ויקיפדיה

הביטלס – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
AutoMod (שיחה | תרומות)
בוטים
46,550 עריכות
מ קישור פנימי בשני חלקים זהים
תגית: שוחזרה
שחזור לגרסה 38544789 מ־17:15, 28 באפריל 2024 מאת Guycn2
שורה 22:
| פרסים והוקרה = • [[פרס גראמי לתגלית השנה]] (1965){{ש}}• [[פרס גראמי לאלבום השנה]] (1968){{ש}}• [[פרס גראמי לאלבום הפופ הווקאלי הטוב ביותר]] (1968){{ש}}• [[היכל התהילה של הרוק אנד רול]] (1986){{ש}}• פרס גראמי של חבר הנאמנים (1988){{ש}}• פרס גראמי לווידאו קליפ (1996){{ש}}• [[פרס גראמי למפעל חיים]] (2014){{ש}}• כוכב ב[[שדרת הכוכבים בהוליווד]]
}}
'''הביטלס''' (ב[[אנגלית]]: '''The Beatles'''; בתרגום חופשי ל[[עברית]]: '''[[חיפושיות]] הקצב'''{{ביאור|השם באנגלית Beatles הוא [[שעשועי לשון|משחק מילים]] על שילוב המילה "חיפושיות", המאויתת באנגלית Be'''e'''tles, עם המילה "מקצב" (באנגלית: Be'''a'''t).}}, או בקיצור: '''החיפושיות''') הייתה להקת [[מוזיקת רוק|רוק]] [[הממלכה המאוחדת|בריטית]], הנחשבת על ידי רבים להרכב המוזיקלי המשפיע ביותר אי-פעם. הלהקה הייתה אינטגרלית לאבולציה של [[מוזיקת פופ]] לצורת אומנות ולהתפתחות [[ילדי הפרחים|תרבות הנגד של שנות ה-60]]. המוזיקה שלהם, שמקורה ב[[רוק אנד רול]] של [[שנות ה-50 של המאה ה-20|שנות ה-50]], שילבה לתוכה אלמנטים של [[מוזיקה קלאסית]] בדרכים חדשניות. בהמשך, הלהקה שילבה מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים –- מ[[בלדה|בלדות]] ו[[מוזיקה הודית]]<ref name=":1" /> ל[[מוזיקה פסיכדלית]] ו[[רוק כבד]]. שילובן של השפעות אלה בשירי רוק, המבנים המלודיים וההרמוניים המורכבים, ופריצות הדרך החשובות של הביטלס בתחום הקלטת המוזיקה העלו תרומה מכרעת להפיכת מוזיקת הרוק והפופ לסוגה אמנותית ממשית, והעמידו את הביטלס כיוצרים הבולטים ביותר של המוזיקה הפופולרית ב[[שנות ה-60]].
 
חברי הלהקה בהרכבה הסופי היו [[ג'ון לנון]], [[פול מקרטני]], [[ג'ורג' האריסון]] ו[[רינגו סטאר]] (ריצ'רד סטארקי ג'וניור). בתקופות מוקדמות יותר היו חברים בה [[סטיוארט סאטקליף]] ([[1960]]) ו[[פיט בסט]] (1960–19621960-1962). הלהקה נוצרה והתגבשה סביב הצמד [[לנון-מקרטני]] {{אנ|Lennon–McCartney}}, שהיו ה[[מוזיקאי]]ם הבולטים בה לכל אורך דרכה, וכותבי רוב השירים של הלהקה.
 
שם הלהקה הוא [[הלחם]] של המילים ה[[אנגלית|אנגליות]] Beetlesbeetles ([[חיפושיות]]) ו-Beatbeat ([[קצב (מוזיקה)|קצב]]).{{ביאור|ב[[עברית]] תורגם השם ל"חיפושיות הקצב" כדי לא לאבד את כפל המשמעות, ורק בהמשך קוצר ל"החיפושיות".}} הסיבה המדויקת לבחירה בשם זה אינה ידועה בוודאות, אך ככל הנראה לנון קיבל השראה לשם מהנוהג הנפוץ אצל להקות אחרות לבחור בשם בעל משמעות כפולה.{{ביאור|לדוגמה, [[Bill Haley & His Comets]] (ביל היילי (שם של כוכב שביט) והשביטים שלו)}} השערה רווחת אחת, שגם חברי הביטלס נתנו לה חיזוק, הייתה שהשם נוצר בהשראת ה-Crickets, להקתו של [[באדי הולי]], שפירושו "צרצרים", אך גם מרמז למשחק ה[[קריקט]].{{ביאור|בדיעבד, התברר כי הקריקטס לא היו מודעים לדו־המשמעות, שכן משחק הקריקט לא היה ידוע כלל בארצות־הברית.}} השערה נוספת, של מקרטני, היא כי השם התבסס על ביטוי [[סלנג]] בסרט "הפרא", שהיה חביב על לנון וסאטקליף.{{ביאור|גם כאן, כפי שמציין מקרטני, ההשפעה התבססה על טעות בהבנה, שכן המונח beetles בסרט הוא ביטוי סלנג שמשמעותו "בחורות".}} לנון, מקרטני ואחרים העלו גם פירושים אחרים, חלקם שגויים במתכוון.{{ביאור|לנון גרס, בדברים שכתב למגזין המוזיקלי הליברפולי Mersey Beat, כי השימוש ב-A נגלה לו בחלום, ואילו [[סינתיה לנון]], רעייתו בשנים הראשונות לפרסומה של הלהקה, גורסת כי ציין בפניה שהבחירה באיות נבעה מכך שהיפוך ההברות (les Beat) נשמע "צרפתי ומגניב"}}
 
הביטלס הם [[מוזיקאים שיאני מכירות|הלהקה הנמכרת ביותר]] בהיסטוריה, עם הערכות על כך שמכרו יותר מ-800 מיליון אלבומים ברחבי העולם. הם המוזיקאים הנמכרים ביותר בארצות הברית, עם 178 מיליון מכירות מוסמכות. לביטלסהביטלס היו בעלי יותר אלבומים מספר אחת ב[[מצעד האלבומים הבריטי]], ומכירותוהם מכרו יותר סינגלים ב[[הממלכה המאוחדת|ממלכה המאוחדת]], מכל [[הרכב מוזיקלי]] אחר. הלהקה נכנסה ל[[היכל התהילה של הרוק אנד רול]] ב-1988 וכל ארבעת חבריה נכנסו באופן עצמאי בין 1994 ל-2015. ב-2008, הלהקה עלתה לצמרת הרשימה של [[בילבורד]] של האמנים המוצלחים ביותר; נכון ל-2019, הביטלס מחזיקים בשיא כמות הלהיטים מספר אחת ב[[בילבורד הוט 100]] עם 20.
 
הלהקה קיבלה 7 [[פרס גראמי|פרסי גראמי]], [[פרס אוסקר]] (על [[פרס אוסקר לפסקול המקורי הטוב ביותר|הפסקול המקורי הטוב ביותר]] לסרט [[Let It Be (סרט)|Let It Be]] של שנת 1970) ו-15 [[פרסי אייבור נובלו]]. הם גם נכללו, כקבוצה, ברשימת 100 האנשים המשפיעים של המאה ה-20 של מגזין [[טיים (מגזין)|טיים]].
שורה 39:
 
