הבדלים בין גרסאות בדף "הגניזה החרסונית"

אין תקציר עריכה
'''הגניזה החרסונית''' או '''גניזת חרסון''' הם כינויו של אוסף גדול של [[כתב יד (מקור)|כתבי יד]] ו[[תשמישי קדושה]] שעל פי הטענה היו שייכים ל[[רב]]נים ו[[אדמו"ר]]ים חסידיים שונים בני המאות [[המאה השמונה עשרה|השמונה עשרה]] ו[[המאה התשע עשרה|התשע עשרה]].
'''הגניזה החרסונית''' או '''גניזת חרסון''' הם כינויו של אוסף גדול של [[כתב יד (מקור)|כתבי יד]] ו[[תשמישי קדושה]] שעל פי הטענה היו שייכים ל[[רב]]נים ו[[אדמו"ר]]ים חסידיים שונים בני המאות [[המאה השמונה עשרה|השמונה עשרה]] ו[[המאה התשע עשרה|התשע עשרה]]. חלקו הגדול של האוסף הצטבר ברשותו של רבי [[דב בער ממזריטש]]. בנו, רבי [[אברהם המלאך]], ירש ממנו את האוסף והוסיף עליו מסמכים וחפצים שונים. ממנו עבר האוסף לבנו - רבי [[שלום שכנא מפראהביטש]], וזה הורישו לבנו - האדמו"ר רבי [[ישראל מרוז'ין]]. האוסף הנדיר הוחרם מהאדמו"ר מרוז'ין על ידי [[אוכרנה|המשטרה החשאית של האימפריה הרוסית]], ונשמר בעיר [[חרסון]] שבדרום [[אוקראינה]]. ב-[[1918]], בעת [[מהפכת אוקטובר]] נשדד האוסף מידי הבולשת, וחלקים ממנו נמכרו ל[[אספנות|אספנים]] ב[[אודסה]]. שמואל גוראריה, חסידו של האדמו"ר מ[[חב"ד]] רבי [[שלום בער שניאורסון]], רכש חלק מהמסמכים ושיגר אותם לאדמו"ר לקבלת חוות דעתו בשאלת מקוריותם. האדמו"ר סבר שכתבי היד הם אמיתיים, ומשום כך רכש גוראריה את כל חלקי האוסף שהיה בידו לרכוש, והעניק אותם לרבו - רבי שלום בער. האוסף עבר בירושה לאדמו"ר הבא, רבי [[יוסף יצחק שניאורסון]], שהחל, בשנת [[1935]], לפרסם ממנו מסמכים שונים. לאחר פטירתו עבר האוסף ל[[ספריית חב"ד]], שב[[קראון הייטס]], [[ניו יורק]]. חלק מהגניזה נותר כל השנים ב[[ברית המועצות]], ועם נפילת מסך הברזל היא נקנתה על ידי חסידי חב"ד, והועברה לספריית חב"ד.
 
על פי הנטען, חלקו הגדול של האוסף הצטבר ברשותו של רבי [[דב בער ממזריטש]]. בנו, רבי [[אברהם המלאך]], ירש ממנו את האוסף והוסיף עליו מסמכים וחפצים שונים. ממנו עבר האוסף לבנו - רבי [[שלום שכנא מפראהביטש]], וזה הורישו לבנו - האדמו"ר רבי [[ישראל מרוז'ין]]. האוסף הנדיר הוחרם מהאדמו"ר מרוז'ין על ידי [[אוכרנה|המשטרה החשאית של האימפריה הרוסית]], ונשמר בעיר [[חרסון]] שבדרום [[אוקראינה]]. ב-[[1918]], בעת [[מהפכת אוקטובר]] נשדד האוסף מידי הבולשת, וחלקים ממנו נמכרו ל[[אספנות|אספנים]] ב[[אודסה]].
במשך השנים התעורר פולמוס גדול בשאלת מהימנותם של המסמכים. הועלו טענות רבות בדבר זיוף של המסמכים או של חלקם. האדמו"ר האחרון מחב"ד, רבי [[מנחם מנדל שניאורסון]], האריך לענות על כל טענות הזיוף. עם זאת, בעולם האקדמי, וכן בעולם התורני והחסידי מחוץ לחב"ד, מקובל כי הגניזה החרסונית או רובה, אינה אותנטית{{הערה|[http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/shana/elfasi-4.htm אודות הגניזה, באתר "דעת"]}}.
 
