נתיב המים סנט לורנס – הבדלי גרסאות

'''נתיב המים סנט לורנס''' (ב[[אנגלית]]: '''Saint Lawrence Seaway''', ב[[צרפתית]]: '''la Voie Maritime du Saint-Laurent''') הוא שמה הנפוץ של מערכת [[תא שיט|תאי שייט]], [[תעלה|תעלות]] וגופי מים אחרים המאפשריםבאורך כולל של 306 ק"מ בין [[מונטריאול]] ל[[ימת אירי]]. נתיב המים מאפשר ל[[אונייה|אוניות]] גדולות לשוט מ[[האוקיינוס האטלנטי]] עלעד ל[[ימת סופיריור]], המערבית מבין [[הימות הגדולות|ימות הגדולות]], מרחק של 3,700 ק"מ. נתיב המים קרוי על שם [[נהר סנט לורנס]] שזורם מ[[ימת אונטריו]] עד האוקיינוס האטלנטי במקביל לנתיב המים. אורכו של נתיב המים כולו הוא 3,700 ק"מ, אך בהגדרתו הצרה והמדויקת אורכו הוא 306 ק"מ, כשהוא מתחיל ב[[מונטריאול]] ומסתיים ב[[ימת אירי]]. נתיב המיםוהוא עובר בשטחיהן של [[קנדה]] ושל [[ארצות הברית]].

תעלות נחפרו לאורך המסלול כבר מ-[[1824]] ובשנתאך [[1932]]הן הושלמההיו [[תעלתרדודות ולנד]] שעוקפת את [[מפלי הניאגרה]]. עם זאת, מערכת תעלות זו היתה רדודה וצרהוצרות מדי על מנת להכיל אוניות משא גדולות. תעלות מסוימות היו בעומק 76 ס"מ עד מטר וחצי ורוחבן המקסימלי היה 183 ס"מ. ב-[[1895]] החלה ארצות הברית לבחון את רעיון נתיב המים, אך הדברים לא הגיעו לכלל מעשה. בשנת [[1932]] הושלמה [[תעלת ולנד]] הועמקהשעוקפת ב-1932את [[מפלי הניאגרה]] והועמקה ל-7.62 מטרים, אך החלק שבין מונטריאל לימת אונטריו נותר רדוד וצר. ב-[[1951]] החלו העבודות לבניית נתיב המים לכל אורכו, במהלכן הועמקה תעלת ולנד ל-8.2 מטרים והורחבו שאר התעלות. עלות הפרויקט היתה 470 מליון [[דולר קנדי]] שמתוכה שילמה ממשלת קנדה כ-336 מליון ואת היתרה מימנה ארצות הברית.<br />