== היסטוריה ==
=== השנים הראשונות (1957–19621962-1957) ===
ראשיתה של הלהקה בלהקת [[סקיפל]] בשם "[[The Quarrymen|הקוורימן]]" (The Quarrymen), שהקים ג'ון לנון ב[[ליברפול]].{{ביאור|שם הלהקה התבסס על שם בית הספר התיכון בו למד.}} חבר משותף לפול מקרטני ולג'ון לנון הזמין את הראשון להופעת אחר־צהריים של הלהקה בכנסיית סנט פיטר'ס. מקרטני התרשם מהופעתו של לנון ומיכולתו לאלתר מילים. אחרי ההופעה נפגשו השניים ומקרטני הרשים את לנון ביכולת הנגינה שלו, כאשר ניגן על גיטרה את השיר "Twenty Flight Rock" של [[אדי קוקרן]], ומספר שירים נוספים. פול וג'ון התחברו מסיבה נוספת, שניהם חוו טראומה קשה בילדותם בעקבות מות אימם,<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.imdb.com/name/nm0005200/bio/|כותרת=At the age of 14, Paul McCartney was traumatized by his mother's sudden death|אתר=IMDb}}</ref><ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.imdb.com/name/nm8373311/bio/|כותרת=Julia Lennon. On 15 July 1958, she was struck down and killed by a car|אתר=IMDb}}</ref> וכך הזדהו עם הרגשות אחד של השני.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.beatlesbible.com/1957/07/06/john-lennon-meets-paul-mccartney/|הכותב=|כותרת=Beatles Bible-John Lennon Meats Paul McCartney|אתר=|תאריך=}}}}כשבוע לאחר המפגש הציע פיטר שוטון, חבר להקת הקוורימן, למקרטני להצטרף והוא נענה. אף על פי שחשש למעמדו כמנהיג הלהקה, הסכים לנון לצרף את מקרטני עקב יכולת הנגינה שלו. מעט מאוחר יותר, הביא מקרטני לצירופו של ידידו הצעיר מבית הספר התיכון ג'ורג' האריסון, לאחר שנערך לו אודישן בפני ג'ון. ג'ורג' היה הצעיר ביותר מביניהם, ולנון היסס לפני צירופו ללהקה. תקופה ממושכת התקיימה הלהקה בהרכבים שונים וללא מתופף, וביצעה מגוון שירים, שברובם היו שירי [[רוק אנד רול]] אמריקניים.
 
שורה 45:
לאורך שנת [[1961]] הרבו הביטלס להופיע גם בליברפול ובסביבתה, כשהם תופסים מקום חשוב יותר ויותר בזירה המקומית המשגשגת. מספר מאזינים נלהבים, שפנו לחנות המוזיקה של [[NME]] בליברפול וביקשו לקנות מתקליטיהם,{{ביאור|הביטלס ניגנו כמלוויו של טוני שרידן במספר שירים, באנגלית ובגרמנית, ואף שרו כמה שירים משלהם. ההקלטה הוצאה לאור בגרמניה ולא זכתה להצלחה רבה.}} עוררו את תשומת לבו של מנהל החנות, [[בריאן אפשטיין]], שמצא אותם מנגנים במועדון ה"מערה" בליברפול, והציע להם את ניהולו. הוא החל לנהל את הלהקה בנובמבר 1961.
 
אפשטיין, שהיה בעל חוש בימתי מפותח, שינה את לבושם של חברי הלהקה, שוויתרו על בגדי עור ושיער פרוע לטובת חליפות, עניבות ושיער מסורק, והחל לפעול להשגת חוזה הקלטות ללהקה. בחודש ינואר שנת 1962, נערך החוזה הראשון בינו לבין חברי הלהקה אך החוזה לא נחתם על ידו ובלאו הכי היה לא תקף שכן פול וג'ורג' היו בני פחות מגיל 21 המאפשר חתימה כזו. לפי החוזה הזה, אפשטיין היה זכאי ל-25% מההכנסות והאחראי על כל התשלומים.<ref>{{צ-ספר|מחבר=סטיבן מלץ|שם=The Beatles Apple & Me|מקום הוצאה=ישראל|שנת הוצאה=2015|עמ=188|פרק=3 - Start With Basics|שפה=אנגלית|עריכה=Galia Armeland}}</ref> הביטלס ביצעו הקלטת מבחן בחברת התקליטים החשובה "[[דקה (חברת תקליטים)|דקה]]" ([[1 בינואר]] [[1962]]) אך נדחו בטענה ש"להקות גיטרה הן כבר לא באופנה".{{הערה|Philip Norman, ''Shout!: The Beatles in their Generation'', New York: Simon and Schuster, 1981 עמ' 167. הסברה הרווחת הייתה שהעתיד טמון בזמרי סולו עם להקות ליווי.}} מעט מאוחר יותר, נוצר קשר בין אפשטיין ל[[ג'ורג' מרטין]], [[מפיק מוזיקלי]] בעל הכשרה קלאסית, ששימש בעיקר כמפיק תקליטי [[קומדיה]] ב[[פרלופון]], חברה־בת של [[EMI]]. עם שובם של הביטלס ממסע הופעות בהמבורג (אפריל–מאיאפריל-מאי 1962) ניגנו חברי הלהקה לפני מרטין (יוני 1962), שלא התרשם במיוחד מנגינתם, אך התרשם מאישיותם, והחתים אותם על חוזה הקלטות.
 
הודעתו של מרטין שהמתופף פיט בסט אינו טוב מספיק להקלטה מקצועית, והחלטתו להשתמש במתופף אולפן (מנהג מקובל באותם ימים בתעשיית המוזיקה), הביאה לכך ששאר החברים החליטו לסלק את בסט מהלהקה, לאחר שלא היו מרוצים גם מאי השתלבותו החברתית. באוגוסט 1962, הוחלף בסט ב[[רינגו סטאר]], מתופפה של להקת רורי סטורם וההוריקנים,{{הערה|שמועות רווחות גרסו כי בסט סולק לא רק בגלל כישורי התיפוף שלו אלא גם בגלל חזותו הנאה, שהקנתה לו פופולריות בקרב מעריצים ועוררה את קנאתם של חברי הלהקה האחרים. מידת האמת בשמועות אלו אינה ידועה, אך ידוע כי פול מקרטני, שהיה גם זה שבישר לבסט על סילוקו, לא רווה נחת מאיכות נגינתו גם קודם לכן, וכי בסט, שהמשיך לדבוק בבגדי עור ובבלורית משוכה לאחור, התקשה להשתלב בהווי הלהקה כאחד מהם. תיאור מפורט של הפרשה: Philip Norman, ''Shout!'' עמ' 157-165.''}} שהייתה אף היא אחת הלהקות הבולטות ביותר בליברפול. גם נגינתו של סטאר, שלא היה בקי די צורכו ברפרטואר המוזיקלי של הביטלס, לא הייתה טובה דיה לדעתו של מרטין,{{ביאור|1=הקלטת המבחן התבצעה ב-4 בספטמבר 1962.}} ובהקלטה הרשמית הראשונה של הביטלס, ב-[[11 בספטמבר]] [[1962]] נשכר לצורך התפקיד מתופף אולפן בשם אנדי וייט.
 
הצלחתה של הלהקה החלה בשנתמשנת 1962, ונוצרה סביבה תופעה של היסטריה המונית שכונתה "ביטלמניה". התופעה התפשטה מהממלכה המאוחדת לארצות הברית ומשם למדינות רבות נוספות, ופילסה את הדרך לשורה ארוכה של להקות רוק בריטיות (במה שכונה בשם הפלישה הבריטית). פרסומה הגדול של הלהקה, כמו גם העיסוק בסמים קלים וסמי הזיה, שלום ואהבה, קיבעו את היותה של הלהקה כסמל של התקופה, והקנו לה מעמד החורג בהרבה מזה של להקות אחרות. שני השירים הראשונים אותם בחרו הביטלס להקליט לתקליטון הבכורה שלהם היו [[Love Me Do]],{{כ}}{{ביאור|השיר הוקלט שלוש פעמים: פעם אחת עם פיט בסט ב-[[6 ביוני]] [[1962]], פעם נוספת עם רינגו סטאר, בגרסה ששימשה בתקליטון, ופעם שלישית עם אנדי ווייט, גרסה ששימשה בתקליט הראשון של החיפושיות וכמעט בכל הגרסאות המוכרות של השיר.}} שנכתב על ידי מקרטני, כשלנון תורם את המעבר; ו-P.S. I Love You, שהולחן אף הוא על ידי מקרטני.
 
