מיגו – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
"מה לי לשקר" זו גמרא ולא סברא של דיין בביה"ד לממונות |
|||
שורה 5:
יש שתי הגדרות משפטיות שונות לטענת ה'מיגו', האחת מכונה '''מה לי לשקר''' והאחרת '''כוח טענה'''.
* הגדרת '''מה לי לשקר''' היא טענה [[תלמוד|תלמודית]] המשמשת בדיונים בין בעלי-דין, בבסיסה עומדת [[אקסיומה|האקסיומה]] כי אדם לא ישתמש בטענה פחותת-ערך כאשר הוא יכול להשתמש בטענה חזקה יותר. משמעותה: אם אדם היה יכול לטעון טענה חזקה והיינו מאמינים לו ואף על פי כן טען במקומה טענה חלשה יותר - יש להאמין לו בטענתו זו גם אם אין ראיות מהותיות לנכונותה, שכן קיימת [[אומדנא]] ו[[סברא]] שלו היה רוצה לשקר הרי היה יכול לשקר בטענה טובה יותר, ומכיוון שלא עשה כך, נראה כי הוא דובר אמת. לפי הגדרה זו מתפרשת טענת ה'מיגו' כך: '''מתוך''' שיכול היה האדם לטעון את הטענה החזקה ולא טען אותה, יש לקבל את הטענה שטען.
* הגדרת '''כוח טענה''' היא טענה מסובכת ומאוחרת יותר (אם כי היא נתמכת בהוכחות שונות מהתלמוד) לפיה מדובר בסטאטוס המשפטי של טוען הטענה, לפי תפיסה זו טענת ה'מיגו' היא שהעובדה שבעל הדין יכול היה מבחינת מעמדו לטעון טענה חזקה מזו שטען בפועל, מהווה סיבה לכך שיש לו סטאטוס מספיק כדי לטעון את הטענה הנוכחית. וביישום על דוגמה נפוצה של תביעה כספית על בסיס שטר, ה'מיגו' יוגדר כדלהלן: העובדה שיכולתי לטעון ששטר החוב מזויף מהווה סיבה לכך שמעמדי כנתבע על ידי שטר מאפשר לי לטעון שהחוב כבר נפרע וחובת הראיה על כך שלא פרעתי מוטלת על התובע.
שורה 17:
*דעה שלישית המאחדת את שתי הדרכים הקודמות בביאורו של כלל המיגו היא דעתו של הרב [[חיים שמואלביץ]], לפיה יש להבדיל לוגית בין הטענה עצמה לבין הסיבות לאמינותה. לביאור זה, הטענה היא הדבר אותו מצפה הטוען לקבל\להשיג באמצעות טענתו, בעוד שהפרטים המציאותיים אותם הוא טוען לאמינותו אינם הטענה עצמה אלא הסיבות לקבלתה או אי קבלתה. משכך, בהינתן מצב בו הטענה תתקבל מסיבה כלשהי, הרי שלטענה זו ישנו תוקף ואמינות גם אם נקט הנותן סיבה אחרת. כך למשל במקרה (ראה להלן) של "פרוע מיגו דמזויף" הרי הטענה עצמה אינה 'שטר פרוע' או 'שטר מזויף' אלא 'איני חייב', משכך, כיון שאם יטען החייב לפטור מסיבה של 'שטר מזויף', תתקבל טענתו גם במקרה של 'שטר פרוע'.{{הערה|שערי חיים, גיטין סימן ז}}
==דוגמאות למיגו==
| |||