המלחמה העות'מאנית-רוסית (1806–1812) – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Thijs!bot (שיחה | תרומות)
שורה 50:
העות'מאנים התקדמו באיטיות רבה ורק באוגוסט [[1811]] חצו את ה[[דנובה]] בכוח משמעותי. ב-[[2 בספטמבר]] כוח עות'מאני בהיקף 36,000 חיילים ניצב בגדה הצפונית וכוח נוסף בן 30,000 חיילים עמד בקרבת המעבר לגדה הדרומית. מולם עמד כוח רוסי בפיקוד של קוטוזוב שמנה 10,000 חיילים בלבד, אך למרות יחסי הכוחות לא פתחו העות'מאנים במתקפה. כתוצאה מכך, הצליח קוטוזוב לארגן את כוחותיו, לבקש ולקבל תגבורת צבאית לאזור. לקראת אמצע ספטמבר מנה הכוח הרוסי 25,000 חיילים.
 
קוטוזוב הבין שבכדי להכריע את המלחמה עליו להעביר חלק מכוחותיו לגדה הדרומית ובכך לכתר את העות'מאנים ולנתק את הקשר שלהם עם הפיקוד העליון בדרום. ב-[[1 באוקטובר]] חצו הרוסים את הדנובה ופתחו במתקפה בכוח שמנה 5,000 [[חיל רגלים|חיילי רגלים]], 2,500 [[פרשחיל פרשים|פרשים]]ים ו-38 תותחים. העות'מאנים שלא היו מוכנים לקרב ולא ציפו כלל שרוסים יתקפו אותם בגדה הדרומית נטשו את המחנה ונסוגו לרוסה. לאחר שהשתלטו הרוסים על הגדה הדרומית, הם נצלו את יתרון הגובה שלה מול הגדה הצפונית, הציבו סוללות תותחים על החוף והחלו בהרעשה ארטילרית כבדה על המחנה העות'מאני שמוקם בגדה בצפונית. הפיקוד העות'מאני העליון ביקש הפסקת אש ונענה בשלילה. המפקד העות'מאני העליון בגזרה נטש את החזית ונמלט לרוסה. בשלב זה, נכנסו ספינות הצי הרוסי ל[[דנובה]] והשלימו את כיתורם של העות'מאנים בגדה הצפונית.
 
עד לאמצע אוקטובר הצליחו הרוסים להתקדם לשטחי [[בולגריה]] והכוח העות'מאני נסוג לכיוון [[סופיה]].