=== ביטלמניה ומסעי ההופעות (1963–19661966-1963) ===
{{הפניה לערך מורחב|ביטלמניה}}
 
שורה 57:
הסינגל הראשון של הביטלס, עם [[Love Me Do]] ו-P.S. I Love You יצא לאור באוקטובר 1962 וזכה להצלחה ניכרת באזור ליברפול, אך להצלחה פושרת בשאר המקומות באנגליה,{{ביאור|אחת הטענות הייתה שהצלחתו הפושרת של התקליטון נבעה מכך שהביטלס לא יכלו לקדם את מכירותיו בגלל מסע הופעות אחרון לו התחייבו בהמבורג. הטענה, ככל הנראה, שגויה: הביטלס היו מחויבים להופעה של שבועיים בדצמבר ובזמן הוצאת התקליטון ואחריו שהו בבריטניה.}} והגיע רק למקום ה-17 במצעד התקליטונים הבריטי.{{הערה|טענה רווחת (ר' למשל Norman, ''Shout!'', עמ' 168) הייתה כי הצלחתו של התקליטון התבססה על קנייה של 10,000 תקליטונים על ידי אפשטיין עצמו, על בסיס הידיעה שמספר כזה של תקליטונים מכורים דרוש כדי להביא את התקליטון לפחות למקום ה-20 במצעד.}} זמן קצר אחריו ([[26 בנובמבר]] [[1962]]) הקליטו הביטלס תקליטון נוסף, שכלל את [[Please Please Me (שיר)|Please Please Me]] ו-Ask Me Why. בעצתו של מרטין,{{ביאור|לפני הקלטת השיר הציע מרטין לביטלס להקליט שיר אחר, How Do you Do It." הביטלס הקליטו הקלטת דמו אחת באי־רצון ניכר, אך סירבו להקליט את השיר. חושיו של מרטין לגבי סיכויי הצלחת השיר היו מדויקים: השיר הוקלט אחר־כך על ידי להקת [[מרזיביט]] אחרת ([[ג'רי והפייסמייקרס]]) והגיע למקום הראשון במצעד הבריטי.}} האיצו הביטלס את קצב הנגינה והשירה ב-Please Please Me, שינוי שהוכיח את עצמו כאשר יצא התקליטון בתחילת [[1963]] והגיע למקום הראשון במצעד.{{ביאור|התקליטון יצא לאור ב-[[11 בינואר]] 1963 והגיע למקום הראשון ב-[[2 במרץ]] 1963. הצלחתו הראשונית הובילה להופעה של הביטלס בתוכנית Thank Your Lucky Star ואחר־כך להופעות נוספות בתוכנית, שסייעו אף הן להצלחתו.}}
 
ב-22 בינואר 1963 נחתם חוזה בין בראיין אפשטיין, אחיו קלייב וחברי הביטלס כאשר ג'ורג' ופול חתמו עם כל אחד עם אביו. החוזה היה לחמש שנים. במהלך חודש פברואר 1963 הקימו חברי הביטלס יחד עם בראיין אפשטיין שניהל את חברת NEMS (North End Music Stores), ועם חברת ההפקות של דיק ג'יימס, אחיו בראיין וצ'ארלס סילבר את חברת [[נורת'רן סונגס (ביטלס)|נורת'רן סונגס]] שנועדה לקדם את הלהקה ולקבל את ההכנסות מהפצת שירי הביטלס. לנון ומקרטני סברו כי יהיו בעלי השליטה בחברה אולם קיבלו נתח של 20 אחוז כל אחד, בעוד אפשטיין קיבל 10 אחוז, וחברת דיק ג'יימס מיוזיק 50 אחוז. חברה אחרת, Maclen Music (ראשי התיבות של מקרטני, לנון) שהוציאה לאור את המוזיקה שלהם בארצות הברית –- נשלטה גם היא על ידי נורת'רן סונגס.
 
ב-[[11 בפברואר]] [[1963]], הביטלס הקליטו עשרה שירים בסשן הקלטות אחד ארוך לאלבום הבכורה שלהם, [[Please Please Me]]. לאלבום התווספו ארבעת שירי התקליטונים שכבר יצאו בשני הסינגלים הראשונים שלהם, יחד עם סדרת שירים שכמעט מחציתם גרסאות כיסוי של שירים שהביטלס ביצעו בקביעות בהופעותיהם.{{דרוש מקור}} מרטין שקל במקור לעשות הקלטה חיה במועדון ה"מערה", אבל אחרי שהחליט שהאקוסטיקה של הבניין לא התאימה, הוא בחר לעשות מעין [[הופעה חיה]] באולפן עם הפקה מינימלית ב"סשן מרתון בודד ב[[אולפני אבי רוד]]".{{הערה|ג'ונתן גולד, '''Can't Buy Me Love: The Beatles, Britain and America''', עמ' 147}} אחרי ההצלחה הבינונית של "Love Me Do", הסינגל "Please Please Me" קיבל הצלחה נחרצת יותר כשיצא בינואר 1963, חודשיים לפני [[אלבום הבכורה]] באותו השם. השיר הגיע למקום הראשון בכל טבלה בריטית למעט Record Retailer, שבו הוא הגיע לשיאו במקום השני.{{הערה|מארק לואיסון, '''The Complete Beatles Chronicle''', עמ' 88, 351}}
שורה 76:
חוות הדעת הרווחת ביותר בעיתונות אחרי ההופעה הראשונה בתוכנית של אד סאליבן הייתה כי הביטלס הם שיגעון חולף. "הם ייעלמו בתוך שנה" גרס המנהל המוזיקלי של אד סאליבן, ומיצה בכך את הדעה הרווחת. ההארלד־טריביון של ניו־יורק גרס כי הלהקה מורכבת מ"שבעים וחמישה אחוז פרסום, עשרים אחוז תספורת וחמישה אחוז יללות". [[וושינגטון פוסט]] גרס כי הם "א-מיניים ומכוערים" ואילו [[הניו יורק טיימס]] גרס כי מדובר ב"[[אפקט הפלצבו|תרופת דמי]] להמונים".{{הערה|Philip Norman, ''Shout!'' עמ' 224-5.}}
 
למרות הנבואות להיעלמותה המהירה של הלהקה ושל הביטלמניה, נמשכה התופעה כמעט שלוש שנים. בשנים אלו משלו הביטלס ברמה במצעדי המכירות של התקליטונים והתקליטים אריכי־הנגן, כששיריהם ואלבומיהם מככבים בראש המצעד בלמעלה משליש הזמן מאותן שנים.{{ביאור|בסך הכל שהו תקליטוני הביטלס אותן שנים 35 שבועות בראש המצעד, ואילו תקליטיהם שהו בראש המצעד 71 שבועות.}} מכירות התקליטים היוו רק חלק קטן מהתעשייה הענפה שהתפתחה סביב הביטלס. חולצות, בובות, שעונים, פאות, כרזות, נעליים, וכל מוצר אחר אותו ניתן להעלות על הדעת נשא את צילומיהם של "ארבעת המופלאים" (Thefab Fab Fourfour).{{ביאור|התיעוד המקיף ביותר של שלל מזכרות הביטלס נמצא אצל Schaffner, Nicholas. ''The Beatles Forever''. Harrisburg, Pa: Stackpole Co, 1977.}} הביטלס עצמם, אף שתמונתם נישאה כמקדמי מכירות על כל מוצר תחת השמש, לא זכו לתמלוגים או תשלום כלשהו עבור תעשיית הביטלס, שגלגלה סכומים של עשרות מיליוני דולרים (בערכים של היום, מיליארדי דולרים).{{ביאור|סיבה חשובה לכך שהביטלס לא נהנו כלל מהכנסות הייתה שורה של עסקאות זכויות כושלות של בריאן אפשטיין, אבל לא פחות מזה האווירה הפרועה ואי המודעות לכך שניתן לגבות תמלוגים על מוצרי תעשייה זו.}}
 
