מפעלי ים המלח – הבדלי גרסאות

ב-[[1952]] הוחלט להקים את מפעלי ים המלח, והחברה החלה את פעילותה בהלאמה כפויה של חברת האשלג של נובומייסקי עקב אי עמידה בתנאים שהציבה הממשלה החדשה. בו בזמן הושלם הכביש המחבר את המפעל בסדום אל [[באר שבע]] (עד אז הייתה הדרך שביל עפר). במשך מספר שנים צבר המפעל חובות כבדים שכוסו בידי משרד הפיתוח.

 

 

בשנת 1960 החלה הממשלה בחיפוש שותף למפעלים לצורך מימון הרחבתם,{{הערה|{{מעריב|יובל אליצור|מחפשים שותפים לאשלג - בלי לוותר על הבעלות|19600525|68}}}} והקמת מפעלים לייצור מגנזיט,{{הערה|{{דבר||מאה מליון ל"י יושקעו במפעלי ים המלח|19601027|48}}}} מלח שולחן ואשלג גבישי.{{הערה|{{דבר|ע. משולם|המהפכה התעשייתית של סדום|19610628|83}}}} ב-[[1961]] נחקק [[חוק זיכיון ים המלח]] במסגרתו קיבלה החברה מהמדינה זיכיון בלעדי להפקת מחצבים בים המלח ושימוש בשטחי עזר מ[[הר סדום]] ועד [[מצדה]].{{הערה|{{מעריב||הזכיון אושר כעת מחכים למילווה|19610601|78}}}} שטח הזיכיון ושטחי העזר משתרעים על כ-600 קמ"ר שהם 3% משטח [[מדינת ישראל]]. סך גודלו מגדיר בהכרח את [[טביעת רגל אקולוגית|טביעת הרגל האקולוגית]] של הזכיין [[כרייה|הכורה]] ומפעליו הרחק מעבר ל[[חופי ישראל#חופי ים המלח|חופי ים המלח]].{{הערה|שם=חסון1|{{הארץ|ניר חסון|רישיון להרוס מפעלי ים המלח רשאים לשנות את הטבע. כך זה נראה|00000181-a00c-df68-a7a3-bd6ca1100000|11 באוגוסט 2022}}}}