וירטואוז – הבדלי גרסאות

בסוף המאה ה-18 התקבל השימוש במונח לסולנים מבריקים, בכלי או בקול. התפתחות ה[[אופרה]] וה[[קונצ'רטו]] טיפחו נטייה זו. [[פרנץ ליסט|ליסט]], פסנתרן וירטואוז מבריק, הצהיר ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]] כי "וירטואוזיות איננה תולדה, אלא יסוד הכרחי של המוזיקה"Gesammelte Schriften, iv, 1855–9). [[ריכרד וגנר|וגנר]], לעומת זאת, הסתייג וטען, שהכבוד האמיתי של הווירטואוז טמון אך ורק בכבוד שהוא מסוגל לשמר לאמנות היוצרת, ואם יזלזל בה, יתנער מכבודו, כמי שמעל בייעודו לתווך ברעיון האמנותי.(Gesammelte Schriften; Eng. trans., vii, 1894–9, p.112){{כ}}<ref>ג'אנדר, אוקספורד אונליין</ref> .

מי שאיפשרו יותר מכל את הופעת הווירטואוזים היו בוני כלי הקשת ה[[איטליה|איטלקים]], שהגדולים בהם היו ועודם [[משפחת אמאטי]], [[סטרדיוואריוס]] ו[[ג'וזפה גוארנרי]]. בין הכנרים הווירטואוזים, שהיו גם מלחינים, [[ארכאנג'לו קורלי]], [[אנטוניו ויוואלדי]] ו[[ג'וזפה טרטיני]], כולם בני המחצית השנייה של [[המאה ה-17]], ואחריהם [[ג'ובני בטיסטה ויוטי]] ותלמידו [[רודולף קרויצר]], [[הנריק וייניאבסקי]] ו[[ניקולו פגניני]], שהרושם שהשאירה נגינתו המבריקה, עתירת האפקטים והשכלולים, על בני תקופתו הביאם לסברה, כי כרת ברית עם השטן. נוסף לכשרונו הווירטואוזי היה פגניני גם מלחין פורה, שכל יצירתו נכתבה לכינור, ממש כשם ש[[פרדריק שופן]], אמן וירטואוז ב[[פסנתר]], כתב את כל יצירותיו לכלי זה. לצד אמני הכינור, התבלטו גם נגני [[צ'מבלו]] וירטואוזיים, שהנודעים בהם הנם [[פרנסואה קופרן]], [[ז'אן פיליפ ראמו]] ו[[דומניקו סקרלטי]]. [[יוהאן סבסטיאן באך]] ו[[גיאורג פרידריך הנדל]] היו וירטואוזים דגולים בעיקר ב[[עוגב|אורגן]], אף כי הצטיינו גם בצ'מבלו.<ref>קורט פאהלן, "תולדות המוזיקה בעולם", הוצאת ניב, תרגום יצחק הירשברג, עמ' 178-180</ref>.