תקרית דנשוואי – הבדלי גרסאות

ב-13 ביוני 1906, בעת שהיו במסע מקהיר לאלכסנדריה, יצאו חמישה קצינים בריטיים, מלווים במתורגמן ובשוטר מצרי, ל[[ציד]] באזור כפרי בדלתה של הנילוס. הם החלו לירות ב[[יונים]] מבויתות שהחזיקו הכפריים וכתוצאה מהירי נפצעו מספר מקומיים ותבואה החלה לעלות באש. אחד מהמצרים, שאשתו נפצעה קשה מהירי, תקף את הבריטים במקל. אליו הצטרף מצרי נוסף שיוניו נפגעו וכפריים נוספים יידו אבנים על הבריטים. הבריטים מסרו את נשקם, שעוניהם וכספם לכפריים אך בכך לא שכך זעמם של המצרים. שני קצינים נמלטו מהכפר, אחד מהם הצליח להזעיק עזרה בעוד שהשני התמוטט ומת כתוצאה מ[[מכת חום]].<ref>על פי [[פ.ג'. וטיקיוטיס]], מת הקצין כתוצאה מפצעים שנפצע בראשו. פ.ג'. וטיקיוטיס, תולדותיה של מצרים, ממוחמד עלי עד סאדאת, [[הוצאת מאגנס]], ירושלים, 1983, עמ' 204</ref> פלאח מצרי שניסה לסייע לקצין שהתמוטט נורה למוות על ידי הכוח הבריטי המסייע ובינתיים בכפר, התערבו זקני הכפר ואפשרו לשלושת הקצינים הנותרים לשוב לבסיסם בשלום.

הדי התקרית והמשפט שבא בעקבותיה הגיעו גם לבריטניה. אנשי ציבור שמתחו ביקורת על התגובה הבריטית הואשמו בחוסר [[פטריוטיזם|פטריוטיות]] והוקעו כתומכים ב"תועמלנים המצרים המושחתים". ה[[אנרכיזם|אנרכיסט]] הבריטי, גאי אלדרד (Guy Aldred), שהישווה ב-1907 את הוצאתו להורג של מתנקש הודי להוצאתם להורג של הכפריים המצריים, נדון ל-12 חודשי מאסר עם עבודת פרך על פרסום דבריו. גם ה[[מחזאי]] הבריטי, [[ג'ורג' ברנרד שו]], התבטא כנגד התקרית וגזר ממנה כי החובה הפוליטית הקדושה והחשובה ביותר היא דיכוי ה[[אימפריליזםאימפריאליזם]] והתומכים בה.