תיעוד מדויק של רוח התקופה סיפק הסרט "[[A Hard Day's Night (סרט)|A Hard Day's Night]]", בבימויו של [[ריצ'רד לסטר]], שתיאר יום בדיוני בפרטיו, אך מציאותי ברוחו, בחייהם של חברי הלהקה. הסרט צולם בבריטניה בין 6 במרץ ל-24 באפריל ב-1964 –— בימי השיא של הביטלמניה –— כשבמקביל מקליטים חברי הלהקה את השירים העתידים לשמש פסקול לסרט.{{הערה|Lewisohn, ''Chronicle'', עמ' 149-158.}} הסרט והתקליט זכו להצלחה רבה, ואפיוניהם של חברי הלהקה בסרט (פול "החמוד", רינגו "הנוגה", ג'ון "הסרקסטי" וג'ורג' "אוהב הכסף"), אף שמידת האמת בהם הייתה מוגבלת, שימשו אחרי כן לאפיונם.
[[קובץ:The Beatles arrive at JFK Airport.jpg|שמאל|250px|ממוזער|הגעת הביטלס לארצות הברית במהלך 1964 וההופעה בתוכנית האירוח של אד סאליבן סימנה את תחילת תקופת "הפלישה הבריטית" בתולדות המוזיקה.]]
תופעה משמעותית אחרת שחוללו הביטלס הייתה תחילת "[[הפלישה הבריטית]]": הצלחה מהירה ומסחררת של להקות בריטיות בארצות הברית. להקות אלו היו ברובן להקות גיטרות, שהסתמכו ישירות על הצלחת הביטלס. בשלב הראשון בלטו ביניהן להקות כמו [[המחפשים]], בילי ג'יי קריימר והדקוטות, או [[ג'רי והפייסמייקרס]], שמקורן היה ב[[ליברפול]]. אחריהן הגיעה שורה ארוכה של להקות פופ ורוק אנד רול, רובן מערי שדה בצפון בריטניה שניגנו רוק אנד רול בהשראה אמריקנית, אך בעיבוד ובניחוח בריטי מובהק. בלטו ביניהן להקות כמו [[האבנים המתגלגלות]], [[The Who]], [[ציפורי החצר]], [[האנימלס]], [[הטרוגס]], [[הפנים הקטנות]], [[הקינקס]], [[דונובן]], [[הזומביס]] ועשרות אחרות.
שורה 87:
שנת [[1965]] הייתה דחוסה לא פחות מבחינתם של חברי הלהקה, אך ניכר בה שינוי בולט בגישתם של חברי הלהקה ליצירתם. בתחילת דרכה, היו ההופעות הפומביות ההיבט המרכזי ביותר בפעילות הלהקה, אך ההופעות הקצרות מול קהל נערות צעירות צורחות, בלי שלחברי הלהקה תהיה יכולת לשמוע את עצמם או את נגינתם,{{ביאור|הציוד הקיים אז לא אפשר להתגבר על רעש הקהל והביטלס נאלצו להסתמך על מראה עיניים ולנחש אם הם מתואמים בנגינתם עם חברי הלהקה האחרים.}} מסיבות העיתונאים והקלטות הרדיו והטלוויזיה החוזרות על עצמן, ייגעו את חברי הלהקה יותר ויותר.
 
באפריל 1965, בארוחה עם ג'ורג' האריסון, ג'ון לנון ונשותיהם, רופא השיניים של האריסון ג'ון ריילי הוסיף לקפה שלהם [[LSD]] באופן סודי.{{הערה|[https://www.independent.co.uk/arts-entertainment/music/news/revealed-dentist-who-introduced-beatles-to-lsd-6231654.html Revealed: Dentist who introduced Beatles to LSD]|כיוון=שמאל}} לנון תיאר את החוויה: "זה היה פשוט מבעית, אבל זה היה פנטסטי. הייתי די המום לחודש או שניים". הוא והאריסון נהיו משתמשים קבועים של הסם, בעוד ששני האחרים היססו איתו זמן מה. השימוש של האריסון ב[[סם פסיכדלי|סמים פסיכדליים]] הביאו אותו ל[[מדיטציה]] ו[[הינדואיזם]]. הוא אמר: "עבורי, זה היה כמו הבזק. בפעם הראשונה שהשתמשתישהיה לי בסמיםסמים, זה פשוט פתח משהו בראשי, והבנתי הרבה דברים. אני לא למדתי אותם מפני שכבר ידעתי אותם, אבל זה היה המפתח שפתח את הדלת שחושפת אותם. ברגע שהיה לי את זה, רציתי שיהיה לי את זה כל הזמן –- המחשבות האלה על היוגי ו[[ההימאליה]], והמוזיקה של ראבי". מקרטני בהתחלה סירב להשתמש בסם, אבל בסוף ניסה אותו בשלהי 1966. הוא הפך לחבר הלהקה הראשון שדיבר על LSD בפומבי, באומרו "זה פתח את העיניים שלי" ו"הפך אותי לחלק טוב יותר, כנה יותר, סובלני יותר של החברה".
 
[[קובץ:TrailerUSHelp.jpg|ימין|250px|ממוזער|הביטלס מבצעים את השיר Another Girl מהסרט Help! ב-1965]]
שורה 96:
אחרי סיור הופעות קצר ודחוס בארצות הברית וב[[קנדה]] עד סוף אוגוסט,{{הערה|Lewisohn, ''Chronicle'', עמ' 200-202.}} שבו הביטלס להקלטות האלבום [[Rubber Soul]], שנועד לצאת בסוף השנה. הביטלס הגיעו להקלטות ב-[[12 באוקטובר]] 1965, כשלרשותם עומד רק קומץ שירים. לוח הזמנים היה דחוס ביותר, שכן בתחילת דצמבר כבר היו חברי הלהקה אמורים לצאת למסע הופעות באנגליה, עם חומרים מן התקליט החדש.{{הערה|המיקס הסופי היה ב-[[15 בנובמבר]], התקליט יצא לאור ב-[[3 בדצמבר]]. Lewisohn, ''Chronicle'', עמ' 202-206.}} למרות לחץ הזמן, ואף שהלהקה נאלצה לדלות שירים מן העבר{{ביאור|[[What Goes On]] היה שיר ישן מאוד של לנון ומקרטני, שאולתר כשיר של רינגו לתקליט; [[Michelle (שיר)|Michelle]] היה שיר ישן של מקרטני (תיאור מפורט של האנקדוטה שמאחורי כתיבת השיר מעניק מקרטני ב-Barry Miles, ''Many Years from Now'', London: Vintage, 1998).; ואילו [[Wait (שיר)|Wait]] היה אחד השירים שלא התקבלו לתקליט Help.}} או לאלתר שירים חדשים,{{ביאור|[[Girl (שיר)|Girl]] ו-[[You Won't See Me]] הולחנו במיוחד כדי להשלים את מספר השירים הנדרש באלבום והוקלטו כל אחד בשני טייקים.}} היה האלבום פריצת דרך חשובה נוספת עבור הלהקה, שהתרחקה עוד יותר מהמסגרת המקובלת של להקת גיטרות השרה ומנגנת שירים על אהבת נעורים, עם השיר [[Norwegian Wood (This Bird Has Flown)|Norwegian Wood]] שלווה בנגינת [[סיטאר]], השיר [[In My Life]] שלווה בסולו פסנתר בסגנון [[יוהאן סבסטיאן באך|באכי]], השיר [[Day Tripper]] על שימוש בסמים קלים ועוד.
 
במהלך הופעותיהם בפיליפינים התרחשה תקרית קשה,{{הערה|{{וואלה!|עמית סלונים|"תגיד לאשתי שאני אוהב אותה": הביטלס ירדו מהבמה, הם לא ידעו שהסיוט שלהם רק מתחיל|3507337|20 במאי 2022}}}} אחרי שהביטלס לא הופיעו בקבלת פנים מיוחדת שארגנה [[אימלדה מרקוס]], אשת נשיא הפיליפינים, וזו הכריזה כי הלהקה עלבה באומה הפיליפינית כולה. חברי הלהקה, נטולי הגנת כוחות ביטחון, ספגו דחיפות ומהלומות בדרכם מן המלון לנמל התעופה, שם עוכבו זמן ממושך. כאשר שבו לבסוף לאנגליה, נשאל האריסון על תוכניות הלהקה לעתיד והשיב: "יש לנו שבועיים להתאושש, ואחר כך ניסע לחטוף מכות באמריקה".{{הערה|Lewisohn, ''Chronicle'', עמ' 211-12.}} תחזיתו של האריסון הייתה נכונה יותר מששיער. בראיון שהעניק לנון בפברואר 1966, ופורסם אז בבריטניה ב"איבנינג סטנדרד", העיר לנון כי קרא באחרונה את הספר "קשר הפסחא", והתרשמותו היא ש"הנצרות בדרך החוצה. היא תתכווץ ותעלם... היום אנחנו [הביטלס] יותר פופולריים מישו".{{הערה|Lewisohn, ''Chronicle'', עמ' 212.}} ההערה לא עוררה תגובה כלשהי בבריטניה, אך כאשר פורסמה שוב בארצות הברית ([[29 ביולי]]) תחת כותרת פרובוקטיבית, עוררה סערה רבתי, מלווה בהחרמה מצד תחנות רדיו ואפילו שרפה של תקליטי הלהקה. אפשטיין חש לארצות הברית כדי להרגיע את הסערה, ולנון עצמו נאלץ להתנצל בחצי פה על דבריו, כדי שהלהקה תוכל לצאת למסע ההופעות שלה במדינה.{{הערה|Christopher Sanford, ''McCartney'', New York: Carroll & Graf, 2007, עמ' 119-120.}} פרשה צדדית, שאף לה הייתה השפעה מצננת על הקשר בין הביטלס לקהלם באמריקה, הייתה כריכת האלבום Yesterday and Today (לקט שירים מהשנים 1965–19666–1965), בה הופיעו חברי הלהקה בין נתחי בשר וחלקי בובות ועל כן נקראה "Butcher Album". המחאות הובילו לשינוי העטיפה, והעטיפה המקורית של האלבום הפכה לפריט אספנים.
 
