קרב כף פיניסטרה – הבדלי גרסאות

'''קרב כֵּ‏ף פִינִיסְטֶ‏רֶ‏ה''' ניטש ב-ב־[[22 ביולי]] [[1805]], במהלך [[הקואליציה האנטי-צרפתיתהאנטי־צרפתית השלישית|המלחמות הנפוליאוניות]], בין צי [[הממלכה המאוחדת|בריטי]] בפיקוד אדמירל [[רוברט קוֹ‏לְדֶ‏ר]] לבין צי [[הקיסרות הראשונה|צרפתי]]-־[[ספרד|ספרדי]] בפיקוד אדמירל [[פייר-שארל סילבסטר דה וילנב|דֶה וִילֶ‏נֶ‏ב]].

הרקע להתנגשות היו הכנותיו של [[נפוליאון בונפרטה|נפוליאון]] לפלוש לאנגליה, כדי להכריע ביבשה את המעצמה הימית שניצבה בינו לבין השתלטותו על אירופה. על הצי הצרפתי-ספרדיהצרפתי־ספרדי הוטל לשוט אל [[התעלה האנגלית]] ולאבטח את מעבר צבא הפלישה ממקום כינוסו ב[[בולון-סור-מר|בולון]] אל חופי דרום אנגליה. שייטת בריטית בפיקוד אדמירל קולדר, שנשלחה ליירט את הצי המאוחד, נתקלה בו ליד [[כף פיניסטרה]] (Cabo Finisterre), בחוף ה[[האוקיינוס האטלנטי|אטלנטי]] של ספרד. הקרב נערך בתנאי ראות לקויה וערפל כבד. קולדר הסב אומנם נזקים לאוניות הצי המאוחד ואף שבה שתיים מהן, אך לא הצליח להשמידן. לאחר יומיים, במהלכם לא עשה איש מן האדמירלים ניסיון לחדש את הלחימה, שבו שני הציים לנמליהם.

מאחר שלא נשקפה לצרפת סכנה מיידית מצד אויבותיה ביבשת, החליט נפוליאון לפלוש לאנגליה ולהכריע את המעצמה הימית בשדה הקרב, ביבשה. צבא הפלישה שנאסף ב[[בולון-סור-מר|בולון]] מנה 150,000 איש, אשר על פי התוכנית צריך היה לחצות את התעלה ב-2000ב־2000 מובלות חיילים ולנחות בחופי [[סאסקס]] ו[[קנט]]. הצלחת המבצע הייתה תלויה בראש ובראשונה ב[[שליטה בים|שליטה]] ולו זמנית במימי התעלה, וכדי להשיג זאת היה על נפוליאון לרכז בתעלה בזמן נתון את כל הכוח הימי שברשותו. אלא שהבריטים עשו כל מאמץ לסכל זאת על ידי הטלת [[הסגר ימי]] (blockade) - מתחילת המלחמה - על נמלי צרפת וספרד בים התיכון ובאוקיינוס האטלנטי.

היציאה הראשונה לים, ב-17ב־17 בינואר 1805, נכשלה בשל תנאי מזג אוויר. וילנב נאלץ לשוב לטולון ימים אחדים אחר כך משום שכמה מאוניותיו ניזוקו בסערה. ברם, עצם המעשה סילק לחודש ימים את האוניות הבריטיות שהטילו הסגר על הנמל. מפקד השייטת הבריטית, אדמירל נלסון, טעה לחשוב כי פני הצי הצרפתי מועדות מזרחה, הרחיק במרדף אחריו עד [[אלכסנדריה]] שב[[היסטוריה של מצרים|מצרים]], אך לשווא. בינתיים תיקן וילנב במהירות את אוניותיו הפגועות ונערך לניסיון שני.

ב-29ב־29 במרץ 1805, בשעות הערב, הצליח וילנב לפרוץ את ההסגר פעם נוספת. יציאתו מן הנמל, בראש צי המונה 11 [[אוניית קו|אוניות-קואוניות־קו]], שש [[פריגטה|פריגטות]] ושתי [[בריג|בריגים]], התאפשרה בשל עזיבת השייטת הבריטית אל מפרץ [[פלמה דה מיורקה]] כדי להצטייד במי שתייה. שתי פריגטות בריטיות הבחינו בצי הצרפתי, ואחת אף מיהרה להודיע על כך לנלסון בפלמה, אך לאחר זמן איבדו השתיים את עקבותיו. גם הפעם סבר נלסון כי וילנב פנה מזרחה, ויצא עם 11 אוניותיו לחפש אחריו. תוך כדי כך התקדם האדמירל הצרפתי עם ציו מערבה, לאורך החוף של ספרד. שש אוניות ספרדיות, שהיו אמורות להצטרף אליו בקרטחנה, קיבלו הוראות סותרות ונשארו בסופו של דבר בנמל. וילנב, שלא יכול היה להתעכב, המשיך בדרכו, עבר את מצרי גיברלטר בבוקר ה-8ה־8 באפריל, ועוד באותו יום הטיל עוגן במפרץ קאדיס, כשהוא מבריח את השייטת הבריטית (5 אוניות) שהטילה הסגר על הנמל. למחרת, אחרי שצירף 6 אוניות-קואוניות־קו ספרדיות בפיקוד אדמירל גראווינה ואוניית-קוואוניית־קו צרפתית נוספת יצא אל יעדו, מרטיניק שבים הקריבי. לפקודתו סרו כעת 17 אוניות-קואוניות־קו (שתים-עשרהשתים־עשרה צרפתיות וחמש ספרדיות), 6 פריגטות (אחת ספרדית וחמש צרפתיות) ועוד כלי שיט קטנים יותר. הצי המאוחד הגיע אל מרטיניק ב-14ב־14 במאי 1805.