'''הגניזה החרסונית''' או '''גניזת חרסון''' הם כינויו של אוסף גדול של [[כתב יד (מקור)|כתבי יד]] ו[[תשמישי קדושה]] שעל פי הטענה היו שייכים ל[[רב]]נים ו[[אדמו"ר]]ים חסידיים שונים בני המאות [[המאה השמונה עשרה|השמונה עשרה]] ו[[המאה התשע עשרה|התשע עשרה]]. חלקו הגדול של האוסף הצטבר ברשותו של רבי [[דב בער ממזריטש]]. בנו, רבי [[אברהם המלאך]], ירש ממנו את האוסף והוסיף עליו מסמכים וחפצים שונים. ממנו עבר האוסף לבנו - רבי [[שלום שכנא מפראהביטש]], וזה הורישו לבנו - האדמו"ר רבי [[ישראל מרוז'ין]]. האוסף הנדיר הוחרם מהאדמו"ר מרוז'ין על ידי [[אוכרנה|המשטרה החשאית של האימפריה הרוסית]], ונשמר בעיר [[חרסון]] שבדרום [[אוקראינה]]. ב-[[1918]], בעת [[מהפכת אוקטובר]] נשדד האוסף מידי הבולשת, וחלקים ממנו נמכרו ל[[אספנות|אספנים]] ב[[אודסה]]. שמואל גוראריה, חסידו של האדמו"ר מ[[חב"ד]] רבי [[שלום בער שניאורסון]], רכש חלק מהמסמכים ושיגר אותם לאדמו"ר לקבלת חוות דעתו בשאלת מקוריותם. האדמו"ר סבר שכתבי היד הם אמיתיים, ומשום כך רכש גוראריה את כל חלקי האוסף שהיה בידו לרכוש, והעניק אותם לרבו - רבי שלום בער. האוסף עבר בירושה לאדמו"ר הבא, רבי [[יוסף יצחק שניאורסון]], שהחל, בשנת [[1935]], לפרסם ממנו מסמכים שונים. לאחר פטירתו עבר האוסף ל[[ספריית חב"ד]], שב[[קראון הייטס]], [[ניו יורק]]. חלק מהגניזה נותר כל השנים ב[[ברית המועצות]], ועם נפילת מסך הברזל היא נקנתה על ידי חסידי חב"ד, והועברה לספריית חב"ד.
 
במשך השנים התעורר פולמוס גדול בשאלת מהימנותם של המסמכים. הועלו טענות רבות בדבר זיוף של המסמכים או של חלקם. האדמו"ר האחרון מחב"ד, רבי [[מנחם מנדל שניאורסון]], האריך לענות על כל טענות הזיוף. עם זאת, בעולם האקדמי, וכן בעולם התורני והחסידי מחוץ לחב"ד, מקובל כי הגניזה החרסונית או רובה, אינה אותנטית.{{הערה|[http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/shana/elfasi-4.htm אודות הגניזה, באתר "דעת"]}}.
 
==תוכן הגניזה==
בשנת [[1953]] יצא לאור ספר "אגרות [[בעל התניא]] וחכמי דורו", מאת הרב [[דוד צבי הילמן]], ובו ייחד חלק נכבד המפריך את מסמכי הגניזה לגופם, ומוכיח שלא יכלו להכתב על ידי אלו שנטען שכתבו אותם. הרב הילמן אף פרסם בכתב עת שמו את של הזייפן: נפתלי צבי (הירשלע) שפירא {{הערה|{{דבר||הגניזה החרסונית|1955/04/08|00310}}}}. טענותיו של הילמן הועלו בפני האדמו"ר ר' [[מנחם מנדל שניאורסון]] מחב"ד, והוא האריך לענות עליהן בכמה וכמה מכתבים{{הערה|[http://img1.tapuz.co.il/forums/33466700.doc אוספים וספריות, עמ' 13]}}. [[יצחק רפאל]], ששוחח על כך עם האדמו"ר, העיד, כי האדמו"ר "היה נחרץ בדעתו, כי כתבי ה'גניזה' הם אמיתיים, בדבריו המרשימים בשיחתי עמו ביום ה' תמוז תשכ"ז, בה גלגלנו שעה ארוכה במעונו, בלי להתרצות לקבל גם דעת ביניים מתונה"{{הערה|[http://chabad-il.org/hit/hit201.htm שבועון "התקשרות" של "צעירי חב"ד", ד' בסיוון ה'תשנ"ח]}}.
 
===טענותיו של הרב הגאון [[דוד צבי הילמן]]===
הילמן העלה שורה ארוכה של טענות, המוכיחות, לדעתו, שהמסמכים אינם העתקים של מסמכים מקוריים, אלא זיוף ונסיון כושל לחיקוי מכתביהם של גדולי החסידות:
#'''סגנון''': למרות שהמכתבים נכתבו על ידי יותר משלושים כותבים שונים, סגנונם דומה עד להפליא. לעומת זאת, מכתבים ידועים אחרים של אותם רבנים, שונים מאוד מסגנון מכתבי הגניזה החרסונית. הילמן אף טוען כי "שפתו של הזייפן היא לשון עילגים, דלה ומשובשת".
 
==לקריאה נוספת==
* [[ישורון (מאסף תורני)|ישורון]], כרך כ"ג, בו הובאו מספר מאמרים בנושא הגניזה.
* [[יצחק רפאל]], '''על חסידות וחסידים''', מוסד הרב קוק, תשנ"א (1991), עמ' 226-204.
 
==קישורים חיצוניים==