פונמה – הבדלי גרסאות

מספר הפונמות בכל שפה משתנה. יש שפות בנות 140 פונמות ויש שפות עם 10 פונמות. ברוב השפות יש 30-50 פונמות. ב[[עברית ישראלית|עברית המודרנית]] יש כ-30 פונמות. בדרך כלל פונמות הן [[עיצור|עיצורים]]ים או [[תנועה (פונולוגיה)|תנועות]], אך יש שפות רבות שבהם גם למשך ה[[הברה]] או ל[[טון (בלשנות)|טון]] (הנגנה) יש ערך פונמי. שפות שבהן לטון יש ערך פונמי מכונות [[שפה טונאלית|שפות טונאליות]].

*אורך התנועות הוא פונמי, או לחילופיןלחלופין ה[[הטעמה]].

דוגמה להשתנות פונמית שככל הנראה מתרחשת בימינו בעברית היא הפיכתם של זוגות האלופונים כֿֿ-כּ, בֿ-בּ, פֿ-פּ לפונמות נבדלות. לפי המקובל, בעברית מקראית, ובמידה רבה עדיין גם ב[[עברית חדשה|עברית החדש]]ה, כֿ ו-כּ הן שני [[אלופון|אלוֹפוֹנים]] של פונמה אחת, וכך גם בֿ ו-בּ, פֿ ו-פּ: לדוברי השפה ברור הקשר בין זוגות המילים "תוף - תופים", "בין - לבין", "שכח - נשכח", וכו'. בתקופה קדומה של העברית נבע החילוף בין האלופונים ישירות מתוך ה[[פונולוגיה]] של השפה - כלומר: אף דובר לא היה צריך לשנן חוקים כדי לדעת מתי נכון או לא נכון להגות את הביצוע הרפה או הדגוש של הפונמה (ראו [[דגש קל]]). הפונולוגיה של העברית המודרנית היא פחות עקבית בהקשר זה, ובימינו הולכות ומתרבות ראיות לכך, שהזהות הפונמית הזו הולכת ונעלמת. במילים אחרות: באזניהם של דוברי עברית רבים, ההחלפה בין כֿ ו-כּ, בֿ ו-בּ, או פֿ ו-פּ אינה נתפסת יותר כחסרת משמעות ולכן הם נוטים לשמר את דגשותן או אי-דגשותן של אותיות אלה.

דוגמה לתופעה זו היא המילה "רֶכֶּז"[[wikt:רכז#רֶכֶּז|<small>^{(ויקימילון)}</small>]]. מילה זו איננה הולמת את כללי הדקדוק העבריים וקיומה מדגים את תהליך התרחקותה של ה[[פונולוגיה]] של העברית החדשה מזו של העברית המקראית: מכיוון שבכל תצורות השורש ר-כ-ז בעברית הכ"ף היא דגושה, שימרו דוברי העברית המודרנית את הדגש בכ"ף כשיצרו את המילה "רֶכֶּז". אבל לפי הדקדוק העברי המקובל, המשקל קֶטֶל אינו יכול להכיל דגש באות השנייה של השורש - לא קל ולא חזק. מאחר שדוברי עברית חדשה אינם מכירים אף תצורה של ר-כ-ז עם כ"ף רפה (בביצוע חוכך), יצרו הדוברים את הצורה בכ"ף בביצוע פוצץ.