פונמה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
מ סקריפט החלפות (לחלופין)
שורה 7:
לכל שפה יש אוסף פונמות משלה. למשל ב[[עברית]] אין הבדל בין ר' המבוצעת בקדמת הפה לבין ר' אחורית ושתיהן מסמלות את אותה הפונמה, אולם ב[[ערבית]] אלה שתי פונמות שונות (ر, غ), וניתן למצוא זוגות מינימליים המבחינים ביניהן.
 
מספר הפונמות בכל שפה משתנה. יש שפות בנות 140 פונמות ויש שפות עם 10 פונמות. ברוב השפות יש 30-50 פונמות. ב[[עברית ישראלית|עברית המודרנית]] יש כ-30 פונמות. בדרך כלל פונמות הן [[עיצור|עיצורים]]ים או [[תנועה (פונולוגיה)|תנועות]], אך יש שפות רבות שבהם גם למשך ה[[הברה]] או ל[[טון (בלשנות)|טון]] (הנגנה) יש ערך פונמי. שפות שבהן לטון יש ערך פונמי מכונות [[שפה טונאלית|שפות טונאליות]].
 
 
 
==פונמות בעברית==
שורה 24 ⟵ 22:
**[[פתח גנוב]]
**התנועה האחרונה במילים ב[[משקלים סגוליים]]
*אורך התנועות הוא פונמי, או לחילופיןלחלופין ה[[הטעמה]].
דגש חזק בסוף מילה או באות אהחע"ר הוא פונמה שאינה מסומנת. ישנן 23 פונמות עיצוריות.
 
שורה 34 ⟵ 32:
[[תרגום השבעים]] מרמז שהאותיות חי"ת ועי"ן ייצגו במקרא פונמה נוספת כל-אחת, בדומה לאות שי"ן: ח' ו-ע'. פונמות אלה אבדו לפני המצאת הניקוד, אך נשמרו בשפות שמיות אחרות, למשל בערבית. ב[[לשון המקרא]] שׂ ו-ס מייצגות פונמות שונות (למשל, [[זוג מינימלי|הזוג המינימלי]] שָׂר - סָר מבחין ביניהן), אולם ב[[לשון חז"ל]] התבטלה הפונמה המיוצגת ב-שׂ והתמזגה ב-ס.
 
דוגמה להשתנות פונמית שככל הנראה מתרחשת בימינו בעברית היא הפיכתם של זוגות האלופונים כֿֿ-כּ, בֿ-בּ, פֿ-פּ לפונמות נבדלות. לפי המקובל, בעברית מקראית, ובמידה רבה עדיין גם ב[[עברית חדשה|עברית החדש]]ה, כֿ ו-כּ הן שני [[אלופון|אלוֹפוֹנים]] של פונמה אחת, וכך גם בֿ ו-בּ, פֿ ו-פּ: לדוברי השפה ברור הקשר בין זוגות המילים "תוף - תופים", "בין - לבין", "שכח - נשכח", וכו'. בתקופה קדומה של העברית נבע החילוף בין האלופונים ישירות מתוך ה[[פונולוגיה]] של השפה - כלומר: אף דובר לא היה צריך לשנן חוקים כדי לדעת מתי נכון או לא נכון להגות את הביצוע הרפה או הדגוש של הפונמה (ראו [[דגש קל]]). הפונולוגיה של העברית המודרנית היא פחות עקבית בהקשר זה, ובימינו הולכות ומתרבות ראיות לכך, שהזהות הפונמית הזו הולכת ונעלמת. במילים אחרות: באזניהם של דוברי עברית רבים, ההחלפה בין כֿ ו-כּ, בֿ ו-בּ, או פֿ ו-פּ אינה נתפסת יותר כחסרת משמעות ולכן הם נוטים לשמר את דגשותן או אי-דגשותן של אותיות אלה.
 
דוגמה לתופעה זו היא המילה "רֶכֶּז"[[wikt:רכז#רֶכֶּז|<small><sup>(ויקימילון)</sup></small>]]. מילה זו איננה הולמת את כללי הדקדוק העבריים וקיומה מדגים את תהליך התרחקותה של ה[[פונולוגיה]] של העברית החדשה מזו של העברית המקראית: מכיוון שבכל תצורות השורש ר-כ-ז בעברית הכ"ף היא דגושה, שימרו דוברי העברית המודרנית את הדגש בכ"ף כשיצרו את המילה "רֶכֶּז". אבל לפי הדקדוק העברי המקובל, המשקל קֶטֶל אינו יכול להכיל דגש באות השנייה של השורש - לא קל ולא חזק. מאחר שדוברי עברית חדשה אינם מכירים אף תצורה של ר-כ-ז עם כ"ף רפה (בביצוע חוכך), יצרו הדוברים את הצורה בכ"ף בביצוע פוצץ.
 
מה שתופסים הדבקים בכללי העברית התקנית כעברית פגומה הוא לעתים תוצאתה של אותה תופעה - תופעת שימור דגשותן או אי-דגשותן של אותיות בכ"פ, למשל: לאחר ו"ו החיבור או לאחר [[אותיות השימוש|תחיליות בכ"ל]]. דוגמאות נוספות לתופעה זו הן זוגות שורשים הנבדלים בדגשותן של אות בכ"פ בשורש שלהן: התחבֿר (יצר קשרי חברות) בניגוד להתחבּר, איפֿר (ניער אפר של סגריה) בניגוד לאִפֵּר.