שנת 1966 החלה בחופשה ארוכה מהופעות ומהקלטות. הם שבו להקלטות ב-[[6 באפריל]] ועלו על הבמה שוב רק ב-[[1 במאי]].{{הערה|Lewisohn, ''Chronicle'', עמ' 20–214. חברי הלהקה הוסיפו ב-[[5 בינואר]] מעט קולות נוספים (overdubs) לשירים שהופיעו בסרט ההופעה באצטדיון שיי.}} החופשה הארוכה מהופעות שיקפה את המיאוס שחשו רוב חברי הלהקה מהופעות, במיוחד בתנאי ההגברה וההופעה הקיימים. לבד מההופעה החד־פעמית במאי, שבה הלהקה להופיע במסע הופעות קצר בגרמניה, [[יפן]] ו[[הפיליפינים]]. מסע ההופעות נמשך בערך שלושה שבועות וכלל גם הופעה נוספת ב[[אצטדיון שיי]], מוצלחת הרבה פחות. ההופעה האחרונה, באצטדיון "קנדלסטיק פארק" (Candlestick Park) ב[[סן פרנסיסקו]], הייתה הופעתה הרשמית האחרונה של הלהקה.
 
ההחלטה להפסיק להופיע התקבלה, ככל החלטה באותה תקופה, בהסכמת כל חברי הלהקה. אפילו החבר היחיד שעדיין ביקש להופיע, פול מקרטני, הגיע למסקנה ש"מופע הקרקס" חייב להפסק.{{הערה|Sanford, ''McCartney'', עמ' 121.}} במטוס, בדרך חזרה מ[[סן פרנסיסקו]], העיר [[ג'ורג' האריסון|האריסון]]: "זהו זה, אני כבר לא ביטל".{{הערה|Lewisohn, ''Chronicle'', עמ' 214.}} האריסון העיד בכך לא רק על הקץ למסע הופעות ארוך, שכלל יותר מ-1,400 הופעות בשש השנים הקודמות, אלא גם על התפיסה המקובלת, לפיה להקה קיימת רק כל עוד היא מקיימת הופעות בפני קהל. החלטתם של חברי הלהקה להמשיך לפעול יחד בלי הופעות פומביות לא הייתה ידועה בציבור אז, אך היו לה אחר כך השלכות על להקות אחרות שבחרו לפעול במתכונת דומה, של הקלטות אולפן בלי הופעות חיות.
שורה 109:
שאר האלבום שיקף את הרוח שנשבה בהקלטת שירו הראשון. שיריו של מקרטני, שגילה התעניינות רבה יותר מחברי הלהקה האחרים בחידושים מוזיקליים ובשיטות הקלטה, תפסו מקום בולט במיוחד באלבום זה – גם מבחינת זמן ההקלטה שהוקדש להם וגם בתשומת הלב שהוקדשה בהם למציאת דרכי הבעה חדשות, החורגות ממסגרת שיר פופ קונבנציונלי. ב-[[Eleanor Rigby]], אחד משירי הפופ הראשונים שעסקו בגלוי בזקנה, בדידות ומוות, מלווה מקרטני ברביעייה כפולה של כלי מיתר, בשיטת הקלטה חריגה ביחס להקלטה המקובלת של כלי מיתר;{{הערה|Emmerick, ''Here'', עמ' 126-7.}} ב-[[For No One]] מלווה השיר בסולו [[קרן יער]], המגיעה לגובה חריג של צליל; ואילו ב-Got to Get You Into My Life – שיר הלל לשימוש במריחואנה{{הערה|Miles, ''Many years from Now''. עמ' 290.}} – נוספו כלי נשיפה, בסגנון טרום-פאנקי.{{ביאור|השיר הפך אחר־כך ללהיט פאנקי של להקות כ"[[אדמה, רוח ואש]] ו"[[דם, יזע ודמעות]]".}} נכונותו של מקרטני להשקיע מחשבה ועבודה בהקלטות שיריו ושירי האחרים, כמו גם נכונותו לתפוס מקום מרכזי יותר, העניקה לו בהדרגה מעמד של החבר היוזם והמוביל העיקרי בלהקה, מעמד שרק ילך ויתעצם בשנים הבאות.
 
=== שנות האולפן (1967–19701970-1967) ===
==== Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band ====
ללא הצורך לעשות סיבובי הופעות, הביטלס הסתגרו באולפנם יחד עם מפיקם [[ג'ורג' מרטין]] והתחילו לפתח גישה [[מוזיקה ניסיונית|אקספרימנטלית]] בעודם מקליטים את האלבום "[[Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band]]" (ב[[תרגום חופשי]]: תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סמל פפר).{{הערה|שם=ג'ף190|ג'ף אמריק, '''Here, There and Everywhere: My Life Recording the Music of The Beatles''', עמ' 190}}
שורה 128:
* Within You Without You – שירו היחיד של ג'ורג האריסון באלבום, שנכתב בסגנון ובהשפעה של שהותו של האריסון ב[[הודו]].<ref name=":1" />
* [[When I'm Sixty-Four]] – שיר שכתב מקרטני לאביו בגיל 16, ומלווה בין השאר, בשני [[קלרינט]]ים ו[[סקסופון]]. השיר הוקלט ולאחר מכן הואץ, כדי לגרום לקולו של מקרטני להישמע צעיר יותר. לנון כינה את השיר "אחד משירי 'מוזיקת הסבתות' של פול", ואמר כי לעולם לא היה חושב לכתוב שיר כזה.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.buzzfeed.com/perpetua/18-beatles-songs-that-john-lennon-totally-hated?utm_term=.kaJ25dZ36#.dvZ4j1EGx|הכותב=|כותרת=Buzzfeed Article-18 Beatles Songs John Lennon Totally Hated|אתר=|תאריך=}}}}
* [[A Day in the Life|A Day In The Life]] –- אחד השירים הבולטים באלבום, שזכה באותה השנה במקום הראשון בטבלת שירי הפופ של סקר מבקרי המוזיקה של המגזין [[Jazz & Pop]] {{אנ|Jazz & Pop}}.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://rockcritics.com/2014/03/14/1967-jazz-pop-results/|כותרת=1967 Jazz & Pop Results}}</ref> השיר נכתב בשיתוף פעולה של לנון ומקרטני, ונחשב לאחד השירים המשפיעים ביותר בתולדות הרוק. השיר הוא שילוב של שני שירים נפרדים, כשאת ארבעת הבתים כתב לנון, ואת חלק הגשר כתב מקרטני. את השיר מלווים [[גיטרה אקוסטית]], [[פסנתר]], [[גיטרה בס|בס]], [[מערכת תופים|תופים]] ותזמורת בת 41 נגנים של כלי נשיפה וקשת. השיר מתחיל עם שלושה בתים של לנון, שסגנונם די חלומי ומלנכולי. דרך מעבר של התזמורת שמנגנת עלייה [[סולם כרומטי|כרומטית]] ב[[קרשנדו]],<ref name=":1" /> אנו עוברים לחלקו של מקרטני שמתחבר באמצעות חלק ה"חלום" של לנון לעוד בית, שבסופו אותו העלייה ואקורד E שמסיים את השיר, ונמשך 53 שניות.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://web.archive.org/web/20080222092711/http://www.applecorp.com/aditl/notes4.htm|כותרת=Recording "A Day In The Life" - Friday February 22, 1967 - The Final Touch|תאריך=Wednesday, 22 February, 1967}}</ref> המבנה הייחודי של השיר, שמורכב מחלקים רבים כל כך, ערער על התפישה המקובלת שלפיה מבנה של שיר פופ/רוק צריך להיות מורכב אך ורק מבית ופזמון שחוזרים על עצמם בתבנית קבועה.
 
