תמכו בחוק, מול 25 שהתנגדו לחוק (מהאופוזיציה). לפי נוסח החוק, "שר האוצר יקבל החלטה כאמור... לאחר קבלת חוות דעת של היועץ המשפטי למשרד האוצר בדבר התקיימות האמור באותו סעיף קטן, ולאחר שהועברה אליו המלצת צוות מקצועי". בהמשך החוק מצוין כי אותו צוות מקצועי יורכב מ"צוות שמינה שר האוצר שחברו בו עובד משרד המשפטים, לפי הצעת שר המשפטים, עובד משרד האוצר ועובד המשרד שהשר שלו ממונה על סעיף התקציב שלפיו מתוקצב או נתמך הגוף". נקבע כי ניתן לעתור נגד החלטה כזו בפני בית משפט לעניינים מנהליים.[44]

ראו גם

עריכה
עיינו גם בפורטלים:
  פורטל המזרח התיכון
  ההיסטוריה

לקריאה נוספת

עריכה

מקורות

עריכה

מחקרים

עריכה
  • Ilan Peppe, The Ethnic Cleansing of Palestine, Oneworld, London and New York, 2006, ISBN 1-85168-467-0
  • Walid Khalidi (ed.), All That Remains: The Palestinian Villages Occupied and Depopulated by Israel in 1948, Institute for Palestine Studies, 1992, 638pp

מאמרים

  • גיא בכור, הערך: אל-נכבה, לקסיקון אש"ף, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991.
  • אסתר ובמן, הנכבה - מיתוס מכונן בזהות הלאומית הפלסטינית, בתוך: תמר יגנס (עורכת), מאינתיפאדה למלחמה, אוניברסיטת תל אביב, מרכז דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, 2003.
  • אילה חביב-ברק, יום הזיכרון ויום הנכבה בבית ספר דו-לשוני בישראל: מפגש בין זהויות בקונפליקט, מגמות, מ"ז, 3-4, תשע"א-2011, עמ' 452–483.
  • מתי שטינברג, "דור הולך ודור בא": דור "הנכבה" ודור "המאבק המזוין", בתוך: מלחמות, מהפכות וזהות דורית, תשסא-2001, עמ' 118–128.
  • יהודה שנהב, 'הנכבה והמלנכוליה היהודית-ערבית', בתוך: עופר שיף (עורך), גלויות ישראליות, עיונים: סדרת 'נושא', 2015, הוצאת מכון ב"ג, אונ' ב"ג, עמ' 240–251

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: הנכבה
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הנכבה

