הבדלים בין גרסאות בדף "ז'אן-לואי אבנעזר רנייה"

מ
אין תקציר עריכה
מ
מ
עם שובו של נפוליאון ל[[צרפת]] באוקטובר [[1799]] שב רנייה עמו. רנייה נשלח אל [[איטליה]] ועסק שם בפעולות של דיכוי ההתנגדות העממית לשלטון הצרפתי. ב-[[4 ביולי]] [[1806]] עמד רנייה בראש כוח בן 6,000 חיילים אשר התעמת עם המפקד הבריטי ג'ון סטיוארט, בעיר מאידה באיטליה. מערכת מאידה, בה נחל רנייה תבוסה, הייתה הפעם הראשונה במלחמות הנפוליאוניות בה עמד כוח [[אנגליה|אנגלי]] כנגד כוח צרפתי, ויכל לו, אך מבחינה אסטרטגית הייתה תבוסה זו חסרת משמעות. רנייה המשיך לפעול באיטליה, ב[[ממלכת נאפולי]] שניתנה לאחיו של נפוליאון, [[ז'וזף בונפרטה]].
 
ב[[1810]] נשלח רנייה ל[[ספרד]], ושירת שם במערכה הרת האסון של הגנרל [[אנדרה מאסנה]] כנגד [[ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון]]. רנייה היה אחד ממפקדי הדיוויזיות של מאסנה בתבוסה בהר בוסקה ב[[פורטוגל]] ב-[[27 באוקטובר]] [[1810]]. לימים, ייחס נפוליאון את כשלונו ל"הקזת הדם האין סופית בחצי האי האיברי", ואילו מאסנה, מצידו, הטיל את האחריות לכישלון על יחסיו הגרועים עם הכפופים לו - רנייה, ז'ונו וניי.
 
רנייה קיבל תואר "רוזן של הקיסרות" בשנת [[1811]], ולאחר מכן קיבל את הפיקוד על הכוחות של מלכות סקסוניה, ו"ייעוץ" לכוחות ה[[אוסטריה|אוסטרים]] שצורפו ל"גרנד ארמה" בפלישה הרת האסון לרוסיה. צבאו של רנייה היה באגף הימני של הכוחות, ולא השתתף במסע האומלל ל[[מוסקבה]]. הצבא הגיע עד לאזור [[ווהלין]] (כיום באוקראינה), ומשם נסוג תוך אבידות קשות דרך [[פולין]] עד לעיר [[דרזדן]]. שרידי הכוח השתתפו ב[[קרב האומות]] ב[[לייפציג]] ב-[[19 באוקטובר]] [[1813]], ובמהלך התבוסה, שהייתה התבוסה האיומה ביותר שספג נפוליאון אי פעם, נתפס רנייה בידי האויב ונפל בשבי.