תקופת השיקום – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
ארז נמרוד כהן (שיחה | תרומות) ←תולדות השיקום: הרחבונת |
←תולדות השיקום: הרחבה |
||
שורה 16:
==תולדות השיקום==
[[תמונה:Freedman bureau harpers cartoon.jpg|שמאל|ממוזער|370px|נציג לשכת העבד המשוחרר מפריד בין מתפרעים לבנים ולבין שחורים (הרפרס וויקלי, 25 ביולי 1868, באדיבות ספריית הקונגרס של ארצות הברית)]]
לינקולן טען כי מבחינה רשמית, מדינות הדרום לא פרשו אף פעם מהברית, שכן הפרישה לא היתה חוקית, ולכן הרשויות המוסמכות שלהן הם הממשלים המדינתיים – והנשיא, בתוקף תפקידו כמפקד הצבאי העליון. הוא לא הכיר בקונפדרציה או ברשויותיה, ובכל משא ומתן שהתקיים מטעמו עם הדרום, היה התנאי היחיד שלו להפסקת המלחמה – שיבת מדינות הדרום לברית, ונציגיהן לקונגרס. גישה זו נקט לינקולן נוכח האיום של הרפובליקנים הרדיקלים לנקום בדרום הכבוש ולהשית עליו מדיניות נוקשה.
לינקולן לא ביקש להתוות תכנית שיקום אחידה לכל מדינות הדרום, שכן היו ביניהן כאלה, כ[[ארקנזס]] ו[[לואיזיאנה]], ששבו לברית עוד ב-1862, כאשר בתי המחוקקים שלהן אימצו חוקות חירות, למרות שלא כל שטחן נכבש. הרפובליקנים הרדיקלים רצו לבטל את השבתן של לואיזיאנה וארקנזס לברית, שכן החוקה לא כללה גם מתן זכות הצבעה לשחורים. לינקולן טען שיש בכך צעד לאחור מבחינת השגת מטרות המלחמה. הוא ביקש להשיג מטרה אחת בכל פעם. את מדיניות השיקום המזגזגת שלו, הסביר במשל מנסיון נעוריו: "נווטי הנהרות במערב חותרים מ''נקודה לנקודה'', כפי שהם קוראים לכך – קובעים את מסלולה של הסירה לנקודה שאינה רחוקה יותר מכפי שהם יכולים לראות; וזה כל מה שאני מציע לעצמי, בבעיה גדולה זו" (הדגש במקור). או, בקצרה: "מדיניותי הינה - לא להיות בעל מדיניות" (My policy is to have no policy). בכך הרגיז רבים בממשלו, שבלבלו קביעה זו עם הדעה שאין ללינקולן גם עקרונות.
נכונותו של לינקולן לא להיצמד לדגם נוקשה של שיקום סייעה להשבה מהירה של מדינות הדרום לברית. הוא דרש שבית המחוקקים של כל מדינה שפרשה יאמץ חוקת חירות שתזכה לתמיכתם של 10% בלבד מבעלי זכות ההצבעה באותה מדינה ב-1860 – גם אם כולם הצביעו בעד פרישה. הוא נמנע ממשפטים צבאיים לחיילים ולקצינים זוטרים של הדרום, למרות שמעמדת הכוח שהחזיק בה, ועל פי הגדרת המלחמה כ"מרד", היה מוסמך לעשות זאת. תכניתו זו נחשבה כמתונה מדי על-ידי הרפובליקנים הרדיקלים בקונגרס, ואימוצה יצר סכנת קרע בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת. הסנטורים וייד ודייוויס הציעו תכנית שיקום נוקשה (The Wade-Davis Bill): קביעת שיעור המצביעים הדרוש לשם השבת מדינה לברית, ל-50% ממצביעי 1860, ועד אז - שלטון צבאי. לינקולן עיכב את הגשתה של הצעתם לקונגרס, על-ידי יצירת קואליציה של דמוקרטים ורפובליקנים מתונים שתתמוך בתכנית השיקום המתונה-יחסית שלו. משהוגש חוק וייד-דייוויס נמנע לינקולן מלחתום עליו. החוק הוגש בתוך עשרת הימים האחרונים של מושב הקונגרס, בסתיו 1864, וכך היה בהימנעותו של לינקולן משום "וטו של כיס" (Pocket Veto): החוקה הסמיכה אותו להחזיק את הצעת החוק עשרה ימים, וכך נמנע מהקונגרס להעביר את החוק.
הירצחו של לינקולן הסב את מהלך השיקום הזהיר וההדרגתי למסע נקמה של הרפובליקנים הרדיקלים. הם השתלטו על הקונגרס, העמידו לדין את הנשיא המתון ג'ונסון בהליך הדחה (impeachment) וכמעט הצליחו להדיחו, והשליטו בדרום משטר צבאי, בניגוד מוחלט לכוונות השיקום הליברליות של לינקולן.
לאחר הירצחו של לינקולן אימץ הנשיא ג'ונסון תוכנית דומה, שלא הייתה חריפה מזו של לינקולן, כלומר - תוכנית עשרת האחוזים, לפיה התנאים היחידים שיועמדו בפני מדינות הדרום החוזרות יהיו אישור התיקון השלושה עשר והישבעות עשרה אחוזים בלבד מקהל הבוחרים ב-[[1860]] [[שבועת אמונים|אמונים]] לארצות הברית. עד סוף 1865, כל מדינות הדרום חזרו לאיחוד במסגרת תוכנית זו.
יחד עם זאת, הרפובליקנים הרדיקלים כלל לא התכוונו להשתתף בתוכנית מתונה ופייסנית כמו זו. בתחילה, התנגדותם באה לידי ביטוי בהרחקת חברים דרומיים מהיכל הקונגרס, סמכות שניתנת לחברי הקונגרס בחוקה. אחרי כן, החליטו הרפובליקנים לקחת את מוסרות השלטון ולהפוך את תהליך השיקום. בתגובה לחוקים הגזעניים שמיהרו ממשלות הדרום לחוקק, הוצעו חוק זכויות האזרח של 1866 וחוק לשכת העבד המשוחרר (שהעניקה סיוע חירום לשחורים בדרום). בצעד אגרסיבי ביותר, עקף הקונגרס את הווטו שהטיל ג'ונסון על שתי הצעות החוק ואישר אותן ברוב גדול. הרפובליקנים הציעו לאחר מכן את [[התיקון הארבעה עשר לחוקת ארצות הברית]]. תיקון פורץ דרך ומהפכני זה אזרח את כל הנולד בתחומי ארצות הברית, העניש מדינות ששללו את זכות ההצבעה מעבדים משוחררים ונתן לממשלה הפדרלית סמכויות להגן על זכויות האזרח. ג'ונסון שכנע את מדינות הדרום לא לאשר את התיקון, והדבר דחה את אישורו במשך שנתיים.
| |||