מחקרים

עריכה

אקטואליה

עריכה

מידע על אתרים ויום הנכבה

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 Jerome Slater, Mythologies Without End: The US, Israel, and the Arab-Israeli Conflict, 1917-2020, Oxford University Press, 2020, עמ' 81, ISBN 978-0-19-045908-6. (באנגלית)
  2. ^ 1 2 Rochelle Davis, Palestinian Village Histories: Geographies of the Displaced, Stanford University Press, 2011, עמ' 237, ISBN 978-0-8047-7313-3. (באנגלית)
  3. ^ 1 2 Nadim N. Rouhana, Sahar S. Huneidi, Israel and its Palestinian Citizens: Ethnic Privileges in the Jewish State, Cambridge University Press, 2017-02, עמ' 105, ISBN 978-1-107-04483-8. (באנגלית)
  4. ^ 1 2 Nadim N. Rouhana, Sahar S. Huneidi, Israel and its Palestinian Citizens: Ethnic Privileges in the Jewish State, Cambridge University Press, 2017-02, ISBN 978-1-107-04483-8. (באנגלית)
  5. ^ 1 2 Shai Ginsburg, Martin Land, Jonathan Boyarin, Jews and the Ends of Theory, Fordham Univ Press, 2018-12-04, ISBN 978-0-8232-8201-2. (באנגלית)
  6. ^ 1 2 דני רובינשטיין, הכלכלה הפלסטינית: מרשם אוכלוסין רטרואקטיבי, באתר כלכליסט, 17 במאי 2016
  7. ^ 1 2 רועי נחמיאס, 100 מושגי ציונות, הגירסה הערבית, באתר ynet, 5 בדצמבר 2005
  8. ^ 1 2 מאיסאנה מוראני, גם בין ערביי ישראל יש פליטים, באתר ynet, 15 במאי 2018
  9. ^ גיא בכור, לקסיקון אש"ף, תל אביב: משרד הביטחון, 1991, עמ' 226.
  10. ^ Areej Sabbagh-Khoury, Colonizing Palestine: The Zionist Left and the Making of the Palestinian Nakba, Stanford University Press, 2023-08-22, ISBN 978-1-5036-3629-3. (באנגלית)
  11. ^ ohadr, לראשונה בתולדות האו"ם: אירוע לציון יום הנכבה בעצרת הכללית, באתר מקור ראשון, ‏2023-05-14
  12. ^ כנס 'יום הנכבה' באו"ם: 32 מדינות החרימו את האירוע | המחדש, באתר hm-news.co.il, ‏2023-05-16
  13. ^ קוסטנטין זריק, משמעות הנכבה - ההקדמה לספר בתרגומו של יהודה שנהב-שהרבני, ג'מאעה כ"א, עמ' 97–103, 2014.
  14. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, דביר, 2004, עמ' 221
  15. ^ עארף אל–עארף, א, עמ' 3, בתוך: מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 144, הערה 92.
  16. ^ 1 2 שאול ברטל, השואה על-פי ראאד סלאח, 3 ביולי 2010
  17. ^ [Illan Pappe The Ethnic Cleansing of Palestine] One World Publication 2006, preface pg xvii
  18. ^ פוראת נאסר, יוסי זילברמן, ‏כוננות גבוהה לקראת יום הנכבה, באתר ‏מאקו‏, 13 במאי 2011
  19. ^ קונסטנטין זורייק, משמעות השואה מחדש, בתוך יהושפט הרכבי (עורך), לקח הערבים מתבוסתם, עם עובד 1969, עמ' 184–210, כאן 184.
  20. ^ שמואל לדרמן, לפרק את הנכבה: האם הפלסטינים אכן נלחמו בתוכנית החלוקה?, באתר הפורום לחשיבה אזורית, ‏26.1.2021
  21. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947, עם עובד, 1991, עמ' 20.
  22. ^ בני מוריס, 1948: A History of the First Arab-Israeli War, 2008, עמ' 405–406
  23. ^ ארי שביט | שיחה עם פרופ' בני מוריס, באתר ארי שביט, ‏2004-01-09
  24. ^ ד"ר רפי נץ-צנגוט, למה אין מקום להתנגד להקרנת הסרט "פארחה", באתר ynet, 9 בדצמבר 2022
  25. ^ ניתוח מודיעיני מ-1948 שהוסתר במשך עשרות שנים: פעולות הלוחמים היהודים – ולא קריאות ההנהגה הערבית – הן הגורם המרכזי לעקירת הערבים, באתר עקבות
  26. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, דביר, 2004, עמ' 284.
  27. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 285.
  28. ^ Don Peretz, 1958:Peretz, Don (1958). Israel and the Palestinian Arabs. Washington: Middle East Institute. CHAPTER VIII Israel's Initial Absentee Property Policy עמוד 143
  29. ^ Where We Work: Jordan באתר אונרא, 1 בינואר 2014
  30. ^ ובמן, עמ' 109
  31. ^ רועי נחמיאס, ח"כים ערבים ציינו את "יום האסון" לכינון ישראל, באתר ynet, 4 במאי 2006
  32. ^ יואב שטרן, ארגוני שמאל ואלפי ערבים-ישראלים ציינו את "יום הנכבה" בעלייה לכפרים הנטושים ובעצרת בגליל, באתר הארץ, 13 במאי 2005
  33. ^ ובמן, עמ' 124
  34. ^ נעמה טלמור, ניר יהב‏, סער החליט: הערבים לא ילמדו על הנכבה, באתר וואלה, 22 ביולי 2009
  35. ^ שלמה אבינרי, כאב הפלסטינים ואחריותם, באתר הארץ, 11 במאי 2011
  36. ^ אורי הייטנר, ‏שקר הנכבה, "חדשות בן עזר" 641, 9 במאי 2011.
  37. ^ מרדכי קידר, נכבה מתוצרת עצמית, מראה 150, 27 במאי 2011.
  38. ^ בן-דרור ימיני, מכתב לפליטים, באתר nrg‏, 17 במאי 2011
  39. ^   יהודה שנהב-שהרבני, הימין מכיר בנכבה רק כדי שיוכל לחזור עליה, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2021
  40. ^ 1 2 Nets-Zehngut,R. (2008). The Israeli National Information Center and collective memory of the Israeli-Arab conflict. The Middle East Journal, 62 (4), 653-670; Nets-Zehngut,R. (2011). Origins of the Palestinian refugee problem: Changes in the historical memory of Israelis/Jews 1949-2004.Journal of Peace Research, 48 (2), 235-248; Nets-Zehngut, R. (2012). Overview of the Israeli memory of the Palestinian refugee problem. Peace Review, 24 (2), 187-194; Nets-Zehngut, R. (2013).Israeli approved textbooks and the 1948 Palestinian exodus. Israel Studies,18 (3), 41-68. רפי נץ-צנגוט (2013). היסטוריית הסכסוך הישראלי-פלסטיני: השוואה בין מקורות ישראליים שבכתב למקורות פלסטיניים שבעל פה, מגמות, מט, 1, 3-27.
  41. ^ Podeh, E. (2002). The Arab-Israeli conflict in historytextbooks (1948-2000).Westport, CT: Bergin & Garvey.
  42. ^ Nets-Zehngut, R. (2013). Israeliapproved textbooks and the 1948 Palestinian exodus. Israel Studies, 18(3), 41-68.
  43. ^ רוזנטל, י. (2005). יצחק רבין: ראש הממשלה של ישראל 1974–1977, 1995-1992 – מיבחרמסמכים מתקופות בחייו. ירושלים: גינזך המדינה
  44. ^ רשומות, ספר החוקים ה'תשע"א, עמוד 686
  45. ^ דוד זונשיין, ביאליק ודרוויש מזהירים: השיר הוא תהום, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2007
  46. ^ ביקורת:   ישי רוזן צבי, מרחב הקורבניות שבין השואה לנכבה, באתר הארץ, 2 ביולי 2013
  47. ^ על הספר: אריאל הירשפלד, קול דממת השקדיות, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2008
  48. ^   בני מוריס, "נכבה והישרדות": לא היתה "מדיניות גירוש", באתר הארץ, 18 ביולי 2017
      דניאל בלטמן, "נכבה והישרדות" הוא הזדמנות עבור הקורא העברי להבין את האסון הפלסטיני, באתר הארץ, 5 באוגוסט 2017


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הנכבה&oldid=40158153"