כבר עם צאתו של האלבום הוא זכה להצלחה מסחרית רבה, כאשר בשבוע הראשון לצאתו מכר 2.5 מיליון עותקים בארצות הברית ו־250,000 בבריטניה. האלבום עמד בראש המצעדים של בריטניה במשך 27 שבועות, ובארצות הברית במשך 15 שבועות – נתונים שהיו חסרי תקדים באותה התקופה.<ref name=":1" /> במלוא חמישים שנה לצאתו הוערך כי האלבום מכר כ־32 מיליון עותקים בסך הכל.<ref name=":2">{{קישור כללי|כתובת=https://eds.s.ebscohost.com/eds/detail/detail?vid=0&sid=d36352d1-fd2c-4edf-9e37-9a7ba9953221%40redis&bdata=Jmxhbmc9aGUmc2l0ZT1lZHMtbGl2ZSZzY29wZT1zaXRl#AN=123094175&db=bth|הכותב=Tim de Lisle|כותרת=Celebrating 50 years of Sgt. Pepper|אתר=Newsweek Global|תאריך=5/26/2017}}</ref>
שורה 134:
[[Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band]] דורג בשנת 2012 על ידי מגזין ה[[רולינג סטון]] כאלבום החשוב ביותר בכל הזמנים.<ref name=":2" />
 
==== ראשית הסוף (1967–19681968-1967) ====
ב-27 באוגוסט, המנהל המוזיקלי של הביטלס, [[בריאן אפשטיין]], נמצא מת בהיותו בגיל 32 בלבד. [[סיבת המוות]] נקבעה כ[[מנת יתר]] של [[כדורי שינה]], ומותו אירע לאחר תקופה של קשיים נפשיים.<ref name=":3" />{{הערה|שם=The Beatles Anthology|הביטלס, '''The Beatles Anthology''', עמ' 286}} מותו השאיר את הלהקה מבוהלת ואבודה במידת מה. לנון אמר על כך בדיעבד: "התרסקנו. ידעתי שאנחנו בצרות כעת".{{הערה|שם=The Beatles Anthology}}
 
שורה 151:
בסוף שנת 1968 הביטלס תרמו כמה שירים לסרט "[[צוללת צהובה]]", [[סרט מצויר]] בכיכוב בני דמותם המצוירים. חרף חוסר העניין של הביטלס בסרט, הוא היה להצלחה. השירים נכללו ב[[Yellow Submarine|אלבום באותו שם]], אשר כלל בצידו השני את הפסקול התזמורתי של הסרט, שנכתב על ידי [[ג'ורג' מרטין]].
 
==== אקורד אחרון (1969–19701970-1969) ====
[[קובץ:3 Savile Row.jpg|שמאל|200px|ממוזער|אולפני אפל רקורדס בהם הביטלס הקליטו את אלבומם [[Let It Be (אלבום)|Let It Be]] והופיעו את הופעתם האחרונה על גג האולפנים]]
בתחילת שנת [[1969]] עשה מקרטני ניסיון נוסף לאחד את הלהקה לפרויקט משותף – צילומים לסרט בעת הקלטת אלבום חדש בשם "Get Back". בצילומי הסרט, שיצא שנה מאוחר יותר בשם "[[Let It Be (סרט)|Let It Be]]", ניכרת המתיחות הרבה בין חברי הלהקה. מקרטני סיפר מאוחר יותר כי הרגיש כי הוא היחיד שמנסה לדחוף את הלהקה לעשייה, ואילו האחרים סיפרו כי חוו ממנו תחושת שתלטנות. בשלב מסוים במהלך הצילומים עזב האריסון את הלהקה באופן זמני. הסרט כולל את [[הופעת הביטלס על הגג|הופעת הביטלס על גג אולפן ההקלטות שלהם]], באופן מפתיע ומבלי להודיע לאיש. הייתה זו הופעתה האחרונה של הלהקה. הקלידן [[בילי פרסטון]] ליווה את הביטלס בהופעה זו ובשירים שהוקלטו באותה התקופה. ההקלטות נמסרו בשנת [[1970]] למפיק [[פיל ספקטור]], שיצר מהן את האלבום "[[Let It Be (אלבום)|Let It Be]]". חלק מחברי הלהקה (בעיקר מקרטני), לא היו מרוצים מהתוצאה שכללה תזמור מנופח ומקהלות של קולות רקע, ובשנת [[2003]] יצאה גרסה שונה של אותו התקליט, ללא התזמור והמקהלות, שנקראה "Let It Be... Naked".<ref name=":3" />
שורה 164:
עם השתתפות סטאר, האריסון ערך את [[הקונצרט למען בנגלדש]] בניו יורק באוגוסט 1971. חלק מחברי הביטלס נפגשו שוב זה עם זה, כדוגמת סשן הקלטות שלא הוביל לדבר בין לנון למקרטני ב-1974.
 
ב-1973 יצא שני אלבומי אוסף של הלהיטים הגדולים ביותר של הביטלס, [[The Beatles 1962-1966|1962–19661962-1966]] ו-[[The Beatles 1967-1970|1967–19701967-1970]]. ידועים לציבור בתור "האלבום האדום" ו"האלבום הכחול" בהתאמה, שניהם הגיעו למעמד [[אלבום זהב|פלטינום כפול]] בארצות הברית ולמעמד פלטינום בממלכה המאוחדת. בין 1976 ל-1982, EMI הוציאה גל של אלבומי אוסף מבלי לתקשר עם חברי הביטלס לשעבר. היחיד מביניהם שכלל מוזיקה שלא יצאה קודם הוא "The Beatles at the Hollywood Bowl"{{כ}} (1977) והוא כלל חלקים משתי הופעות של הביטלס בארצות הברית מ-1964 ו-1965.
 
קריירת הסולו של [[ג'ון לנון]] הניבה ב-1971 את השיר "[[Imagine]]", שיר שמתאר עולם [[אוטופי]] ללא גבולות בין אומות, ללא דת, ללא רכוש וללא מלחמות. השיר נחשב בעיני רבים כאחד השירים הטובים בכל הזמנים, ודורג במקום השלישי ברשימת [[500 השירים הגדולים בכל הזמנים (רולינג סטון)|500 השירים הגדולים בכל הזמנים]] של ה[[רולינג סטון]]. בשיר "God", לנון מתאר בין היתר את השינוי שעבר מתקופת הביטלס, מדמות ציבורית בלתי מושגת שאינה אמיתית, לאדם הפרטי שהיה בשנות ה-70. "I was the dream weaver, but now I'm reborn", הוא שר בין היתר.
 
ב-8 בדצמבר 1980 [[רצח ג'ון לנון|נרצח]] לנון ליד ביתו ב[[ניו יורק]], על ידי מעריץ מטורף בשם [[מארקמרק דייוויד צ'פמן]]. [[פול מקרטני|מקרטני]] כתב לזכרו את השיר [[Here Today]], ו[[ג'ורג' האריסון|האריסון]] כתב לזכרו את השיר All Those Years Ago.
 
ב-[[1994]] יצא האלבום Live At The BBC, המקבץ הקלטות ישנות של הביטלס מתוך תוכניות ה-[[BBC]] בהן השתתפו. מרבית השירים באלבום כפול זה הם גרסאות כיסוי לשירי [[רוק אנד רול]] מפורסמים, אך ישנם גם מספר שירים מקוריים של הלהקה.
 
