הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ קישורים פנימיים
שורה 5:
[[הפסקת אש|הפסקת האש]] השנייה נכנסה לתוקפה בבוקר ה-[[25 באוקטובר]] [[1973]], על פי [[החלטה 339]] של [[מועצת הביטחון של האו"ם]].
 
לקראת הפסקת האש השלים [[צה"ל]] את [[כיתור הארמיה השלישית של מצרים|כיתור הארמיה השלישית]], כשכבש את נמל [[עדבייה]] במערב [[מפרץ סואץ]], והתייצב על הקילומטר המאה ואחד מ[[קהיר]], על כביש קהיר-סואץ. בתום הלחימה החזיק צה"ל בשטחב[[אפריקה (מלחמת יום הכיפורים)|שטח של 1,600 קמ"ר]] ממערב ל[[תעלת סואץ]] (לעומת שטח של 1,200 קמ"ר, חלקו מכותר, שהחזיקו המצרים ב[[סיני]]).
 
מיד בתום הקרבות הופעלו על ישראל לחצים כבדים (בעיקר אמריקאים) להסרת הכיתור מהארמיה השלישית. ישראל הסכימה להעברת אספקה לארמיה (מזון וציוד רפואי) בשיירות של [[האו"ם]]. בקילומטר המאה ואחד הוקם על ידי [[כוח החירום של האומות המאוחדות#כוח החירום השני של האו"ם|כוח החירום של האו"ם]] מתחם אוהלים שבו נפגשו נציגי צה"ל ו[[צבא מצרים]] כדי להסדיר את הסידורים הטכניים של שיירות האספקה וכדי לייצב את הפסקת האש (תקריות אש מקומיות נמשכו גם לאחר הפסקת האש). השיחות נוהלו על ידי מפקד כוח האו"ם, לוטננט-גנרל [[אנסיו סילאסוואו]], בראש הצוות הישראלי לשיחות עמד [[אהרן יריב]], ואילו בראש הצוות המצרי עמד גנרל [[עבדל רני אל-גמאסי]]. השיחות החלו בליל 28 באוקטובר. שיחות אלה היו המגע הישיר הראשון בין ישראל ומצרים מאז שנחתם [[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות|הסכם שביתת הנשק]] בין שתי המדינות ב-[[1949]].