סונאטה מס' 29 (האמרקלאוויר) של בטהובן – הבדלי גרסאות

הנושא השני מנוגן בעיקר ב[[משלב]] הגבוה של ה[[פסנתר]], מה שמקנה לו תחושת עדינות ורכות, והוא כולל מספר החלפות [[יד|ידיים]] מהירות. לאחר הזכרה של הנושא הראשון, מתחילות ה[[צורת סונאטה|קבוצות סיום]]: בפעם הראשונה נשמעת גרסאגרסה [[סולם מינור|מינורית]] שלהן, ובפעם השנייה גרסאגרסה [[סולם מז'ורי|מז'ורית]], יחד עם [[הוראות ביצוע מוזיקליות|טריל]] ממושך. ה[[צורת סונאטה|קודטה]] הקצרה כוללת חלקים [[הרמוניה|הרמוניים]] חדשניים יחסית לזמנו של בטהובן, וכך גם חלקים מהנושא השני. האקספוזיציה מכילה הרבה חלקים [[פוגה|פוגלים]] קטנים, והאקספוזיציה חוזרת על עצמה.

הפרק השני בנוי במסגרת של [[סקרצו]], ומשקל הפרק הוא אכן [[משקל (מוזיקה)|שלושה רבעים]]. הסקרצו שופע חינניות, ואף היתוליות מסויימתמסוימת. הפרק מתקדם בצורה מהירה מאוד. סולם הפרק השני גם הוא סי במול מז'ור. רוב הפרק כתוב ב[[דינמיקה (מוזיקה)|פיאנו]], ואף פיאניסימו, אך סיום ה[[סקרצו]] מנוגן ב[[דינמיקה (מוזיקה)|פורטה]]. לאחר הסקרצו, מופיע ה[[טריו]]. הטריו נשמע הרבה יותר קודר ומלנכולי, לעומת הסקרצו הקליל והעליז, תופעה שאינה נהוגה בדרך כלל. לרוב, הטריו קליל יותר באופיו מן הטריו המינורי של סונאטת ההאמרקלאוויר. הטריו נקטע בפתאומיות בחלק מהיר, במפעם [[מפעם|פרסטו]] ובמשקל של [[משקל (מוזיקה)|שני רבעים]].

הפרק השלישי של סונאטת ההאמרקלאוויר, הוא הפרק הארוך ביותר, האיטי ביותר וטווח הרגשות בו הוא הנרחב ביותר מכל שאר פרקי הסונאטה. לכן, רבים רואים בפרק את "[[לב|ליבה]]" של הסונאטה. [[משקל (מוזיקה)|משקל]] הפרק הוא [[משקל (מוזיקה)|שש שמיניות]], ו[[סולם (מוזיקה)|סולמו]] פה דיאז מינור, סולם רחוק יחסית מסולם הפרק הראשון- סי במול מז'ור. במהלך הפרק, מסומנים המקומות בהם רצה בטהובן שיעשה שימוש בפדל השמאלי, להפקת צלילים רכים ושקטים. הפרק בנוי במבנה של [[צורת סונאטה]] איטית ומלנכולית. הנושא הראשון קודר מאוד, חדור נימת יאוש. הנושא לירי מאוד, וכמעט אין בו חלקים שחוזרים על עצמם. הגשר מתחיל בנימה אופטימית, אך לאחר אזכור של [[נושא ווריאציות|וריאציה]] על הנושא הראשון, אופי המנגינה משתנה, עד לכניסתו של ה[[צורת סונאטה|נושא השני]]. הנושא השני מתחיל רק בליווי ביד שמאל, אך אט אט מצטרפת גם ה[[מלודיה]]. תחילה מוצג הנושא בסולם הטוניקה של הפרק - פה דיאז מינור, אך עם התקדמות המלודיה הלירית של הנושא השני, מגיעים לסולם רה מז'ור, הבנוי על דרגת ה[[סוב דומיננטה]] ל[[סולם מקביל|סולם המקביל]] של פה דיאז מינור, סולם לה מז'ור. קבוצות הסיום הן הנקודה ה[[סולם מז'ורי|מז'ורית]] המשמעותית הראשונה ב[[צורת סונאטה|אקספוזיציה]]. ה[[טריולה|טריולות]], המנוגנות בהופעתן השנייה של קבוצות הסיום, נותנות תחושה של התקדמות המוזיקה. מאחר והאקספוזיציהשהאקספוזיציה אינה חוזרת על עצמה, נוצרת תחושה כי קבוצות הסיום זולגות ישירות אל הפיתוח. בפיתוח מטופל בעיקר הנושא הראשון, וגרסאות מז'וריות רבות שלו, בסולמות שונים, ממלאות את עיקר נפח הפיתוח.