בשנת [[1996]] יצאו שלושת אלבומי ה[[אנתולוגיה]] של הביטלס ([[The Beatles Anthology]]), הכוללים גרסאות שלא פורסמו לשירי הלהקה. לצד ההקלטות ההישנות, השלימו שלושת חברי הלהקה הנותרים שני שירים של לנון שטרם פורסמו רשמית: [[Free as a Bird]] ו-Real Love. השירים הופקו מהקלטות ביתיות שהקליט לנון, כאשר שאר חברי הלהקה הקליטו קטעי שירה ונגינה נוספים עבורם; בנוסף ניסו חברי הלהקה לעבוד על הקלטה נוספת שהותיר לנון –- השיר Now And Then אבל נטשו אותו במהרה בשל איכות ההקלטה הירודה.
 
בשנת [[2000]] יצא האוסף "1", הכולל את 27 השירים של הביטלס שהגיעו למקום הראשון במצעד הבריטי והאמריקאי, והיה לאלבום הנמכר ביותר בעשור הראשון של שנות ה-2000<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://web.archive.org/web/20210813113652/https://www.reuters.com/news/picture/top-selling-albums-of-the-decade-idUSRTXRNFA|כותרת=Top-selling albums of the decade {{!}} Reuters.com|אתר=web.archive.org|תאריך=2021-08-13|תאריך_וידוא=2023-11-07}}</ref>.
שורה 180:
בשנת 2003 האלבום [[Let It Be (אלבום)|Let It Be]] יצא מחדש בשם "Let It Be...Naked", לאחר שעבר עריכה ונוספו לו מספר קטעים.
 
בשנת 2006 הוציאו חברי הביטלס הנותרים (מקרטני וסטאר), ביחד עם המפיק ג'ורג מרטין, את האלבום "[[LOVE (אלבום)|LOVE]]" שכלל גרסאות מיוחדות לשירים הקלאסיים של הביטלס. השירים באלבום משלבים קטעים משירים שונים –- קטעי נגינה משיר אחד שולבו בשיר אחר, קולות רקע משיר אחד מופעים בשיר אחר ועוד. מפיקיו של האלבום הם [[ג'ורג' מרטין]] ובנו ג'יילס.
 
בשנת 2009 יצא משחק הווידאו The Beatles: Rock Band המאפשר למשתמשים "לנגן" בשלטי-משחק דמויי גיטרות את שירי הלהקה. באותה שנה יצאו גם מהדורות מחודשות הכוללות עריכה דיגיטלית (remastered) לכל אלבומי הלהקה. כך יצאה [[The Beatles Stereo Box Set]], קופסת סט עם כל אלבומי האולפן של הביטלס (בגרסת סטריאו), וגם קופסת סט נוספת של אלבומי הביטלס בגרסת מונו (The Beatles In Mono).
שורה 197:
יצירותיהם של הביטלס שאבו השראה ממקורות שונים. ניתן לומר שמקור ההשראה העיקרי היה [[רוק אנד רול]] של [[שנות ה-50 של המאה ה-20|שנות ה-50]]. ה[[הרמוניה|הרמוניות]] הקוליות הושפעו ישירות מהאמנים השחורים של חברת [[מוטאון]] בארצות הברית, והיצירה המוקדמת שלהם, מ[[צ'אק ברי]] ו[[ליטל ריצ'רד]]. השפעה נוספת על הביטלס הייתה להקת "[[The Beach Boys]]", שהצטיינה אף היא בהרמוניות קוליות, אך במקרה זה ההשפעה הייתה הדדית.
 
באופן אישי שאבו חברי הלהקה השראה ממקורות שונים –- לנון ומקרטני הושפעו בתחילה מ[[אלביס פרסלי]], [[באדי הולי]], [[רוי אורביסון]] ו[[האחים אברלי]]. לאחר מכן הכיר לנון את עבודתו של [[בוב דילן]] ובעקבותיו הוסיף ליצירתו השפעות מ[[מוזיקה עממית]]. לנון שיחק תפקיד חשוב בכיוון הלהקה אל הפסיכדליה. בסוף דרכה של הלהקה ובשנים שאחרי כן חזר לנון להתעניין בעיקר במוזיקת [[מוזיקת רוק|רוק]] בסיסית יותר.
 
מקרטני אחראי להלחנתם של כמה מן השירים המלודיים יותר בלהקה, כמו ה[[בלדה|בלדות]] "[[Yesterday]]", ו-"[[Hey Jude]]". בה בעת הוסיף להתעניין במוזיקת [[רית'ם אנד בלוז]]. כמו כן נחשב לחבר בעל ההכשרה המוזיקלית המקיפה ביותר מבין חברי הלהקה, ואחראי לכמה מהחידושים שלהם בתחום העיבוד וההקלטה, זאת לצד השפעתו החשובה של מפיקם, [[ג'ורג' מרטין]], בתחום זה.
שורה 216:
עד לביטלס, רוב להקות וזמרי פופ לא כתבו בעצמם את שיריהם, ותפקידם התמצה בעיקר בהעברת השירים לקהל הרחב בעזרת קול נעים ומראה מושך. על אף שבאלבומיהם הראשונים ניתן למצוא מספר רב של [[גרסת כיסוי|גרסאות כיסוי]], הביטלס פרצו דרך בכך שכתבו בעצמם רבים משיריהם המקוריים.
 
הביטלס, יחד עם מפיקם ג'ורג' מרטין וטכנאי ההקלטות ג'ף אמריק, הכניסו חידושים רבים לטכניקות ההקלטה, בזכות הניסיון המתמיד שלהם לחפש צלילים חדשים ומגוונים. אלבומם "[[Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band]]" נחשב [[אלבום נושא|לאלבום הנושא]] הראשון –- התייחסות ראשונה לאלבום כאל יצירה אמנותית בפני עצמה ולא רק כאוסף שירים. כמו כן, לראשונה הושקעו מאמצים רבים לא רק בשירים עצמם, אלא גם בצורה החיצונית של האלבום. למשל בשיר "Tommorow never knows" מן האלבום "Revolver" הפכו את סרט ההקלטה בכך שמלודית השיר תישמע מנוגנת לאחור זוהי הייתה הפעם הראשונה שניסו את טכניקת ההרצה לאחור דבר אשר יחזור בעתיד לשירי הלהקה.
 
ב[[שנות ה-60]] היו הביטלס חלק מהתופעה הפסיכדלית, קריאה לשלום ולאחווה מצד אחד, והשפעות רבות של סמים מצד שני. הביטלס השתמשו לעיתים קרובות בסמים, ויש שרואים בשירים רבים שלהם עדויות לכך (לדוגמה יש הטוענים ששם השיר "[[Lucy in the Sky with Diamonds]]" יוצר את [[ראשי התיבות]] [[LSD]], והשיר נשמע כתיאור של הזית הסם LSD).
שורה 228:
החל משנת [[2009]] מציעה אוניברסיטת הופ בליברפול [[תואר שני]] בלימודי הביטלס.{{הערה|[http://www.nme.com/news/the-beatles/43200 תואר שני בלימודי ביטלס באוניברסיטת הופ], [[NME]]{{כ}}4 במרץ 2009}}
 
== בקולנוע ובטלביזיה ==
הקריירה הקולנועית של הביטלס החלה בסרט "[[A Hard Day's Night (סרט)|A Hard Day's Night]]" (בתרגום חופשי: לילה של יום מפרך) משנת 1964, שבוים על ידי הבמאי האמריקאי [[ריצ'רד לסטר]] והיה מעין תיעוד של "יום טיפוסי" בחיי הביטלס בתקופת ה[[ביטלמניה]].
בשנת 1965 צולם "[[Help! (סרט)|Help!]]{{D}}" –- קומדיה המצולמת בצבעים מרהיבים ובין היתר גם באתרים אקזוטיים.
הסרט [[Magical Mystery Tour (סרט)|Magical Mystery Tour]] משנת 1967 הוקרן פעם אחת בטלוויזיה האנגלית וזכה לביקורות קטלניות, אך הפך עם הזמן ל[[סרט פולחן]].
סרט ה[[אנימציה]] "[[צוללת צהובה]]" יצא בסוף שנת [[1968]] ולא כלל את הביטלס עצמם (את הקולות תרמו מדבבים מקצועיים ש"אימצו" מבטא ליברפולי), למעט סצנה קצרה בסופו, שכללה צילום חי שלהם מדברים אל המצלמה. הסרט כלל מבחר שירים מהאלבומים [[Revolver (אלבום של הביטלס)|Revolver]],[[Rubber Soul]], ו-[[Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band|Sgt. Pepper]] בתוספת חמישה שירים חדשים שנכתבו עבורו במיוחד. הוא נחשב לפורץ דרך בזכות שיטת האנימציה המיוחדת שלו.
שורה 250:
בשנת [[2019]] יצא [[סרט קומדיה|הסרט הקומי]] "[[יסטרדיי (סרט)|יסטרדיי]]" המספר על תרחיש בדיוני שבו [[זמר-יוצר]] אלמוני וכושל מתעורר אחרי [[תאונת דרכים]], לעולם שבו להקת הביטלס ושיריה מעולם לא היו, ושירי הלהקה מתקיימים בתודעתו בלבד.
 