הידיעות על יציאת הצי המאוחד מן הים התיכון הגיעו אל [[האדמירליות הבריטית]] ב[[לונדון]] ב-25ב־25 באפריל, ומיד נשלחו הוראות להדק את ההסגר על נמלי [[פרול (ספרד)|פרול]] (10 אוניות-קואוניות־קו בפיקוד אדמירל רוברט קולדר) וברסט (25 אוניות בפיקוד אדמירל [[ויליאם קורנווליס]]). באותו זמן סיירו אוניותיו של נלסון בין [[סרדיניה]] וחוף [[צפון אפריקה|אפריקה]] . רק ב-5ב־5 במאי, לאחר שהגיע אליו מידע חדש כי הצי הפליג מערבה אל הים הקריבי, שב נלסון אל גיברלטר, וב-12וב־12 בחודש הפליג בעקבות וילנב.

דה וילנב המתין כמתוכנן ב[[פור-דה-פראנס]] לבואן של 21 האוניות מברסט מבלי לדעת כי לא עלה בידן לפרוץ את ההסגר הבריטי. השייטת של מיסייסי, שאמורה הייתה להימצא במקום המפגש, נקראה עוד קודם על ידי נפוליאון לשוב לאירופה, כשנדמה היה כי וילנב לא יצליח לפרוץ את ההסגר על טולון. לאחר כשבועיים באפס מעשה שוכנע וילנב על ידי מושל מרטיניק לנצל את ההמתנה לכיבוש המצודה הבריטית ב[[דיימונד רוק]], אי סלעי סמוך למרטיניק, אף שהדבר לא נכלל בפקודותיו, וב-3וב־3 ביוני נכנע חיל המצב הבריטי לאחר הרעשה כבדה מן הים. באותו זמן הגיעו הוראות חדשות מנפוליאון: וילנב הצטווה להמתין לבואן של שתי אוניות קו נוספות, להאריך את שהותו במקום בחודש ימים ולתקוף את מאחזי הבריטיים באיים הקריביים. אחר כך עליו לשוב לצרפת, להתחבר עם הצי של ברסט בפיקוד גנטום ויחד לחפות על הפלישה המתוכננת. עוד נאמר באיגרת, כי נלסון הפליג אל מצרים בחיפושיו אחריו. לאמיתו של דבר היה האדמירל הבריטי מרחק שני ימי הפלגה בלבד מ[[ברבדוס]], אליה הגיע ב-4ב־4 ביוני. דבר בואה של השייטת הבריטית לברבדוס התגלה לווילנב במקרה, מפי שיירת אוניות סוחר בריטית שלכד בדרכו לתקיפת [[אנטיגואה]], והוא החליט לשוב מיד אל פרול מבלי להשלים את המשימה החדשה שהוטלה עליו. הצי המאוחד יצא לדרכו ב-11ב־11 ביוני 1805, כשנלסון שוב בעקבותיו.

בשל מידע מודיעיני לקוי איבד נלסון את טרפו. הוא הגיע אל אנטיגואה יום אחד אחרי עזיבת וילנב, ומאחר שסבר כי האדמירל הצרפתי עושה דרכו אל קאדיס או אל טולון, בחר בקורס שאיפשר לצי המאוחד לחמוק מידיו. רצה המקרה, והפריגטה "קיוריה", שנשלחה על ידי נלסון כדי להודיע באנגליה על עזיבת הצי המאוחד את מרטיניק, הבחינה באוניותיו של וילנב בלב האוקיינוס. על פי הקורס בו שייטו הבין מפקד הפריגטה כי מגמת פניהן [[מפרץ ביסקאיה]] ולא מצרי גיברלטר, והוא מיהר להודיע על כך לאדמירליות בלונדון. נלסון עצמו הגיע אל גיברלטר ב-19ב־19 ביולי.

משימת היירוט של הצי הצרפתי-ספרדיהצרפתי־ספרדי עם התקרבותו לכף פיניסטרה נמסרה לתת-אדמירללתת־אדמירל רוברט קולדר, מי שפיקד על השייטת שהטילה הסגר ימי על נמלי פרול ורושפור. ציו, שמנה עשר אוניות-קואוניות־קו, תוגבר בחמש אוניות נוספות בפיקוד סגן-אדמירלסגן־אדמירל [[צ'ארלס סטירלינג]]. בבוקר ה-[[22 ביולי]] 1805, התגלה הצי המאוחד מבעד לערפל הכבד כשהוא מפליג ברוח חרישית ובשלושה טורים מקבילים בקורס מזרח-דרום-מזרח.

* שששָׂשׂ, מאיר. '''המערכה על הימים – תולדות העוצמה הימית.''' תל אביב, [[משרד הביטחון –- ההוצאה לאור]], 1991. עמ' 322-325.

תמונה:Amiral villeneuve.jpg|<div style="text-align: center;">אדמירל דה וילנב, מפקד הצי הצרפתי-ספרדיהצרפתי־ספרדי</div>