ת'ורגוד מרשל – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מאין תקציר עריכה |
המשך יבוא |
||
שורה 8:
בגיל 32 זכה מרשל בתיק הראשון שלו בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית: [[צ'יימברס נגד פלורידה]]. באותה שנה הוא מונה ליועץ המשפטי הבכיר של הNAACP. הוא הופיע בתיקי זכויות אזרח רבים אחרים, ברובם בהצלחה, ביניהם [[סמית נגד אלרייט]] ב-[[1944]]; [[שלי נגד קריימר]] ב-[[1948]]; [[סוויט נגד פיינטר]] ב-[[1950]] ואחרים. המקרה המפורסם ביותר בו הופיע היה [[פסק דין בראון נגד מועצת החינוך]] מ-[[1954]] בו פסק בית המשפט כי מדיניות [[נפרד אך שווה]] שהתבססה כהלכה בפסק דין [[פלסי נגד פרגוסון]] אינה ראויה ודינה להתבטל במערכת החינוך, משום שהתנאים בבתי ספר נפרדים אינם יכולים להיות באמת שווים. בסך הכל, מרשל זכה ב-29 מתוך 32 התיקים בהם הופיע בפני [[בית המשפט העליון של ארצות הברית]].
ב-[[13 ביוני]] [[1967]] הנשיא [[לינדון ג'ונסון]] מינה את מרשל כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית באומרו כי "זה הדבר הנכון לעשות, הזמן הנכון לעשותו, האדם הנכון והמקום הנכון". מינויו של מרשל אושר על ידי [[הסנאט של ארצות הברית]] ברוב של 69 תומכים לעומת 11 מתנגדים, ב-[[30 באוגוסט]] [[1967]]. מרשל כיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית במשך 24 השנים הבאות, כשהוא מבסס רקורד ליברלי מובהק של הגנה חוקתית על זכויות הפרט, במיוחד של זכויות חשודים בפלילים כנגד הממשל. הברית השכיחה ביותר שלו בבית המשפט העליון היתה עם השופט ויליאם ברנן, אשר הצטרף אליו בעקביות בתמיכה ב[[זכות]] ל[[הפלה|הפלות]] ובהתנגדות ל[[עונש מוות|עונש המוות]].
{{מיון רגיל:מרשל,ת'ורגוד}}
| |||