בנובמבר [[2021]] ראה אור בטלוויזיה ה[[סרט תיעודי|סרט התיעודי]] [[The Beatles: Get Back]], שביים [[פיטר ג'קסון]], מעריץ מושבע של הלהקה. [[הצגת בכורה|בכורת]] הסרט, במתכונת של [[מיני-סדרה]], בשלושה חלקים בני שעתיים כל אחד, התקיימה בערוץ [[דיסני+]] במהלך שלושת ימי [[חג ההודיה]], בתאריכים [[25 בנובמבר|25]], [[26 בנובמבר|26]] ו-[[27 בנובמבר]] 2021.{{הערה|Evans, Greg (June 17, 2021). [https://deadline.com/2021/06/the-beatles-get-back-peter-jackson-disney-six-hour-documentary-three-day-thanksgiving-debut-1234777028/ Peter Jackson’s ‘The Beatles: Get Back’ Six-Hour Doc Set For Three-Day Thanksgiving Debut On Disney+]. Deadline Hollywood. Retrieved June 17, 2021|כיוון=שמאל}}{{הערה|[https://www.imdb.com/title/tt9735318/ The Beatles: Get Back]. [[IMDb]]. Retrieved June 17, 2021|כיוון=שמאל}}
 
ב[[מאי]] [[2024]] עלה בטלווזיה עותק חדש של הסרט Let It Be משנת [[1969]].
 
== הביטלס וישראל ==
שורה 259 ⟵ 257:
למרות זאת, הגיעו שירי החיפושיות בעיתוי תרבותי והיסטורי ([[מלחמת ששת הימים]] ו[[מלחמת ההתשה]]) שעיצב דור חדש של יוצרים. המדינה נפתחה לתרבות הפופ, עקב המאורעות ההיסטוריים שיצרו "חלון" בין [[1967]] ו-[[1973]] שהתאים בדיוק לרוח החדשה שהגיעה מ[[ליברפול]] ומ[[לונדון]]. יוצרים כגון [[אריק איינשטיין]] ו[[שלום חנוך]], ולהקות כגון [[החלונות הגבוהים]], [[השלושרים]] ולהקת [[אחרית הימים (להקה)|אחרית הימים]], יצרו תקליטים שלמים בהשפעתם. [[יהונתן גפן]] הודה בספרו "חומר טוב" כי רבים מהשירים שנכתבו בתקופת "[[חבורת לול]]" היו פשוט תרגומים לעברית של שירי הביטלס,{{הערה|הוצאת דביר, עמוד 68}} לדוגמה: השירים "אני אוהב לישון" של אריק איינשטיין ו"לישון לישון" של [[אושיק לוי]] היו בעצם "[[I'm Only Sleeping]]", והשיר "מה שיותר עמוק יותר כחול" של שלום חנוך, שידוע בשם "היא באה השמש" הוא תרגום של השיר "[[Here Comes the Sun]]". שיר מעוברת נוסף הוא השיר "ערב של יום בהיר", שתורגם מהשיר [[A Hard Day's Night (שיר)|A Hard Day's Night]] (ערב של יום בהיר מכיל לחן של "Here comes the sun"). בשירם של [[יהודית רביץ]] ו[[יענק'לה רוטבליט]] "[[רחבת הריקודים]]" כתב רוטבליט: "האושר הוא הפשע המושלם", תרגום מהותי של השורה [[Happiness Is a Warm Gun]]. נוסף על כך, ראויות לציון גרסאות הכיסוי שהקליטה להקת [[רוקפור (להקה)|רוקפור]] לשלושה משירי הלהקה: Strawberry Fields Forever, Tomorrow Never Knows ו-Rain אשר יצאו לאור במסגרת !For Fans Only משנת 2002, אלבום שכולל בתוכו את עיבודיה של הלהקה לשירים שהשפיעו עליה לאורך השנים.
 
רבים משירי הלהקה תורגמו לעברית, לרוב בביצועים הומוריסטיים של אריק איינשטיין כגון "מזל –- כמה זמן את מתלבשת" ככיסוי לשיר [[Do You Want to Know a Secret]], גרסה מיוחדת לשיר "[[Ob-La-Di, Ob-La-Da]]", ו"היה לנו טוב –- נהיה לנו רע" ככיסוי ל-"[[The Ballad of John and Yoko]]" (ראה מסגרת). דוגמה נוספת להשפעתם של הביטלס על יוצרים ישראלים ניתן למצוא בשיר "[[לו יהי]]", שנולד כגרסה עברית לשיר "Let it Be" של הביטלס, ואחר כך הוצמדה לו מנגינה בהשראתו.
 
שירים נוספים שתורגמו לעברית:
שורה 313 ⟵ 311:
| [[Yesterday]] || רק אתמול || [[חיים חפר]] || [[יפה ירקוני]]
|-
| Get Back || חזור –- מתי || [[מישה סגל]] || מישה סגל
|-
| [[Back in the U.S.S.R]] || בחזרה ל[[ברית המועצות]] || [[יהונתן גפן]] || מישה סגל
שורה 335 ⟵ 333:
טבלה זו מכילה רק את אלבומי האולפן של הלהקה.
 
כדי לראות את כל אלבומי הלהקה ראו –- [[דיסקוגרפיה של הביטלס]]
 
{| class="wikitable"
שורה 438 ⟵ 436:
 
===בעברית===
* [https://www.thebeatles.co.il/ TheBeatles.co.il –- הביטלס –- הקבוצה הישראלית]
* [https://open.spotify.com/show/6zQ4wcTIq0WATiI1vaLWSA "הביטלקאסט"] –- הפודקאסט הרשמי של הביטלס בעברית
* {{nrg|עמית קוטלר|שירי הביטלס החדשים|713/936|25 במרץ 2008|47|}}
* [[אלי אשד]], [http://www.notes.co.il/eshed/47989.asp ההיסטוריון הישראלי של ה"ביטלס": על תופעת "הביטלמניה" בישראל], באתר "רשימות"
שורה 447 ⟵ 445:
* {{ynet|אור ברנע|יום חג לביטלס|3773836|9 בספטמבר 2009}}
* {{הארץ|בן שלו|הרימאסטרים של הביטלס: איזה אלבום לקנות?|0000017f-f856-d2d5-a9ff-f8dea2890000|15 בספטמבר 2009}}
* [http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=376088 לאורך היקום] –- מסע בעקבות הביטלס: תוכנית המסקרת את תולדות הביטלס בשילוב הקלטות נדירות והסיפורים מאחורי השירים
* [https://www.listennotes.com/podcasts/מסע-הקסם-המסתורי-גלצ-w6BQneyv0oJ/ הקלטות התוכנית] [[מסע הקסם המסתורי (תוכנית רדיו)|מסע הקסם המסתורי]], באתר LISTEN NOTES
* [http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=423430&cid=423433 איש הכמעט: פיט בסט (תוכניתם של עופר חזות ורועי אוניקובסקי)], גלי צה"ל, 11 ביוני 2012
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/הביטלס"