ערך עודף של יצרן – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 8:
מרקס סבר כי הגדרה זו מספקת בסיס רציונלי, על יסוד תורת הערך של העבודה שלו, לחישוב הון וריבית, אופן היווצרותם וקצב הצטברותם, ומספקת פתרון משופר לבעיות בהן התחבטו ראשוני הכלכלה המודרנית כמו [[אדם סמית]] ו[[דייוויד ריקארדו]]. מטרתו העיקרית, עם זאת, הייתה פוליטית וחברתית: להראות כי מערכת היחסים בין היצרן לעובד היא מערכת של ניצול, שבה היצרן (הבורגני או הקפיטליסט) צובר הון המבוסס על עבודה לא משולמת.
רעיון הערך העודף מבוסס על תורת הערך של העבודה של מרקס ובעיקר על הרעיון שאימצו הוא והוגים כמו [[רודברטוס]] מדייוויד ריקרדו, שלפיו ערכו של מוצר ומחירו הם פועל יוצא של השקעת עבודה וחומרים וחלק יחסי של עלות המפעל והשקעות קיימות של היצרן.
אחרי הופעת תאוריית הערך השולי וביתר שאת אחרי שפורסמה הביקורת של [[בוהם-באוורק]] על התאוריה של מרקס בשנת [[1884]],
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=ויליאם תומפסון, רודברטוס, קרל מרקס ואחרים... טוענים כי העבודה מפיקה תמיד 'ערך עודף' מעל לשכר ולבלאי ההון המשמש בסיוע לו: וכי העוול שנעשה לעובדים טמון בניצול של ערך עודף זה על ידי אחרים. אבל הנחה זו שכל הערך העודף הוא תוצר של עבודה כבר מתייחסת כמובן מאליו למה שהם מנסים להוכיח באמצעות הטענה. הם אינם מנסים להוכיחה. והטענה גם לא נכונה.... עוצמת אהדתם של רודברטוס ומרקס לסבל חייבת לזכות בכבוד מאיתנו: אבל מה שהם רואים כבסיס המדעי להצעותיהם המעשיות אינו יותר מסדרת טיעונים מעגליים בנסיון להראות כי אין צידוק כלכלי לריבית, בשעה שהתוצאה טמונה מלכתחילה בהנחות המוצא שלהם; למרות שבמקרה של מרקס העניין עטוף בניסוחים הגלייניים עטופי רזים.|מקור=אלפרד מרשל, '''עקרונות הכלכלה''', 1890}}
| |||