המלחמה העות'מאנית-רוסית (1710–1711) – הבדלי גרסאות

|שם המלחמה=המלחמה העות'מניתמאנית-רוסית 1710-1711

|התוצאה=ניצחון טורקיעות'מאני, החזרת [[אזוב (עיר)|אזוב]] לטורקיםלעות'מאנים

'''המלחמה העות'מאנית-רוסית (1710{{כ}}-1711)''' היא מלחמה בין [[רוסיה הצארית]] לבין [[האימפריה העות'מאנית]] שהתנהלה במקביל ל[[המלחמה הצפונית הגדולה|מלחמה הצפונית הגדולה]]. המלחמה הסתיימה בניצחון הטורקיםהעות'מאנים, אשר החזירו לעצמם את השטחים שנכבשו על ידי הרוסים במהלך השנים [[1695]]-[[1696]].

כשנה לאחר חתימת הסכם קונסטנטינופול נשלח הנסיך [[ואסילי גוליצין|גוליצין]] ל[[האימפריה העות'מאנית|אימפריה העות'מאנית]] במטרה לשכנע את הטורקיםהעות'מאנים לאפשר לרוסים תנועה חופשית ב[[הים השחור|ים השחור]]. תוצאת השליחות היתה כשלון, וגרוע מכך - הנסיך התרשם שהטורקיםשהעות'מאנים מעוניינים להחזיר לעצמם את השטחים שאיבדו בעקבות ההסכם. הדבר הדאיג את [[פיוטר הגדול]], שהיה מודע לכך שמדינתו לא תצליח לנהל מלחמה עם הטורקיםהעות'מאנים במקביל למלחמה עם השבדים בצפון. בנובמבר [[1701]] נשלח ל[[איסטנבול]] [[פיוטר טולסטוי]] כשגריר קבוע. מטרתו הייתה לנהל מגעים דיפלומטיים בחצר ה[[סולטאן עות'מאני|סולטאן]] [[אהמט השלישי]] ולפעול נגד מאמצי שליחי [[ח'אנות קרים]] לחידוש הלחימה. בשנת [[1706]] ה[[ח'אן (תואר)|ח'אן]] של ח'אנות קרים דיווח על המגבלות שהנהיגו הרוסים כלפי המוסלמים בשטחם, ועל רצון המוסלמים לעזוב את רוסיה ולעבור לשטחי [[האימפריה העות'מאנית]]. הסולטאן התלבט, אך מתנות יקרות שהעביר השגריר הרוסי הרגיעו את הרוחות.

לאחר תבוסתו ב[[קרב פולטבה]], נמלט מלך שבדיה [[קרל השנים עשר, מלך שבדיה|קרל השנים עשר]] ל[[בנדרי]] שהייתה תחת שליטת הטורקיםהעות'מאנים. קרל השנים עשר כתב מכתב לסולטאן בו הוא מפרט את היתרונות הצפויים לאימפריה מכניסה למלחמה עם הרוסים. לאחר התלבטויות ובעקבות לחצים של השבדים, הצרפתים ובמיוחד של ח'אנות קרים, הכריזה האימפריה העות'מאנית ב-[[20 בנובמבר]] [[1710]] על מלחמה, והשגריר הרוסי פיוטר טולסטוי נעצר.

הטורקיםהעות'מאנים התכוונו לפעול במלחמה זו באמצעות ח'אנות קרים ו[[הטמן]] [[אוקראינה]] [[פיליף אורליק]]. פיוטר הגדול התכוון להתחיל במתקפה דרך [[מולדובה]] תוך ביצוע מתקפות משניות ב[[חצי האי קרים]] וב[[קובן]].

בינואר [[1711]] החל צבא של [[ח'אנות קרים]], שכלל כ-80-90 אלף חיילים, לנוע לכיוון [[קייב]]. לצבא זה הצטרפו כ-7-8 אלףאלפי [[קוזאקים]], 3-5 אלףאלפי פולנים ויחידה שבדית קטנה בת 700 חיילים.

בגדה המערבית של ה[[דנייפר]] החזיקו הרוסים כ-16,000 חיילים. כוחותהכוחות של ח'אנות קרים ניסו לפרוץ את קו הביצורים של הרוסים באזור [[בלגורוד]], נכשלו ולקראת מרץ [[1711]] חזרו ל[[חצי האי קרים]].

הצבא הטורקיהעות'מאני בפיקוד [[הוזיר הגדול]], אשר כלל 120 אלף חיילים ומעל ל-440 תותחים, חצה את ה[[דנובה]] וחבר לכוח של [[ח'אנות קרים]] אשר כלל 70 אלף פרשים. פיוטר הגדול, עם כוח רוסי שכלל 38 אלף חיילים ו-114 תותחים, התקדם לכיוון נהר [[פרוט]]. בתחילת יולי [[1711]] החלו קרבות בין הכוחות ליד המחנה הרוסי. מחנה זה, למרות שהיה מבוצר ועמד במתקפות, החל לסבול ממחסור בתחמושת ובמזון. מחוסר ברירה, החל [[משא ומתן]] בהקשר להפסקת הלחימה בין [[בוריס שרמטייב]] ו[[פיוטר שפירוב]] מהצד הרוסי, לבין הווזיר הגדול מהצד העות'מאני.

* [[פיוטר שפירוב]] ו[[בוריס שרמטייב]] ישארו כ[[בני ערובה]] אצל הטורקיםהעות'מאנים עד למילוי תנאי ההסכם.

לאחר ש[[פיוטר הגדול]] חזר ל[[רוסיה]], הוא דרש מהטורקיםמהעות'מאנים לגרש את [[קרל השנים עשר, מלך שבדיה|קרל השנים עשר]] כתנאי מקדים להחזרת [[אזוב (עיר)|אזוב]] לאימפריה העות'מאנית. מאבקי כוחהכוח נמשכו מספר שנים, אך הלחימה כמעט ולא חודשה. בסופו של דבר, בשנת [[1713]] נחתם הסכם סופי למעשה באותם התנאים שסוכמו בשנת [[1711]] (למעט הסעיף של השארת שרמטייב ושפירוב כבני ערובה).

[[קטגוריה:מלחמות טורקיההאימפריה העות'מאנית]]